בפתח הסדר
ייחודו של הסדר שלפניכם, שכל כולו עוסק בשבח ארצנו הקדושה ופירותיה. מלא הוא בפסוקים ומדרשים העוסקים בתיאורי השפע הגדול הזב לנו מארץ חלב ודבש, ובמתיקותם ועסיסיותם של פירותיה.
בלילה הגדול והיקר הזה, יש לנו הזדמנות לחיות "רגע של גאולה". נעצור לרגע את שטף החיים, נטעם פרי עסיסי, נחוש בפינו את מתק התאנים והתמרים, נלגום מעט יין משובח מכרמי הארץ הקדושה, ונטה אוזננו למילים העתיקות - החדשות, המגלות לנו את החיים, הנועם והטוב השופע לנו מרגבי אדמתנו.

אנו ממליצים בחום "לפתוח שולחן" מקושט וערוך בשפע פירות חיים ויבשים שכולם על טהרת ארץ ישראל, להתקבץ בצוותא כל בני המשפחה או החבורה, ושכל אחד בתורו יקרא פסוק או מדרש. בין לבין רצוי לנגן, לשורר ולזמר שירים ופיוטים לכבודה של ארץ ישראל, וכל המרבה ב"זמרת הארץ" הרי זה משובח. טעמו וראו כי טוב!
הערה - סידרנו את הסדר לפי סדר הברכות, ולא לפי סדר הפירות בפסוק.
להרחבה ולרעיונות על המקורות בסדר ט"ו בשבט שלפניכם לחצו כאן.
ארץ
כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר.

צילום: שי לביא
חיטה ושעורה
יקח עוגה מקמח של ארץ ישראל ויברך עליה:
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת.
אמר רבי חייא בר יוסף:
עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת [בגדי משי]...
עתידה חטה שתתמר כדקל ועולה בראש הרים;
ושמא תאמר, יש צער לקוצרה?
תלמוד לומר (תהלים עב, טז) ירעש כלבנון פריו
הקב"ה מביא רוח מבית גנזיו ומנשבה עליה ומשרה את סלתה, ואדם יוצא לשדה ומביא מלא פיסת ידו וממנה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.

צילום: שי לביא
גפן
מה קודם - בורא פרי הגפן על יין או בורא פרי העץ על זיתים שמוקדמים ל"ארץ"?
נחלקו הפוסקים - הבית יוסף ריא פוסק שזיתים ותמרים קודמים ליין, וכן פסק הרב עובדיה יוסף (ילקוט יוסף ריא, ג), וכן מנהג חלק מהספרדים. אולם הרמ"א (ריא, ד) פוסק שיין קודם לעץ, כיוון שהוא חשוב וכן נוהגים האשכנזים, וכן פוסקים הבן איש חי (מטות א') והרב מרדכי אליהו.
ימלא כוסו ביין או מיץ ענבים ויברך:
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן
(יג) יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ עַל־במותי [בָּ֣מֳתֵי] אָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר׃
(יד) חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַחֲלֵ֣ב צֹ֗אן עִם־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤ים בְּנֵֽי־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים עִם־חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה וְדַם־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה־חָֽמֶר׃
מעשה בסופר אחד שהיה עולה לירושלים בכל שנה ושנה, והכירו אותו בני ירושלים שהיה גדול בתורה, אמרו לו טול לך חמשים זהובים בכל שנה ושנה ושב לך אצלינו, אמר להם יש לי גפן אחת והיא יפה לי מכולן, והיא עושה לי שלש דיפריאות בכל שנה, ושש מאות חביות היא עושה בכל שנה, הראשונה היא עושה שלש מאות, ושניה מאתים ושלישית מאה, ואני מוכר אותם בדמים יקרים הרבה, וכל השבח הזה לירושלים, בשביל ניסוך היין שהיו מקריבין.

זית
הכלל הוא, שכל הסמוך למלה "ארץ" בפסוק קודם לברכה (שו"ע ריד, א), לכן זית הסמוך ל"ארץ" קודם לברכת בורא פרי העץ. ויש להוסיף - פרי הגדל בארץ ישראל קודם בברכה לפרי הגדל בחוץ לארץ (הגר"מ אליהו - מובא 'וזאת הברכה' עמוד 124).
יקח זית שלם (ויכוון על כל פירות האילן) ויברך:
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ:
מעשה שנצרכו אנשי לודקיא לשמן מינו להם פולמרכוס [=ממונה] אחד.
אמרו לו: לך וקח לנו שמן במאה רבוא...
הלך לגוש חלב אמר להם שמן במאה רבוא אני צריך. אמרו לו לך אצל פלוני.
הלך לביתו ובקשו ולא מצאו. אמרו לו: הרי הוא בשדה. הלך ומצאו שעוזק [=עודר] תחת הזית.
אמר לו: שמן במאה רבוא אני צריך. אמר ליה: המתן עד שאגמור את הזית ואבוא. משגמר את זיתיו נטל את הכלים היה ממשמש ובא, אמר פולמרכוס אפשר שיש לזה מאה רבוא שמן דומה שצחקו בי היהודים.
כיון שבא לביתו קרא לשפחתו אמר לה בואי ורחצי את רגלינו, מלאת את הספל שמן ורחצה להן רגליהם לקיים מה שנאמר וטובל בשמן רגלו, נתן לפניו לחם ואכל ושתה, לאחר שאכל ושתה עמד ומדד לו שמן במאה רבוא.
אמר לו: רצונך שוב -=עוד]? אמר לו: אין לי מעות. אמר לו: טול ואני אבוא עמך ואטול את מעותי, עמד ומדד לו שמן בשמנה עשרה רבוא.
אמרו: לא הניח אותו אדם לא חמר ולא גמל בארץ ישראל שלא משכו עמו.

צילום: שי לביא
תמר
(א) וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ ה' אֱלֹקֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ׃ (ב) וְלָקַחְתָּ֞ מֵרֵאשִׁ֣ית ׀ כָּל־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר ה' אֱלֹקֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ ה' אֱלֹקֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃ (ג) וּבָאתָ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַה' אֱלֹקֶ֔יךָ כִּי־בָ֙אתִי֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע ה' לַאֲבֹתֵ֖ינוּ לָ֥תֶת לָֽנוּ׃ (ד) וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן הַטֶּ֖נֶא מִיָּדֶ֑ךָ וְהִ֨נִּיח֔וֹ לִפְנֵ֕י מִזְבַּ֖ח ה' אֱלֹקֶֽיךָ׃ (ה) וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י ׀ ה' אֱלֹקֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב׃ (ו) וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה׃ (ז) וַנִּצְעַ֕ק אֶל־ה' אֱלֹקֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע ה' אֶת־קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת־עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶת־לַחֲצֵֽנוּ׃ (ח) וַיּוֹצִאֵ֤נוּ ה' מִמִּצְרַ֔יִם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֹרָ֖א גָּדֹ֑ל וּבְאֹת֖וֹת וּבְמֹפְתִֽים׃ (ט) וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן־לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ (י) וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֤ה הֵבֵ֙אתִי֙ אֶת־רֵאשִׁית֙ פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥תָּה לִּ֖י ה' וְהִנַּחְתּ֗וֹ לִפְנֵי֙ ה' אֱלֹקֶ֔יךָ וְהִֽשְׁתַּחֲוִ֔יתָ לִפְנֵ֖י ה' אֱלֹקֶֽיךָ׃ (יא) וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכָל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ ה' אֱלֹקֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ׃ (ס)
נחלת צבי. מה צבי זה קל ברגליו מכל בהמה וחיה - כך פירות ארץ ישראל קלים לבוא מכל פירות של שאר ארצות...
ומה צבי זה קל לאכל מכל בהמה וחיה - כך פירות ארץ ישראל קלים לאכול מן הארצות. או קלים, לא יהיו שמנים?
תלמוד לומר: (שמות ג׳:ח׳) ארץ זבת חלב ודבש. שמנים כחלב ומתוקים כדבש.

צילום: פיקי וויקי
תאנה
(כא) אַל־תִּֽירְאִ֖י אֲדָמָ֑ה גִּ֣ילִי וּשְׂמָ֔חִי כִּֽי־הִגְדִּ֥יל ה' לַעֲשֽׂוֹת׃
(כב) אַל־תִּֽירְאוּ֙ בַּהֲמ֣וֹת שָׂדַ֔י כִּ֥י דָשְׁא֖וּ נְא֣וֹת מִדְבָּ֑ר כִּֽי־עֵץ֙ נָשָׂ֣א פִרְי֔וֹ תְּאֵנָ֥ה וָגֶ֖פֶן נָתְנ֥וּ חֵילָֽם׃ (כד) וּמָלְא֥וּ הַגֳּרָנ֖וֹת בָּ֑ר וְהֵשִׁ֥יקוּ הַיְקָבִ֖ים תִּיר֥וֹשׁ וְיִצְהָֽר׃
מעשה שאמר ר' יהודא לבנו בסיכנין:
עלה והביא לנו גרוגרות מן החביות עלה והושיט ידו ומצאה של דבש א"ל אבא של דבש הוא א"ל השקע ידך ואת מעלה גרוגרות מעשה שאמר רבי יוסי לבנו בציפורן עלה והביא לנו גרוגרות מן העליי' עלה ומצא את העליי' צף עליה דבש

צילום: פיקי וויקי
רימון
(יג) הִנֵּ֨ה יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־ה' וְנִגַּ֤שׁ חוֹרֵשׁ֙ בַּקֹּצֵ֔ר וְדֹרֵ֥ךְ עֲנָבִ֖ים בְּמֹשֵׁ֣ךְ הַזָּ֑רַע וְהִטִּ֤יפוּ הֶֽהָרִים֙ עָסִ֔יס וְכָל־הַגְּבָע֖וֹת תִּתְמוֹגַֽגְנָה׃
(יד) וְשַׁבְתִּי֮ אֶת־שְׁב֣וּת עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וּבָנ֞וּ עָרִ֤ים נְשַׁמּוֹת֙ וְיָשָׁ֔בוּ וְנָטְע֣וּ כְרָמִ֔ים וְשָׁת֖וּ אֶת־יֵינָ֑ם וְעָשׂ֣וּ גַנּ֔וֹת וְאָכְל֖וּ אֶת־פְּרִיהֶֽם׃
(טו) וּנְטַעְתִּ֖ים עַל־אַדְמָתָ֑ם וְלֹ֨א יִנָּתְשׁ֜וּ ע֗וֹד מֵעַ֤ל אַדְמָתָם֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תִּי לָהֶ֔ם אָמַ֖ר ה' אֱלֹקֶֽיךָ׃
(א) כֵּיצַד מַפְרִישִׁין הַבִּכּוּרִים. יוֹרֵד אָדָם בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְרוֹאֶה תְּאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה, אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּכֵּר, רִמּוֹן שֶׁבִּכֵּר, קוֹשְׁרוֹ בְגֶמִי, וְאוֹמֵר, הֲרֵי אֵלּוּ בִּכּוּרִים.
(ג) הַקְּרוֹבִים מְבִיאִים הַתְּאֵנִים וְהָעֲנָבִים, וְהָרְחוֹקִים מְבִיאִים גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִים. וְהַשּׁוֹר הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְקַרְנָיו מְצֻפּוֹת זָהָב, וַעֲטֶרֶת שֶׁל זַיִת בְּרֹאשׁוֹ. הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִּיעִים קָרוֹב לִירוּשָׁלָיִם. הִגִּיעוּ קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, שָׁלְחוּ לִפְנֵיהֶם, וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶם.
(1) How does one set aside bikkurim? A man goes down into his field, he sees a fig that ripened, or a cluster of grapes that ripened, or a pomegranate that ripened, he ties a reed-rope around it and says: “Let these be bikkurim.” Rabbi Shimon says: even so, he must again designate them as bikkurim after they have been plucked from the soil.
(2) How were the bikkurim taken up [to Jerusalem]? All [the inhabitants of] the cities of the maamad would assemble in the city of the maamad, and they would spend the night in the open street and they would not entering any of the houses. Early in the morning the officer would say: “Let us arise and go up to Zion, into the house of the Lord our God” (Jeremiah 31:5).
(3) Those who lived near [Jerusalem] would bring fresh figs and grapes, while those who lived far away would bring dried figs and raisins. An ox would go in front of them, his horns bedecked with gold and with an olive-crown on its head. The flute would play before them until they would draw close to Jerusalem. When they drew close to Jerusalem they would send messengers in advance, and they would adorn their bikkurim. The governors and chiefs and treasurers [of the Temple] would go out to greet them, and according to the rank of the entrants they would go forth. All the skilled artisans of Jerusalem would stand up before them and greet them saying, “Our brothers, men of such and such a place, we welcome you in peace.”
(4) The flute would play before them, until they reached the Temple Mount. When they reached the Temple Mount even King Agrippas would take the basket and place it on his shoulder and walk as far as the Temple Court. When he got to the Temple Court, the Levites would sing the song: “I will extol You, O Lord, for You have raised me up, and You have not let my enemies rejoice over me” (Psalms 30:2).
(5) The birds [tied to] the basket were [offered] as whole burnt-offerings, and those which they held in their hands they gave to the priests.
(6) While the basket was still on his shoulder he recites from: "I acknowledge this day before the LORD your God that I have entered the land that the LORD swore to our fathers to assign us” (Deuteronomy 26:3) until he completes the passage. Rabbi Judah said: until [he reaches] “My father was a fugitive Aramean” (v.. When he reaches, “My father was a fugitive Aramean”, he takes the basket off his shoulder and holds it by its edges, and the priest places his hand beneath it and waves it. He then recites from “My father was a fugitive Aramean” until he completes the entire passage. He then deposits the basket by the side of the altar, bow and depart.
(7) Originally all who knew how to recite would recite while those who did not know how to recite, others would read it for them [and they would repeat the words]. But when they refrained from bringing, they decreed that they should read the words to both those who could and those who could not [recite so that they could repeat after them].
(8) The rich would bring their bikkurim in baskets overlaid with silver or gold, while the poor used wicker-baskets of peeled willow-branches, and the baskets and the bikkurim were given to the priest.
(9) Rabbi Shimon ben Nanas says: they would decorate the bikkurim [with produce] other than the seven species. But Rabbi Akiva says: they may decorate only with produce of the seven kinds.
(10) Rabbi Shimon says: there are three elements in bikkurim: the bikkurim, the additions to the bikkurim, and the ornamentations of the bikkurim. The additions to the bikkurim must be of a like kind; But the ornamentations can be of a different kind. The additions to the bikkurim can only be eaten in purity, and are exempt from demai. But the ornamentations of the bikkurim are subject to demai.
(11) When did they say that the additions to the bikkurim are like bikkurim [themselves]? When they come from the land [of Israel]; but if they do not come from the land, they were not regarded as bikkurim [themselves].
(12) In what respect did they say that bikkurim are the property of the priest? In that he can purchase with bikkurim slaves and land and unclean beasts, and a creditor [of his] may take them for his debt, and his wife for her ketubah. As may be done with a Torah scroll. Rabbi Judah says: bikkurim may be given only to [a priest that is] a haver (an associate) and as a favor. But the sages say: they are given to the men of the mishmar, and they divide them among themselves as [they do] with all other consecrated objects.

צילום: שי לביא
מקורות נוספים
תרגום:
דע לך, שישראל משום שניסו כמה נסיונות להקב"ה, נתחייבו שלא להכנס לארץ, אלא שברב רחמיו וחסדיו, הכניס הקב"ה בליבם, שיבקשו לשלח אנשים לתור את הארץ. ואלו היו זוכים באותה השליחות כראוי, היה מכניסם לארץ בזכות אותה השתוקקות והשתדלות.
ואמר להם משה שיסתכלו "השמנה היא" וגו' משום שידע שוודאי היא שמנה וטובה ויש בה עץ, ורמז להם שיספרו בשבחה, כדי שיכספו להכנס אליה, ועל ידי כך יזכו.
קדושת ארץ הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ כי על כן הזהיר ואמר בסוף פרשת מסעי "לא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל"... ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו [מעין שלש] "ונאכל מפריה ונשבע מטובה" כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה:
מור וקציעה להגאון היעב"ץ, או"ח סי' רח
ואף על גב דאמרינן (סוטה יד.) 'וכי משה לאכול מפריה ולשבוע מטובה היה צריך', אנו ודאי צריכין להם, כי פירות ארץ ישראל מוסיפים כח וחכמה, כמו שאמרו (ב"ב קנח:) באוירא דמחכים, ולא על חנם האריך התלמוד (ברכות מד., עירובין ל.) להזכיר אכילה מופלגת דר' יוחנן ותלמידיו כי אכלו פירות גינוסר, שנראת באמת גוזמא, אבל חס ושלום שכוונו לספר בגנותם, אלא בשבחם ובשבח ארץ ישראל נתכוונו. ולהודיענו שפירותיה נותנים חיים לעם עליה, ומוסיפים כח וגבורת ההשכלה, לפיכך היו מרבים לאכול מהם...
אורות הקודש ח"ג לב עמוד רצה
המאכל של ארץ ישראל מקדש בפנימיותו,
ואינו מגשם כי אם בחיצוניותו, אבל ממאכלי חוץ לארץ צריכים להזהר.
ולפי רוב הצפיה לארץ ישראל מתעלה המאכל שבחוץ לארץ גם כן.
וזהו סוד הזכרת ירושלים, ב'על נהרות בבל' או ב'שיר המעלות שובה' בכל סעודה.
צפית ארץ ישראל, הבאה תכף למזון, מעדנת את המאכל שבחוץ לארץ
ועושה אותו קרוב לעילוי של ארץ ישראל.
נציין בכיתוב שמעל נוסח על מחיתה - קמח א"י (מנהג הספרדים ומקצת האשכנזים). ובקמח חו"ל (וכן קמח א"י לרוב האשכנזים).
הערה: בגמרא (ברכות מד.) ובשו"ע (או"ח רח, י) נזכר רק לגבי פירות הארץ, שמשנים מהנוסח של פירות חו"ל ומברכים 'על פירותיה'. דין מיני מזונות מקמח של ארץ לא הוזכר שם, ונחלקו בו הראשונים והאחרונים - הכפתור ופרח, ברכי יוסף, פאת השולחן וסיעתם פסקו שמברכים 'על מחייתה', ואילו הרא"ה, האדר"ת והאגרות משה פסקו שמברכים 'על המחיה', מפני שעוברים עיבוד ולא ניכר שהם מהארץ. למעשה - הספרדים נוהגים לברך 'על מחייתה' (סידורי הגר"מ אליהו והגר"ע יוסף). האשכנזים ברובם נוהגים לברך 'על המחיה', אולם הרב טיקוצ'ינסקי (עיר הקודש והמקדש ח"ג עמ' שמג) מעיד שמנהג האשכנזים בירושלים לברך 'על מחייתה'.