עמוד א
קושייה א
כאן בגמרא מפורש שהטעם לדבר החלוקה בין ארבעה או חמישה מסמרים בסנדל- הוא לפי גודלו(קטן-4, גדול-5)..
אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ מוּתָּר. הַשְׁתָּא חָמֵשׁ שְׁרֵי, אַרְבַּע מִיבַּעְיָא?! אָמַר רַב חִסְדָּא: אַרְבַּע מִסַּנְדָּל קָטָן, וְחָמֵשׁ מִסַּנְדָּל גָּדוֹל.
וכאן נשאלת השאלה, מהן המידות הקובעות את גודל הסנדל?
שהרי מידות הנעליים משתנות לפי הגיל! ונעליים של מבוגר - עבור הילד הם גדולים, וכן להיפך!
קושייה ב
עשיתו מכה - ורבי יוחנן סבירא ליה דהנועל סנדלים נועל של שמאל תחילה ואח"כ של ימין וקס"ד דהכי קאמר ליה א"כ שאנעול זה שוב לא אנעול של שמאל אחריו...
מסופר שרבי יוחנן סובר כרב הונא (שהרגל בה יוצאים עם הסנדל בשבת - היא הרגל בעלת המכה).
גם מסופר שרבי יוחנן סובר שאדם צריך לנעול נעליים על רגל שמאל תחילה ואחרי כן על רגל ימין.
אם כך לשיטת רבי יוחנן: אדם שנפצע ברגל ימין - צריך לנעול את הסנדל ברגל שמאל לכתכילה ואז את רגל ימין (לפי שיטת רבי יוחנן) ולאחר מכן לחלוץ את הסנדל שעל רגל שמאל.
אך לפי המשנה, באותו רגע שעל 2 רגלי האדם יש סנדלים(ולא אחד) - הוא עבר עבירה! גם אם היה עם שניהם במשך 10 שניות.
קושייה ג
(שנינו במשנה שלא יצא אדם לרשות הרבים בשבת..)וְלֹא בְּקָמֵיעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּמְחֶה. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא תֵּימָא עַד דְּמוּמְחֶה גַּבְרָא וּמוּמְחֶה קָמֵיעַ, אֶלָּא כֵּיוָן דְּמוּמְחֶה גַּבְרָא, אַף עַל גַּב דְּלָא מוּמְחֶה קָמֵיעַ.
רב פפא, וכן חכמים מנסחים את לשון המילה "מִן" - למשמעות של ייחוס בלעדי לאדם. כמו שנראה בדוגמא הבאה:
דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: ״וְלֹא בְּקָמֵיעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּמְחֶה״, וְלָא קָתָנֵי: ״בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מוּמְחֶה״. שְׁמַע מִינַּהּ.
ופירוש רש"י:
אם כך, כיצד יסבירו רב פפא וחכמים את הפסוקים הבאים מהתורה המייחסים את המילה "מִן" - דווקא לדברים שאינם בני אדם?
וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר...
וַיִּיצֶר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃
וַיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֵּ֥שֶׁב מֹשֶׁ֖ה לִשְׁפֹּ֣ט אֶת־הָעָ֑ם וַיַּעֲמֹ֤ד הָעָם֙ עַל־מֹשֶׁ֔ה מִן־הַבֹּ֖קֶר עַד־הָעָֽרֶב׃
ובמה שונה המילה מהמשנה, מהמילה שמהתורה?
עמוד ב
קושייה ד
דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: ״וְלֹא בְּקָמֵיעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּמְחֶה״, וְלָא קָתָנֵי: ״בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מוּמְחֶה״. שְׁמַע מִינַּהּ. (ביחס לקושייה הקודמת, הגמרא מאפשרת להוציא קמיע לר"ה - רק אם הוא יוצר מאדם שהוא מומחה!)
כאן חכמים שונים בדינים השונים בהגדרת קמיע (שהוא עצמו) מומחה, וכן בדינים של הוצאת קמיע זה לר"ה בשבת:
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ קָמֵיעַ מוּמְחֶה — כֹּל שֶׁרִיפֵּא, וְשָׁנָה, וְשִׁלֵּשׁ. אֶחָד קָמֵיעַ שֶׁל כְּתָב וְאֶחָד קָמֵיעַ שֶׁל עִיקָּרִין, אֶחָד חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה וְאֶחָד חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה.
לֹא שֶׁנִּכְפָּה, אֶלָּא שֶׁלֹּא יִכָּפֶה.
וְקוֹשֵׁר וּמַתִּיר אֲפִילּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִקְשְׁרֶנּוּ
בְּשֵׁיר וּבְטַבַּעַת וְיֵצֵא בּוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. מִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן.
לאחר מכן בעמוד ב, מבדילים בין קמיע (שהוא עצמו 'מומחה') לבין קמיע (שהאדם שייצר אותו 'מומחה'):
וְהָתַנְיָא: אֵיזֶהוּ קָמֵיעַ מוּמְחֶה — כֹּל שֶׁרִיפֵּא שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד!
(והתשובה:)
לָא קַשְׁיָא: הָא — לִמְּחוֹיֵי גַּבְרָא, הָא — לִמְּחוֹיֵי קְמִיעָא.
אז עד לפה שנינו שמפרידים בין 'קמיע מומחה' לבין 'קמיע שיוצר ע"י אדם מומחה'.
את ההלכות ששנינו לגבי קמיע 'מומחה' - שמענו. אך לאחר שהחלוקה קיימת - מדוע לא שונים את ההלכות לגבי קמיע (שיוצר ע"י אדם מומחה)?