עמוד א
קושייה א
כיצד אנו למדים מהמשנה שיש חלוקה בין הטבעות בעלות החותם?
טַבַּעַת שֶׁל מַתֶּכֶת וְחוֹתָם שֶׁלָּהּ שֶׁל אַלְמוֹג, טְמֵאָה. טַבַּעַת שֶׁל אַלְמוֹג וְחוֹתָם שֶׁלָּהּ שֶׁל מַתֶּכֶת, טְהוֹרָה.
והרי לא למדנו שכל הטבעות שיש להן חותם - מקבלות טומאה?:
כָּל תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים, טְמֵאִים. עִיר שֶׁל זָהָב, קַטְלָיוֹת, נְזָמִים וְטַבָּעוֹת, וְטַבַּעַת, בֵּין שֶׁיֶּשׁ לָהּ חוֹתָם וּבֵין שֶׁאֵין לָהּ חוֹתָם.
קושייה ב
רבי נחמיה תולה את עיקר קבלת הטומאה בחפץ - בחלק העיקרי מבחינת חשיבות.
(לעומת חכמים) התולים את עיקר קבלת הטומאה בחפץ - בחלק העיקרי מבחינת מבנה.
את זה ניתן ללמוד מן הפסוק הבא:
(רבי נחמיה:)בְּקוֹלָב הַלֵּךְ אַחַר מַסְמְרוֹתָיו. בְּסוּלָּם הַלֵּךְ אַחַר שְׁלִיבוֹתָיו. בְּעַרְסָא הַלֵּךְ אַחַר שַׁלְשְׁלוֹתָיו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַמַּעֲמִיד.
השאלה שלי היא דווקא לגבי ה"ערסא".
אם רבי נחמיה קובע את קבלת הטומאה בחפץ לפי חשיבות החלק, מדוע תולה את קבלת הטומאה ב"ערסא" - דווקא בשלשלותיו?
הלך אחר שלשלותיו - שתלוי בהן ואם של מתכת הן טמאות:
שהרי העיקר מבחינה חשיבותית(לפי שיטת רבי נחמיה) הן כפות המאזניים.
והעיקר מבחינה מבנית(לפי שיטת חכמים) הן השלשלות.
קושייה ג
במשנה זו אנחנו לומדים שאסור לצאת בשבת לא בתפילין ולא בקמיע שאין מן המומחה (שלא ידועה יעילותו בריפוי החולה).
משמע מכאן שמותר לצאת עם קמיע שהוא כן מן המומחה (שידועה יעילותו לריפוי):
מַתְנִי׳ לֹא יֵצֵא הָאִישׁ בְּסַנְדָּל הַמְסוּמָּר. וְלֹא בְּיָחִיד, בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּרַגְלוֹ מַכָּה. וְלֹא בִּתְפִילִּין, וְלֹא בְּקָמֵיעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּמְחֶה.(משמע שכן מותר בקמיע שהוא כן מן המומחה) וְלֹא בְּשִׁרְיוֹן וְלֹא בְּקַסְדָּא וְלֹא בְּמַגָּפַיִים. וְאִם יָצָא — אֵינוֹ חַיָּיב חַטָּאת.
כאן נשאלת השאלה- כיצד מתירים ב'קמיע מן המומחה' (שלא מן התורה) ואוסרים בתפילין (שהן מהתורה!)?
מה שגם אין חשש שהן יפלו והאדם יבוא לטלטלם 4 אמות ברשות הרבים, כיוון שהן קשורות!
עמוד ב
קושייה ד
מַתְנִי׳ לֹא יֵצֵא הָאִישׁ בְּסַנְדָּל הַמְסוּמָּר. וְלֹא בְּיָחִיד, בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּרַגְלוֹ מַכָּה.
אחת הסיבות של החכמים לאסור על יציאה עם סנדל אחד בשבת (בזמן שאין ברגלו מכה) - היא כדי שלא יצחקו עליו האנשים, כאמור:
בזמן שאין ברגלו מכה - בש"ס ירושלמי מפרש דלא ליחשדיה דטעין ליה לחבריה תותי כנפיה ולשון רבותי דילמא מחייכי עליה ושקיל דשליף ליה וממטי ליה בידי' בשכחת שבת ומיהו בזמן שיש ברגלו מכה שרי ובגמרא בעי בהי מינייהו יהיב ליה:
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְחַזֵּק, אֲבָל לְנוֹי — מוּתָּר.
ובכן, כאן שמואל אומר שאסרו על יציאה עם סנדל מסומר - רק אם כוונתו לחזק את הנעל. ואם כוונתו היתה לנוי - מותר.
אם כך, מדוע יאסרו חכמים לצאת אם נעל מחוזקת? הרי הם דואגים שלא יצחקו על אדם בשל לבושו. וכאן, לא דואגים שהנעל תפרם (באמצע הרחוב) ויבואו אנשים לצחוק עליו?