(א) חֲז֖וֹן עֹֽבַדְיָ֑ה כֹּֽה־אָמַר֩ אֲדֹנָ֨י יְהוִ֜ה לֶאֱד֗וֹם שְׁמוּעָ֨ה שָׁמַ֜עְנוּ מֵאֵ֤ת יְהוָה֙ וְצִיר֙ בַּגּוֹיִ֣ם שֻׁלָּ֔ח ק֛וּמוּ וְנָק֥וּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָֽה׃ (ב) הִנֵּ֥ה קָטֹ֛ן נְתַתִּ֖יךָ בַּגּוֹיִ֑ם בָּז֥וּי אַתָּ֖ה מְאֹֽד׃ (ג) זְד֤וֹן לִבְּךָ֙ הִשִּׁיאֶ֔ךָ שֹׁכְנִ֥י בְחַגְוֵי־סֶּ֖לַע מְר֣וֹם שִׁבְתּ֑וֹ אֹמֵ֣ר בְּלִבּ֔וֹ מִ֥י יוֹרִדֵ֖נִי אָֽרֶץ׃ (ד) אִם־תַּגְבִּ֣יהַּ כַּנֶּ֔שֶׁר וְאִם־בֵּ֥ין כּֽוֹכָבִ֖ים שִׂ֣ים קִנֶּ֑ךָ מִשָּׁ֥ם אוֹרִֽידְךָ֖ נְאֻם־יְהוָֽה׃ (ה) אִם־גַּנָּבִ֤ים בָּאֽוּ־לְךָ֙ אִם־שׁ֣וֹדְדֵי לַ֔יְלָה אֵ֣יךְ נִדְמֵ֔יתָה הֲל֥וֹא יִגְנְב֖וּ דַּיָּ֑ם אִם־בֹּֽצְרִים֙ בָּ֣אוּ לָ֔ךְ הֲל֖וֹא יַשְׁאִ֥ירוּ עֹלֵלֽוֹת׃ (ו) אֵ֚יךְ נֶחְפְּשׂ֣וּ עֵשָׂ֔ו נִבְע֖וּ מַצְפֻּנָֽיו׃ (ז) עַֽד־הַגְּב֣וּל שִׁלְּח֗וּךָ כֹּ֚ל אַנְשֵׁ֣י בְרִיתֶ֔ךָ הִשִּׁיא֛וּךָ יָכְל֥וּ לְךָ֖ אַנְשֵׁ֣י שְׁלֹמֶ֑ךָ לַחְמְךָ֗ יָשִׂ֤ימוּ מָזוֹר֙ תַּחְתֶּ֔יךָ אֵ֥ין תְּבוּנָ֖ה בּֽוֹ׃ (ח) הֲל֛וֹא בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא נְאֻם־יְהוָ֑ה וְהַאֲבַדְתִּ֤י חֲכָמִים֙ מֵֽאֱד֔וֹם וּתְבוּנָ֖ה מֵהַ֥ר עֵשָֽׂו׃ (ט) וְחַתּ֥וּ גִבּוֹרֶ֖יךָ תֵּימָ֑ן לְמַ֧עַן יִכָּֽרֶת־אִ֛ישׁ מֵהַ֥ר עֵשָׂ֖ו מִקָּֽטֶל׃ (י) מֵחֲמַ֛ס אָחִ֥יךָ יַעֲקֹ֖ב תְּכַסְּךָ֣ בוּשָׁ֑ה וְנִכְרַ֖תָּ לְעוֹלָֽם׃ (יא) בְּיוֹם֙ עֲמָֽדְךָ֣ מִנֶּ֔גֶד בְּי֛וֹם שְׁב֥וֹת זָרִ֖ים חֵיל֑וֹ וְנָכְרִ֞ים בָּ֣אוּ שערו [שְׁעָרָ֗יו] וְעַל־יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ יַדּ֣וּ גוֹרָ֔ל גַּם־אַתָּ֖ה כְּאַחַ֥ד מֵהֶֽם׃ (יב) וְאַל־תֵּ֤רֶא בְיוֹם־אָחִ֙יךָ֙ בְּי֣וֹם נָכְר֔וֹ וְאַל־תִּשְׂמַ֥ח לִבְנֵֽי־יְהוּדָ֖ה בְּי֣וֹם אָבְדָ֑ם וְאַל־תַּגְדֵּ֥ל פִּ֖יךָ בְּי֥וֹם צָרָֽה׃ (יג) אַל־תָּב֤וֹא בְשַֽׁעַר־עַמִּי֙ בְּי֣וֹם אֵידָ֔ם אַל־תֵּ֧רֶא גַם־אַתָּ֛ה בְּרָעָת֖וֹ בְּי֣וֹם אֵיד֑וֹ וְאַל־תִּשְׁלַ֥חְנָה בְחֵיל֖וֹ בְּי֥וֹם אֵידֽוֹ׃ (יד) וְאַֽל־תַּעֲמֹד֙ עַל־הַפֶּ֔רֶק לְהַכְרִ֖ית אֶת־פְּלִיטָ֑יו וְאַל־תַּסְגֵּ֥ר שְׂרִידָ֖יו בְּי֥וֹם צָרָֽה׃ (טו) כִּֽי־קָר֥וֹב יוֹם־יְהוָ֖ה עַל־כָּל־הַגּוֹיִ֑ם כַּאֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ יֵעָ֣שֶׂה לָּ֔ךְ גְּמֻלְךָ֖ יָשׁ֥וּב בְּרֹאשֶֽׁךָ׃ (טז) כִּ֗י כַּֽאֲשֶׁ֤ר שְׁתִיתֶם֙ עַל־הַ֣ר קָדְשִׁ֔י יִשְׁתּ֥וּ כָֽל־הַגּוֹיִ֖ם תָּמִ֑יד וְשָׁת֣וּ וְלָע֔וּ וְהָי֖וּ כְּל֥וֹא הָיֽוּ׃ (יז) וּבְהַ֥ר צִיּ֛וֹן תִּהְיֶ֥ה פְלֵיטָ֖ה וְהָ֣יָה קֹ֑דֶשׁ וְיָֽרְשׁוּ֙ בֵּ֣ית יַֽעֲקֹ֔ב אֵ֖ת מוֹרָֽשֵׁיהֶם׃ (יח) וְהָיָה֩ בֵית־יַעֲקֹ֨ב אֵ֜שׁ וּבֵ֧ית יוֹסֵ֣ף לֶהָבָ֗ה וּבֵ֤ית עֵשָׂו֙ לְקַ֔שׁ וְדָלְק֥וּ בָהֶ֖ם וַאֲכָל֑וּם וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֤ה שָׂרִיד֙ לְבֵ֣ית עֵשָׂ֔ו כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר׃ (יט) וְיָרְשׁ֨וּ הַנֶּ֜גֶב אֶת־הַ֣ר עֵשָׂ֗ו וְהַשְּׁפֵלָה֙ אֶת־פְּלִשְׁתִּ֔ים וְיָרְשׁוּ֙ אֶת־שְׂדֵ֣ה אֶפְרַ֔יִם וְאֵ֖ת שְׂדֵ֣ה שֹׁמְר֑וֹן וּבִנְיָמִ֖ן אֶת־הַגִּלְעָֽד׃ (כ) וְגָלֻ֣ת הַֽחֵל־הַ֠זֶּה לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶֽׁר־כְּנַעֲנִים֙ עַד־צָ֣רְפַ֔ת וְגָלֻ֥ת יְרוּשָׁלִַ֖ם אֲשֶׁ֣ר בִּסְפָרַ֑ד יִֽרְשׁ֕וּ אֵ֖ת עָרֵ֥י הַנֶּֽגֶב׃ (כא) וְעָל֤וּ מֽוֹשִׁעִים֙ בְּהַ֣ר צִיּ֔וֹן לִשְׁפֹּ֖ט אֶת־הַ֣ר עֵשָׂ֑ו וְהָיְתָ֥ה לַֽיהוָ֖ה הַמְּלוּכָֽה׃
(1) The prophecy of Obadiah. We have received tidings from the LORD, And an envoy has been sent out among the nations: “Up! Let us rise up against her for battle.” Thus said my Lord GOD concerning Edom: (2) I will make you least among nations, You shall be most despised. (3) Your arrogant heart has seduced you, You who dwell in clefts of the rock, In your lofty abode. You think in your heart, “Who can pull me down to earth?” (4) Should you nest as high as the eagle, Should your eyrie be lodged ’mong the stars, Even from there I will pull you down —declares the LORD. (5) If thieves were to come to you, Marauders by night, They would steal no more than they needed. If vintagers came to you, They would surely leave some gleanings. How utterly you are destroyed! (6) How thoroughly rifled is Esau, How ransacked his hoards! (7) All your allies turned you back At the frontier; Your own confederates Have duped and overcome you; [Those who ate] your bread Have planted snares under you. He is bereft of understanding. (8) In that day —declares the LORD— I will make the wise vanish from Edom, Understanding from Esau’s mount. (9) Your warriors shall lose heart, O Teman, And not a man on Esau’s mount Shall survive the slaughter. (10) For the outrage to your brother Jacob, Disgrace shall engulf you, And you shall perish forever. (11) On that day when you stood aloof, When aliens carried off his goods, When foreigners entered his gates And cast lots for Jerusalem, You were as one of them. (12) How could you gaze with glee On your brother that day, On his day of calamity! How could you gloat Over the people of Judah On that day of ruin! How could you loudly jeer On a day of anguish! (13) How could you enter the gate of My people On its day of disaster, Gaze in glee with the others On its misfortune On its day of disaster, And lay hands on its wealth On its day of disaster! (14) How could you stand at the passes To cut down its fugitives! How could you betray those who fled On that day of anguish! (15) As you did, so shall it be done to you; Your conduct shall be requited. Yea, against all nations The day of the LORD is at hand. (16) That same cup that you drank on My Holy Mount Shall all nations drink evermore, Drink till their speech grows thick, And they become as though they had never been. (17) But on Zion’s mount a remnant shall survive, And it shall be holy. The House of Jacob shall dispossess Those who dispossessed them. (18) The House of Jacob shall be fire, And the House of Joseph flame, And the House of Esau shall be straw; They shall burn it and devour it, And no survivor shall be left of the House of Esau —for the LORD has spoken. (19) Thus they shall possess the Negeb and Mount Esau as well, the Shephelah and Philistia. They shall possess the Ephraimite country and the district of Samaria, and Benjamin along with Gilead. (20) And that exiled force of Israelites [shall possess] what belongs to the Phoenicians as far as Zarephath, while the Jerusalemite exile community of Sepharad shall possess the towns of the Negeb. (21) For liberators shall march up on Mount Zion to wreak judgment on Mount Esau; and dominion shall be the LORD’s.
(עובדיה א, א) חזון עובדיהו כה אמר ה' אלהים לאדום וגו' מאי שנא עובדיה לאדום אמר רבי יצחק אמר הקדוש ברוך הוא יבא עובדיהו הדר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם וינבא על עשו הרשע שדר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר משום רבי מאיר עובדיה גר אדומי היה והיינו דאמרי אינשי מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא
The verse states: “The vision of Obadiah. So says the Lord God concerning Edom: We have heard a message from the Lord, and an ambassador is sent among the nations: Arise, and let us rise up against her in battle” (Obadiah 1:1). The Gemara asks: What is different, i.e., what is the reason, that specifically Obadiah prophesied concerning Edom? Rabbi Yitzḥak says: The Holy One, Blessed be He, said: Let Obadiah come, who dwells among two wicked ones, Ahab and Jezebel, but did not learn from their actions; and he will prophesy concerning Esau the wicked, the progenitor of Edom, who dwelled among two righteous ones, Isaac and Rebekkah, but did not learn from their actions. Efrayim Miksha’a, a student of Rabbi Meir, said in the name of Rabbi Meir: Obadiah was an Edomite convert. Consequently, he prophesied with regard to Edom. And this is as people say: From and within the forest comes the ax to it, as the handle for the ax that chops the tree is from the forest itself.
עובדיה אמר (עובדיה א, ג) זדון לבך השיאך ירמיה אמר (ירמיהו מט, טז) תפלצתך השיא אותך זדון לבך והני מדקאמרי כולהו כהדדי שמע מינה לא כלום קאמרי
An example of identical content expressed in different styles is the prophecy where Obadiah said: “The pride of your heart has beguiled you” (Obadiah 1:3), and Jeremiah said a similar message employing slightly different language: “Your terribleness has deceived you, even the pride of your heart” (Jeremiah 49:16). And with regard to these false prophets, from the fact that in their case all the prophets are saying their prophecies like each other, i.e., employing an identical style, conclude from it that they are saying nothing of substance and that it is a false prophecy.
זדון לבך השיאך. להגדיל פה ולהרחיב אף לאחיך יעקב:
To become great here, even more than your brother Jacob.
שכני בחגוי סלע. כשהיית שוכן בהר שעיר חשבת שאתה נשגב בו ואין מי שיורידך ממנו:
When you lived on on Mount Seir, you thought you were elevated and there would be no one to take you down.
אם. אחרי שהתחיל לנבאות את העתיד לבא על אדום באחרית הימים, שב להודיע ג"כ מה שיקרה להם בזמן קודם, שבאו אויבים לארצם ושללוהו ובזזוהו, וכבר בארתי (ישעיה סי' כ"א וירמיה סי' מ"ט) שצייר ענין מפלתם אז, שאנשי בריתו השיאוהו שילך למלחמה חוץ לארצו על שכניו, ובעת שהיה חוץ לארצו נכנסו אויבים במדינתו והחריבו את הכל, עפ"ז ידמה את האויבים כגנבים שנכנסים בסתר שלא בידיעת בעה"ב, ושואל הלא אם באו לך גנבים איך נדמית וישנת, ויותר מזה אם באו לך שודדי לילה, שהשודדים משמיעים קול רעש יותר מן הגנבים, איך נדמית בשינה ולא הרגשת, הלא יגנבו דים ולמה לא הקיצות משנתך לגרש אותם? מוסיף לאמר אם בוצרים באו לך שהם באים בשדה שאין בעל הבית שם, כי כן לא היית במקום שבאו השודדים, הלא אשאל הלא ישאירו עוללות כיון שיראים פן יבא בעה"ב ולא יקצרו את הכל, וא"כ אשאל.
..After he began prophesying about the future end of day war, he turns back to tell them what's going to happen in the near future. Enemies will come to plunder while they are out to war and will destroy everything. The enemies are likened to robbers who come in without knowledge of the owner of the house.
It is as if you're asleep. And even more than that, if night bandits come and raise all this noise, how could you not possibly hear and wake up to get them out?!
And he adds on that if robbers come in through the field where there is no oversight because you will not be there when they come, they will leave gleanings because they will worry that the owner will soon return.
וחתו. שיעור הכתוב וחתו גבוריך תימן מקטל, שיפול מורך בלב גבוריו, ועי"כ יכרת איש מהר עשו, כי לא יהיה להם לא עצה ולא גבורה למלחמה:
Cowardice will befall the heart of your warriors...none will remain because there will be no wisdom or heroism in the warriors.
מחמס. באר שכ"ז יגיע להם ע"י החמס שעשו ליעקב, שעי"ז תכסך בושה בחורבנות שעברו, ולבסוף ונכרת לעולם בחורבן העתיד שיהיה נצחי:
All of this will come to them because of the violence perpetrated by Esav on Jacob as evidenced by all of the destructions that have happened. In the end, you will be defeated in the final destruction forever.
ואל תרא ביום אחיך. לא היה לך לראות ביום צרת אחיך, ואחר כך פירש ביום אחיך זהו ביום נכרו, פי' נכרו שנתנכר מארצו והיה כנכרי שהוציאו ממנה:
You didn't have to stare and watch the painful day of your brother. The explanation of the word necharo is that it was the day he was made foreign from his land.
ואל תגדל פיך. בשחוק או בדברים אחרים, וכן תירגם יונתן ודאסגיתא למללא רברבן:
You opened your mouth large is laughter and other jeers.
ואל. ועכ"פ היה ראוי בל תעמד על הפרק להכרית את הפליטים ועכ"פ שבל תסגר שרידיו אשר שרדו מהם בארצך, בל תסגר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו, וגם מרמז ע"מ שעשו להם אחר החורבן שתחלה ראו ברעת ישראל והיו מקטרגים עליהם, ואחר שגברו האדומים והתפשטה אמונתם התחילו לבוז חיל ישראל בכל פעם, ואח"כ התחילו להכרית את הפליטים ע"י הגזירות והגירושין והשמדות, ואח"כ הרגו את האנוסים אשר שרדו בתוכם והסגירו אותם לעוצר ולמשפט לענוים קשים:
...And it also hints about what you did after the destruction. At first, they saw the downfall of Israel and they were denigrating them. When they saw the Edomites winning and their faith increased, they began to desecrate any soldier of Israel. Afterward, they cut down the survivors by way of decree, divorce, and destruction. After that, they killed captives and locked others up for prolonged periods of time.
ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא לא אשכח דוכתא לאותוביה אמר לה לההיא איתתא אית לך דוכתא לאוגרי אמרה ליה לא אזל קדשה יהבה ליה דוכתא לעייליה אזל לביתיה כתב לה גיטא שדר לה אזלא איהי אגרא שקולאי מיניה וביה אפיקתיה ואותביה בשבילא אמר רב הונא בריה דרב יהושע כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו
The Gemara relates: There was a certain man who purchased a boat laden with wine. He was unable to find a place to store it. He said to a certain woman: Do you have place to rent to me? She said to him: No. He was aware that she did own a suitable place, so he went and betrothed her, and then she gave him a lease on the place for him to bring in his wine there. He went back to his home and wrote a bill of divorce for her, which he then sent to her. Upon receiving the bill of divorce and realizing that the betrothal had been nothing more than a ruse, she went and hired porters, paying them from the wine itself, and instructed them to take the wine out of her place and put it on the road. Upon being presented with this case, Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said, paraphrasing Obadiah 1:15: Like he did, so shall be done to him, his repayment shall come back on his head; she was entitled to do as she did.
א"ל אתינא לעלמא דאתי א"ל אין א"ל והכתיב (עובדיה א, יח) לא יהיה שריד לבית עשו בעושה מעשה עשו תניא נמי הכי לא יהיה שריד לבית עשו יכול לכל ת"ל לבית עשו בעושה מעשה עשו
On another occasion, Antoninus said to Rabbi Yehuda HaNasi: Will I enter the World-to-Come? Rabbi Yehuda HaNasi said to him: Yes. Antoninus said to him: But isn’t it written: “And there shall not be any remaining of the house of Esau” (Obadiah 1:18)? Rabbi Yehuda HaNasi answered: The verse is stated with regard to those who perform actions similar to those of the wicked Esau, not to people like you. This is also taught in a baraita: From the verse: “And there shall not be any remaining of the house of Esau,” one might have thought that this applies to everyone descended from Esau, irrespective of an individual’s actions. Therefore, the verse states: “Of the house of Esau,” to indicate that the verse is stated only with regard to those who continue in the way of Esau, and perform actions similar to those of Esau.
בעא מיניה ר' חלבו מר' שמואל בר נחמני כתיב (בראשית ל, כה) ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו' מאי שנא כי אתיליד יוסף אמר ליה ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף שנאמר (עובדיה א, יח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וגו'
§ Rabbi Ḥelbo asked Rabbi Shmuel bar Naḥmani: It is written: “And it came to pass, when Rachel gave birth to Joseph, that Jacob said to Laban: Send me away, that I may go to my own place, and to my country” (Genesis 30:25). What was different when Joseph was born, that Jacob decided only then to return home? Rabbi Shmuel bar Naḥmani said to him: Jacob our patriarch saw prophetically that the descendants of Esau will be delivered only to the hand of the descendants of Joseph, as it is stated: “And the house of Jacob shall be a fire, and the house of Joseph a flame, and the house of Esau for straw, and they shall kindle in them, and devour them” (Obadiah 1:18). Jacob had left Eretz Yisrael to escape Esau, but he now felt confident that he could return without endangering his family.
מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, אֵלֶּה אַלּוּפֵי בְנֵי עֵשָׂו אַלּוּף מַגְדִּיאֵל אַלּוּף עִירָם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה יַעֲקֹב אַלּוּפֵי בְנֵי עֵשָׂו נִתְיָרֵא, אָמַר מִי יוּכַל לַעֲמֹד כְּנֶגֶד אַלּוּפִים אֵלּוּ. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לִגְמַלִּים הַרְבֵּה שֶׁהָיוּ טְעוּנִין פִּשְׁתָּן, הָיָה עוֹמֵד הַנַּפָּח וְתָמֵהּ וְאָמַר הֵיכָן יִכָּנֵס כָּל הַפִּשְׁתָּן הַזֶּה. פִּקֵּחַ אֶחָד הָיָה שָׁם, אָמַר לוֹ מַה לְּךָ לִתְמוֹהַ, נִיצוֹץ אֶחָד יֵצֵא מִמַּפּוּחַ שֶׁלְּךָ וִיכַלֶּה אוֹתוֹ. אַף כָּךְ, כְּשֶׁרָאָה יַעֲקֹב אָבִינוּ עֵשָׂו וְאַלּוּפָיו, נִתְיָרֵא. אָמַר, מִי יוּכַל לַעֲמֹד לִי כְּנֶגֶד אֵלּוּ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, גֵּץ שֶׁלְּךָ יְכַלֶּה אוֹתָם וְזֶה יוֹסֵף, דִּכְתִיב: וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וְגוֹ' (עובדיה א, יח), לְכָךְ כְּתִיב וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב וְגוֹ', אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף.
What is written prior to this episode? These are the chiefs of the sons of Esau: … the chief of Lotan, the chief of Magdiel … These are the chiefs of Edom (ibid. 36:15–43). When Jacob saw the chiefs of the sons of Esau, he was terrified. “Who will be able to withstand these chiefs?” he exclaimed. To what may this be compared? It may be compared to many camels laden with flax (in a certain place), and a blacksmith standing nearby asked in amazement: “Where will it be possible to store all this flax?” An observer responded: “Why do you wonder about that? After all, a single spark from your forge can consume it all.” Similarly, when our patriarch Jacob became terrified at the sight of Esau and the chiefs, and cried out: “Who will be able to assist me against them?” The Holy One, blessed be He, answered: A spark from you will consume them. And Joseph was that spark, as it is said: And the house of Jacob shall be a fire, and the house of Joseph a flame, and the house of Esau for stubble, and they shall kindle in them, and devour them (Obad. 19). Therefore it is written: And Jacob sat … these are the generations of Jacob. Joseph, etc.
ועלו מושעים. ואז תתחיל מלחמת גוג ומגוג ויתגלו שני המשיחים בן יוסף ובן דוד ושבעה רועים שיושיעו את ישראל, והם יעלו לשפוט את הר עשו, ואז והיתה לה' המלוכה ויקבלו כולם את עול מלכות שמים במהרה בימינו:
Then will begin the war of Gog and Magog and the two Messiahs will come along with the seven shepherds who will save Israel. They will come to judge the Mount of Esav and then God's glory will be received by all.