נתינת מחצית השקל

To be added to the email list for the weekly parsha write-up please contact [email protected]

• מדוע יש מצוות לא תעשה לעשיר לבלי להרבות ממחצית השקל?

• למה העשיר מקנא העשיר הגדול מימנו יותר מקנאת העני לעשיר?

• יסוד המחלוקת בין רב לשמואל באיזו פרשה קוראים בפרשת שקלים

• מדוע נתקשה משה במחצית השקל עד שהראהו הקב״ה מטבע של אש?

• איך ביטלו מחצית השקל שעלו למאת ככר כסף להמן שנתן עשרת אלפים ככר כסף

כתב הרמב"ן שהוא מצוות לא תעשה לעשיר לבלי להרבות ממחצית השקל. יש להבין את תכליתה של מצוה זו, ואיזו תועלת ניתן להשיג על ידה, והלא לכאורה אין לעשיר שום נסיון בזה שהוא צריך להתגבר עליו שלא להרבות, ובמה ישתלם העשיר בזה שלא ירבה? ב'דעת חכמה ומוסר' (לרבנו ירוחם זצ"ל ממיר) וז"ל, ואחרי ההתבוננות נראה ששאלה זו נולדה לנו מזה שאין אנו מכירים את עצמנו. כי כשנצייר לנו בציור נאמן איך שמאספים ממון לבנין בית המקדש, וכל אחד ואחד נתחייב להתנדב לזה בשוה, אם אמנם העני שנתחייב לתת הסכום הקצוב ודאי מנוסה הוא בנסיון גדול, בהיותו צריך למכור כל אשר לו בכדי לקבץ פרוטה לפרוטה, ולא פעם ימנע אוכל מפיו עד שיעלה בידו לסלק הסכום שנתחייב, אבל ודאי שהוא כאין וכאפס לעומת נסיונו של העשיר, שגם הוא נתחייב לתת אותו הסכום כמו העני, וצריך הוא לתת מתת שוה עם העני והמדוכא שבעירו ובדאי שיחפרו פני העשיר מבושה וכלימה להשתוות עם האוויונים הכי גדולים.

טבעו של העשיר הוא לשלוט על כל סביביו, ואמנם הלא לקחו העשירים את כל אשר יפנו ידם תקיפה, ודבר זה הוטבע כבר גם בחקי הממשלה, שבהרבה שאלות צבוריות דעת העשיר מכריעה מדעת העני. ובמה באמת כבשו את שוק העולם, אם לא בעשירותם, בפיזור נדבותיהם במקום שישוה להם לתת, בנתינתם יותר מכל תושבי עירם? ובאמת רוצים הם לתת, ונסיון גדול הוא לעשיר ליתן ככל יושבי עירו, דזהו הפך מדת ה"עשיר". דזה מורה שהעשיר והעני שוים ואין חילוק ביניהם ואין ניסיון גדול לעשיר כנסיון זה ליהיות שוה לכל העניים מבלי שיבדל מהם בכלום.

"העשיר לא ירבה" - ודאי עשיר תכונתו היא להיות קופץ בראש ומראה "עשירותו", ונאמר לו: אל תרבה, בל תבוא עם עשירותך, אלא היה שוה לדלת העם.

אהל משה

וכיסוד זה כתב גם ב'אזנים לתורה' וז"ל, והעני ע"י המחצית השקל אף שנסיון העושר גדול מנסיון העוני, ומן הסתם העשיר עונותיו מרובים מזה של העני (שהרי הוא שיעבד את כחות הנפש שלו להשגת כספים יותר מהעני), מלבד זה מחצית השקל - דבר קטן לעשיר וגדול לעני, ואיך קצבה תורה שיעור א' לכפרת העשיר והעני? וי"ל, שהעשיר מתכפר גם בזה, שנטלה תפארתו ממנו, שמעמידים אותו בשורה אחת עם העני, והעני, אדרבה, מתהדר בזה, שהפעם הוא שוה אל העשיר. ואם נוסף אל מחצית השקל צער העשיר, הרי כפרתו שוה אל מחצית השקל של העני בניכוי ה״נחת רוח״ שיש לו מהשיויון. והעני, אדרבה, מתהדר בזה שהפעם הוא שוה אל העשיר.

כתב בספר לב אליהו שהעשיר מקנא העשיר הגדול מימנו יותר מקנאת העני לעשיר. כי כל מעלת עשירותו הוא בזה שכל אחד מעריך לו ומכבדו ומגביה לו להיות לראש עליהם מפאת עשירותו, אבל כשיש עשיר אחר שיש לו יותר כסף אפילו ממנו, ולו מעריכים ומכבדים להיות בראשם, אז מה יש לו מממונו – הכבוד - הרי שאין לו כי הגביר מקבלו ואת הטרחות להרווחת ולהחזקת כספו הרי שיש לו, ויצא מב' הקצוות ולכן מקנא העשיר הגדול מימנו יותר מקנאת העני לעשיר.

אהל משה

במסכת מגילה נחלקו האמוראים איזו פרשה קוראים בפרשת שקלים; ״רב אמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם, ושמואל אמר כי תשא״ (מגילה כט:). בפרשת צו את בני ישראל נזכר הצווי להביא קרבנות ציבור, שלצרכם יש ליתן מחצית השקל כדי שהקרבנות יהיו של כל הציבור, ויש לחדש את תרומת הלשכה מידי שנה בניסן כדי להביא הקרבנות מתרומה חדשה. בפרשת כי תשא מוזכרת המצוה להביא מחצית השקל, אבל לא מוזכר היעוד שיש להביא הנדבה לצורך קרבנות הציבור. מצות מחצית השקל בכי תשא, נזכרה בבנית המשכן לצורך המפקד. בנדבת השקלים השתמשו לבניית האדנים כמפורש בפרשת ויקהל.

ונראה שיסוד המחלוקת בין רב לשמואל, מה היא מצות מחצית השקל: האם תנאי הוא בהקרבת קרבנות ציבור שיבואו מקופה ציבורית של כל ישראל, ויחדשו הקופה לצורך הקרבנות מידי שנה בחודש ניסן? או שמצות מחצית השקל בעצם הנתינה, שיש בה כח לכפר על נפשותיכם, מצד הצדקה ומצד הצטרפות לכלל ישראל בקופה ציבורית? רב סובר שנתינת מחצית השקל נעשית לצורך קרבנות ציבור, ועל כן יש לקרוא בפרשת צו את בני ישראל, בה החיוב להביא קרבנות ציבור, ואין לפרשת כי־תשא המזכירה כיצד לתת מחצית השקל שייכות לפרשת שקלים, לפי שבה מדובר על התרומה שבזמן בניית המשכן.

אולם שמואל סובר שעיקר מצות מחצית השקל היא עצם הנתינה של כל ישראל, שהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, שהנתינה עצמה יש בה כח לכפר על נפשותיכם, וההלכה שיש להביא קרבנות ציבור מתרומה זו, אינה אלא פועל יוצא ממצות הנתינה ולא מעיקר המצוה. ועל כן יש לקרוא בפרשת שקלים בפרשת כי תשא ולא בפרשת הקרבנות. להלכה קוראים בפרשת שקלים בכי תשא, בפרשה המזכירה את חיוב נתינת מחצית השקל, ואינה עוסקת ביעוד השקלים. מכאן שעצם הנתינה ותנאיה יש בה לכפר על נפשותיכם והדברים מוכחים גם בסדר המשנה.

בנין אב

במצות מחצית השקל נאמר ״זה יתנו כל העובר על הפקודים״ ובארו חז״ל שהמלה ״זה״ ״כמורה באצבע״, לפי שנתקשה משה במחצית השקל, עד שהראהו הקב״ה מטבע של אש מתחת כסא הכבוד ואמר ״זה יתנו״. ויש להבין הדברים וההוראה הנלמדת מהם. מצאנו ב״החודש הזה לכם״, שהראהו הקב״ה למשה חידושה של לבנה ואמר ״כזה ראה וקדש״, לפי שנתקשה משה במולד הלבנה עד שהראהו באצבע וכן דרשו חז״ל במעשה המנורה שנאמר בה ״וזה״ מעשה המנורה, לפי שנתקשה בעשייתה, ובעוד מקומות שנאמר בהם ״זה״, לפי שדברים קשים סתומים וחתומים מורים באצבע, אבל מה הקושי בצווי על מחצית השקל, ומה טעם שהראהו מטבע של אש. והרי צריך ליתן מחצית שקל בשקל הקודש במשקל ולא מאש.

ובארו, שמשה נתקשה לא בצורת מחצית השקל במשקל או בביצוע ההוראה הלכה למעשה, משה רבינו נתקשה כיצד במטבע של מחצית השקל יש בכדי לכפר על שותיכם. בשלמא, במצות ״ויקחו לי תרומה״ נאמר ״מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי׳/ והשכינה שורה לא על הכסף והנחושת אלא על נדבת הלב שתוכו רצוף אהבה. אבל במחצית השקל חלה על כולם החובה לתת ולא נאמר ״ויקחו״ אלא ״ונתנו׳/ ומצאנו בהלכה שאף ממשכנין ולוקחין בכח, וא״כ במה כח הנתינה של מחצית השקל לכפר על נפשותיכם. ועל כך הראהו הקב״ה למשה מטבע של אש, להורות שאף במחצית השקל, לא סכום הנתינה ולא משקל המטבע הוא הקובע ובו הכפרה, אלא האש שבתוך המטבע, הרצון הפנימי של הנתינה שבו הכח לכפר על נפשותיכם מלמד מה היא האש ומה כחה.

מצות מחצית השקל שכולם חייבים בו במידה שווה ״העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט״, יש בה לאחד את עם ישראל כחטיבה אחת. ונתקשה משה מה סוד האחוה, כיצד יעשו כחטיבה אחת, והשיב לו הקב״ה כשהראהו מטבע של אש. שקלים הם יחידות וגם כשאוספים סכום גדול עדיין כל אחד נשאר יחידה אע״פ שהסכום מצטבר. אולם באש אפשר להתיך הכל וליצור מהכל ככר אחד. האש מסמלת אהבה ככתוב ״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה״ והקריאה לעם ישראל ב״זה יתנו״ כמטבע של אש, לתת מתוך אהבה, מתוך רצון להתאחד ולהעשות כאחד, להיות ככלל ישראל.

וזו הקריאה במצות מחצית השקל. לקרוא לכל אחד לאהוב איש את רעהו כדי להתאחד כאחד ולהתקדש בקדושת ישראל שבניסן וגם אם יש הבדלים על כל פשעים תכסה אהבה. כח עם ישראל וסגולתו משול לאש, כפי שנאמר ״והיה בית יעקב לאש״ לפי שכח עם ישראל באחדותו כאחד. על בני יעקב נאמר ״ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש״ ואילו בעשיו נאמר ״נפשות ביתו״, יעקב ובניו עיקר חייהם, מהותם וייחודם בנשמה וברוח אשר בקרבם, ותכונת הנשמה כאש ו״נר ה׳ נשמת אדם״, שלא כשאר מושגי החומר בעולם הזה. האש אינה גשמית כל כך, ויש בה את כח האיחוד. אפשר להדליק אש מאש ואפשר לחבר את כל הלהבות הנפרדות לאש אחת גדולה. וזו הגדרת הכתוב ״בית יעקב לאש״ לפי שכל הנפשות מתאחדות בנפש אחת, כאש המתמזגת כאחד. וזה שהראהו הקב״ה מטבע של אש, שיש בכחה לעשות את כל ישראל כאחד וזה סוד מחצית השקל ויסוד קיומו וקדושתו של עם ישראל.

בנין אב

במדרש ילקוט, באחד באדר משמיעין על השקלים, דאמר קרא זאת עולת חודש בחדש... קדמינן וקרינן באחד באדר כי היכי דניתי שקלים למקדש. אמר ר״ש בן לקיש, גלוי וידוע לפני הקב״ה שעתיד המן הרשע לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו. וכן במגילה יג: הובאו דברים אלו, וסיים והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים, ע״כ. ובמגילה דף טז. עוד, שהמן מצא את מרדכי ביום ט״ז ניסן כשהוא עוסק עם תלמידיו בהילכות קמיצה, ושאלו במאי עסקיתו, אמרו ליה, בזמן שביהמ״ק קיים מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומצא דסולתא ומתכפר ליה, אמר להו, אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי, ע״כ. וכתבו שם התוספות וז״ל, שמעתי שעשרה אלפי ככר כסף עולין חצי שקל לכל אחד מישראל, שהיו שש מאות אלף כשיצאו ממצרים, ואמר שיתן לאחשורוש כל פדיונם, ודוק ותשכח, עכ״ל. וכתבו במפרשים שהמן נתן הכסף לצרכי צדקה, ובזכות זה רצה להתגבר נגד ישראל.

אכן תמהו המפרשים, דאין החשבון מכוון, שהרי המחצית השקל שנתנו ישראל עלו למאת ככר כסף שמהם נעשו האדנים כמ״ש בפ׳ פקודי, ואילו המן נתן עשרת אלפים ככר כסף, וחתרו המפרשים בדרכים שונים לקיים התוס׳. גם יש לתמוה, דאמאי לא העמידו התוס׳ דבריהם (לעיל בדף יג:) על דברי ר״ל שהקדים הקב״ה שקליהם לשקליו, שהרי שם יותר ראויין הדברים להאמר, ולמה אמרו זאת על דברי הגמרא דאתי קומצי דידכו ודחי עשרת אלפים דידי.

והתשובה שאם נותנים נדבת כסף בנדיבות הלב, הרי טוב עין הוא יבורך, ושורה הברכה בנדבה גדולה ויתירה וגדול ערכו ביותר. כתב החת״ס, שתכלית הברכה היא הריבוי במספר מאה, כמו שביצחק "וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה׳”. וזה ענין של מאה ברכות שבכל יום. וגם בשורש תיבת ברך שנכפל בו המספר פי מאה, כי מתחיל בבי״ת ועולה עד לרי״ש שהוא שיעור מאה פעמים.

ונמצא לפי״ז שמאת הככר שנתנו ישראל למחצית השקל, שכפי המבואר היתה בו הברכה, הרי היה ערכו פי מאה, ונמצא ששפיר עלה לסך עשרת אלפים ככר כסף, שהרי ק׳ פעמים מאת ככר עולה למספר זה. והמן, שלא ידע זאת והיה סבור ששקלי ישראל עלו רק מאת ככר, רצה לבטל כוחם ע״י נתינת פי מאה כנגדם, אבל הופרה עצתו, כי בנתינת ישראל בנדיבות וחפץ לבם הרי היה נחשב נתינתם פי מאה, וגם הם נתנו עשרת אלפים ככר כסף כנ״ל שביטלו את שלו. ובהגמרא בטז. מתברר ענין הנ״ל, כי שם עסקינן בקומץ שמקריבים מהמנחה, וזה דבר מועט מאד, וכתב רש״י ונפש כי תקריב מנחה, שלכך כתבה תורה במנחה לשון ״נפש״, כי דרכו של עני להקריב מנחה ומעלה עליו הכתוב כאילו הקריב נפשו. ורואין אנו כאן שהקומץ המועט הניתן בנדבת וחפץ הלב נחשב כמרובה ועולה לרצון לפניו.

אמונת עתיך

הצורך למטבע של אש, לפי דעת השיטה מקובצת, התקשה משה - כיצד מטבע כזו קטנה תכפר? ואפשר להוסיף ולומר, כי גם זה גרם למשה להתקשות, כיצד מטבע של מחצית השקל שניתנת על ידי כל אחד בשוה, והיא דוקא חצי תסמל לאדם את חשיבותו כאדם פרטי. הרבי מקוצק ביאר (הובא בספר מעינה של תורה): שהראה לו הקב״ה, את האש של קדושה - שהיה מאחרי המטבע, וזה היה מיוחד לכל אחד. וכעין שביארו את האמור בבצלאל: ״יודע לחשוב מחשבות״, היינו, שידע מה כיון כל נותן ונותן; זה שכיון לשמה, שמו את תרומתו בקודש הקודשים. זה שפחות כיון לשמה, שמו את תרומתו בקודש, וזה שלא כיון כלל לשמה, שמו את תרומתו רק בחצר. וכן אמר גם רבי חיים מוולוז׳ין לאחד הנריבים, שהיה תומך בישיבה והפסיק לתמוך, באשר ראה שהישיבה קנתה סוס ועגלה עבור המתרים, באומרו; שהוא רצה לתמוך בתורה ולא בסוס... אמר לו הג״ר חיים: שכל אחר זוכה לפי כונתו, מי שנתן בכונה טהורה, זוכה שתרומתו תגיע ללומד התורה, ומי שלא, תרומתו תגיע לסוס והעגלה...

האדם צריך לעסוק בשני דברים גם יחד. לשמור על יחודו - ״אם אין אני לי מי לי״, ויחד עם זאת ״וכשאני לעצמי מה אני״ - להשתתף עם הכלל. מחבר הספר בן איש חי, ביאר; מדוע ישנן שתי תפילות, האחת בלחש, ושוב ישנה חזרת הש״צ, שאומר את אותה תפילה? וזאת משום, שאכן יש שתי תפילות לאדם, האחת תפילה פרטית - שאומר כל אחד בעצמו. ותפילה נוספת שהוא מאזין לשליח הציבור כחלק מהציבור, וזו היא תפילה של הציבור.

דבר בעתו