To be added to the email list for the weekly parsha write-up please contact [email protected]
מדוע בפרשת תצוה לא מוזכר שמו של משה רבינו ?
האם הורע למשה כשאמרו לו ״ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך״?
מה כאב למשה במינוי אהרן?
מדוע יש מינוי לכהונה אך לא לתורה?
הנלמד מלכיחת אהרן את אלישבע בת עמינדב "אחות נחשון" לו לאשה
במה זכה אהרן לכהונה?
(א) וְאַתָּ֡ה הַקְרֵ֣ב אֵלֶיךָ֩ אֶת־אַהֲרֹ֨ן אָחִ֜יךָ וְאֶת־בָּנָ֣יו אִתּ֔וֹ מִתּ֛וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְכַהֲנוֹ־לִ֑י אַהֲרֹ֕ן נָדָ֧ב וַאֲבִיה֛וּא אֶלְעָזָ֥ר וְאִיתָמָ֖ר בְּנֵ֥י אַהֲרֹֽן׃
בפרשת תצוה לא מוזכר שמו של משה רבינו, וכתב בעל הטורים ״לפי שאמר מחני נא מספרך אשר כתבת״. ואמירת צדיק עושה רושם לכן התקיימה בפרשה אחת שלא נזכר שמו. והוסיפו בשם הגאון, שדרך כלל פרשת תצוה נקראת בשבוע שחל בו ז׳ באדר, שהוא יום לידת משה רבינו ופטירתו. והנה, אע״פ ששמו של משה אינו נזכר בפרשת תצוה, משה רבינו נזכר בלשון נוכח, ב״ואתה תצוה״; ״ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך״; ״ויקחו אליך שמן זית זך״. ויש בדברים צווי אישי למשה רבינו לא רק להורות ולומר לבני ישראל, אלא להשתתף אישית בפועל, בצווי להביא את השמן ובהלבשת אהרן הכהן והקדשתו לכהונה גדולה. ויש להבין מה המיוחד במצוות אלה שנצטוה בהם משה במעורבות אישית, ומדוע נאמרו דווקא כאן כששמו של משה נסתר?
אפשר לבאר שעצם הצווי ״ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך״ שמשה רבינו נצטווה בעצמו לקדש את אהרן לכהונה גדולה, יש בו את התוכחה למשה שאמר ״ואם אין מחני נא מספרך״, שהרי הכהונה נלקחה ממשה שהיה ראוי לה ונמסרה לאהרן, משום שהפציר ואמר ״שלח נא ביד תשלח" עד שנאמר לו ״ואהרן אחיך יהיה נביאך״ כמבואר בפרשת שמות, ועל כן נצטוה הוא למשוח את אהרן.
האם הורע למשה כשאמרו לו ״ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך״? ונראה שהכוונה בזה לא לגדולת אחיו, שהרי שמח בה, אלא לפעולה המיוחדת של הלבשת הבגדים. המדרש רבה מבאר במשל את הטעם מדוע נאמר למשה שדווקא הוא ילביש את אהרן את בגדי הכהונה: ״משל לחכם שנטל קרובתו ועשתה עמו עשר שנים ולא ילדה, אמר לה בקשי לי אשה. א״ל יכול אני ליטול חוץ לרשותך, אלא שהייתי מבקש ענוותנותך. כך אמר לו הקב״ה למשה: יכול אני לעשות אחיך כהן גדול, אלא שהייתי מבקש שתהא אתה גדול עליו״. הנמשל שהקב״ה אומר למשה שדווקא הוא ילביש את בגדי הכהונה, להורות שמשה גדול מאהרן. בלשון המדרש: ״ואתה הקרב - הייתי מבקש שתהא אתה גדול עליו״.
מה הנמשל למשה מאשה שעשתה עמו עשר שנים ולא ילדה וביקש ליקח לו אשה אחרת? הרי אהרן התמנה לכהן גדול ברצון יקוק לאחר שמשה רבינו לא הפכים לשליחות, ולא משום שיש חסרון במשה כאשה שעשתה עמו עשר שנים ולא ילדה. כמו כן, המשל מרמז שוב שהורע למשה בכהונת אהרן ואת פיוס הקב״ה שאמר לו ״הייתי מבקש שאתה תהא גדול ממנו״. ונראה שבדברי המדרש סוד החלוקה שבין משה ואהרן: תורה ועבודה.
על הכתוב ״אל תקרב הלום״ שנאמר למשה בסנה בשעה שהקב״ה נגלה אליו לראשונה, אמרו חז״ל: ״אל תקרב, לא לכהונה שנאמר בה ״אשרי תבחר ותקרב״ ולא למלכות שנאמר בה הלום כבור״. משה שמסר את התורה לכלל ישראל, אינו ראוי לא לכתר כהונה ולא לכתר מלכות אלא לכתר תורה בלבד. מנהיגותו בכח התורה בלבד, ובזה גדלותו שיכול לרדת אל העם מבלי מחיצות ומבלי גינונים ותורתו נחלת הכלל.
על המשנה ״שלשה כתרים הם כתר כהונה כתר תורה וכתר מלכות, מבאר הרמב״ם ומוסיף את התנאים והראויים לכתרים, וז״ל: ״כתר כהונה זכו בו אהרן ובניו; כתר מלכות זכו בו דוד ובניו אחריו עד סוף כל הדורות; כתר תורה עומד ומוכן בקרן זוית כל הרוצה ליטול יבוא ויטול״. הכהונה והמלכות תלויים בייחום ובזכות אבות. הכהונה והמלכות תלויים במגבלות של מקום וזמן, של כבוד בגדים ודיני כהונה ומלכות. ואילו כתר תורה עומד ומונח בקרן זוית, כל הרוצה ליטול ולומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה. בין עני בין עשיר, בין קטן בין גדול. כשנלקח משה להנחיל תורה לעם ישראל, נאמר בו התנאי הראשוני ״אל תקרב הלום״ לא לכהונה ולא למלכות, משום שהתורה נחלת הכלל היא וסמכותה בדעת שבה, והתנאי היחידי הוא לימודה וקיומה. לכן למשה אין דין חיוב בגדים, מינוי וסמכות, אלא כחה של תורה בלבד. צריך גם כתר כהונה וכתר מלכות ומינוי בשררה ובעבודת יקוק, אולם לא למי שמלמד תורה. בנין אב
איתא במדרש (שמו"ר לז-ד), בשעה שאמר הקב"ה למשה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, הרע לו, אמר לו הקב"ה תורה שלי היתה ונתתיה לך שאלולי היאאבדתי עולמי וכו', ע"כ. ביאור מדוע הרע לו למשה ע"י מה שאמר לו הקב"ה הקרב את אהרן, ובמה ניחמו באמרו "תורה שלי היתה ונתתיה לך"? הנראה הוא, שעיקר כאבו של משה לא היה על מינוי אהרן, רק על הנאמר לו "ואת בניו אתו", שירשו הם את משרתו אחריו, מה שהוא עצמו לא זכה לכך שירשוהו בניו. וע"ז השיבו הקב"ה, כי דיני הירושה אינם שייכים אלא לענין מה שנותר מן הנפטר אחר מותו, אבל המת עצמו הרי לא ניתן לירושה כי הגוף הולך לבית עולמו. והנה אמרו חז"ל לבאר מהו שנאמר (תהלים א-ב) "בתורת יקוק חפצו" - היינו תורת יקוק - ואח"כ "ובתורתו יהגה" - בתורתו שלו דייקא. אלא שבתחילה היא נקראת על שם הקב"ה, ולבסוף כשלומדה ומתייגע בה נקראת התורה על שמו ונעשית תורתו.
אהרן הכהן שמשרתו היא עבודה, והעבודה נקראת "עבודת יקוק", א"כ משרתו אינה חלק ממנו אלא דבר חיצוני, אשר במותו היא נשארת בעולם ויש מה להוריש לבניו. אבל תורתו של משה, כיון שהיא נקראת על שמו והרי היא חלק מעצמותו, הרי במותו הוא לוקח תורתו עמו, וכיצד יוכל להורישה לבניו אחריו, אחרי שמשרתו היא חלק ממנו ולא דבר נפרד השייך לו. זהו שאמר לו הקב"ה "תורה שלי היתה ונתתיה לך", אמנם התורה היתה שלי מתחילה ונקראה "תורת יקוק", אך כיון שנתתיה לך הרי היא חלק ממך, המסתלק אתך בפטירתך, ושוב אין לך מה להוריש לבניך.
נימוקי הרידב"ז
בספר אפריון כתב לבאר המדרש, שהקב"ה לא העביר את התורה בירושה לבני משה כדי שלא יאמרו דהתורה עוברת בירושה, וז"ל, שבכוונה תחילה הנחיל הבורא ית"ש את התורה לעמו באופן שלא תעבור בירושה. אילו היה זרעו של משה יורש ממנו את גדולתו, היו כולם סבורים שגם כתר תורה עובר בירושה, בדומה לכתר כהונה ולכתר מלכות, והיו פורשים מלימוד התורה באמרם די להם לזרע משה שיתעסקו בה. לכן הראה הקב"ה שהתורה איננה בירושה אלא הפקר וכמאמר התנא באבות, "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך".
שינה הקב"ה טבעו של כתר תורה משאר הכתרים ולא העניקו לאדם אחד ולזרעו, לפי שהתורה הינה הכרחית לקיום העולם יותר מן הכתרים האחרים. לכך צריך כל איש ואיש להתייגע בה ולזכות במה שיכול לזכות. וזה הביאור במדרש "שאלמלי היא [התורה] אבדתי עולמי". התורה היא הכרחית לקיום העולם, על כן מן הראוי הוא להעמידה באופן שכל מי שיחפוץ לזכות בתורה יוכל לזכות. לפיכך ניתנה למשה רק במתנה ולא בירושה.
האושר הגדול נעוץ בעובדה שהתורה ניתנה למשה כמתנה שיש בה העברה לאחרים ולא כירושה הנשארת לעולם בנחלת משפחה אחת. הזכות הגדולה שיש לכל אחד מאיתנו האפשרות להתעטר בכתרה של תורה, הינה זכות וחובה כאחת. עלינו לזכור שלא ככל הכתרים כתר התורה, ורצונו ית' הוא שירבו העוסקים בתורה. בקיום רצונו זה תלוי כל אושרינו וקיומנו וקיום העולם כולו. אשרינו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו!
אהל משה
האבן עזרא במילים "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך" כותב שלכן בחר הקב"ה באהרן לכהן ולא במשה, לפי שאהרן אשתו היתה מיוחסת, שהיתה אחות נחשון, משא"כ משה רבינו לקח את אשתו ממדין ובת יתרו היתה. ואינו מובן הענין בזה שמעלת אשתו מסייעת להיבחר לכהונה גדולה?
ונראה שבפסוק לעיל ו, כג מפורש שלקח אהרן את אלישבע בת עמינדב "אחות נחשון" לו לאשה, ונחשון בן עמינדב הוכיח את מסירות נפשו כשזרק את עצמו לתוך הים בבטחון על הקב"ה, ולכן לקח אהרן לאשה את אחות נחשון, שאם האח נוהג במסירות נפש, חזקה על כל המשפחה שנוהגת כן. ונלמד מכאן שצריך לחפש בשידוך אשה שבאה ממשפחה הנוהגת במסירות נפש, וכ"ש שהוא מעלה באשה שהוכיחה זאת בעצמה, ונחשון בן עמינדב היה נוהג במסירות נפש תמיד, ונתפרסם זאת על ים סוף, ולכן אהרן ראוי היה להיות כהן גדול בישראל, לא מפני מעלת ייחוס אשתו, אלא מעלת עצמו היא שחיפש אשה כזו.
חכמה ודעת
(כט) וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹן אֶת־שְׁמ֨וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל בְּחֹ֧שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֛ט עַל־לִבּ֖וֹ בְּבֹא֣וֹ אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ לְזִכָּרֹ֥ן לִפְנֵֽי־יקוק תָּמִֽיד׃
כתב הסבא מקלם זצ"ל וז"ל, נאמר על אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ומשום כך זכה לאהבת ולאהדת כלל ישראל. גם כאן כשנשא את שמות ישראל על לבו לא היה זה אך ה"שמות" החיצוניים גרידא, כי אם המהות הפנימית של כל אחד מהם. כי בהיותו אוהב ישראל אמיתי הכיר את פנימיות לבבו של כל אדם מישראל, את צרכיו, את דרישותיו. ובלבשו את "חושן המשפט" נשא את משפט בני ישראל וצרכיהם "על לבו לפני יקוק תמיד".
מצינו בשעה שהתעכב משה רבנו ז' ימים במדבר, ולא רצה לילך למצרים לגאול את ישראל מפני כבודו של אהרן, ופירשו חז"ל "שלח נא ביד תשלח", ביד מי שאתה רגיל לשלוח, כלומר אהרן, שלא רצה לדחוק את רגלי אהרן וליכנס בתחומו. עד שאמר לו הקב"ה "וראך ושמח בלבו", שאעפ"י שהוא רגיל להשתלח ועתה נכנס משה במקומו, מ"מ היה לבו של אהרן מלא שמחה, כאילו היה הוא בעצמו ממלא תפקיד זה להיות גואלן של ישראל. ואמרו חז"ל (ילקוט שמות רמז קעב), "ושמח בלבו, בלבו יותר מבפיו", ופי' המג"א ב'זית רענן' שם, ששמחת לבו היתה יותר ממה שאפשר לפרש בפה, יעו"ש. דהיינו שהיתה שמחתו כה רבה ועברה על גדות לבו, עד שאין כל פה ולשון יכולים להביעה.
אמר ר' שמעון בן יוחאי, הלב ששמח בגדולת אחיו, ילבש אורים ותומים, שנאמר "ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התמים והיו על לב אהרן" (ילקוט שם). לב רחב המכיל בקרבו מדה עליונה של שמחה בשמחת זולתו, הוא המקום המתאים שעליו להניח את האורים והתומים, כי לב זה מסוגל להרגיש את לבו של כל אחד מישראל ואת לב כולם יחד, ובכדי שתתקבל תשובה נכונה ע"י האורים ותומים, צריך לב שיבין וירגיש את השואל ואת שאלתו. ויהיו דברי האורים ותומים שעל לבו מאירים וברורים, וע"י כן ישא על לבו את זכרון כלל ישראל תמיד.
אהל משה
פרשה שלמה יחדה התורה לבגדי כהונה, והאריכה בזה יותר מאשר האריכה בארון מזבח ומנורה וכל כלי המקדש, אף שהבגדים אינם אלא מכשירי עבודה והלא דבר הוא. ולא עוד אלא שבזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם ודינם כזר לענין עבודת הקרבנות, ומה זה שמעלת הכהונה שעצמיית היא בכהן לא תצא לפועל לעבודת הקרבנות אלא בלבישת הבגדים.
אלא שמכאן למדנו אנו למוד נפלא בתורת האדם. כל מעלה שחונן בה אדם מעלה חשובה היא במדה שידע אדם להלביש עצמו באותה המעלה, ומהותו תצביע על אותה המעלה. כבוד שמים ותפארת מורא כהונה הקבועים בנבכי נפשו של הכהן צריכים להתבטא בכל מהותו עד לידי הפרט הכי קטן בחיצוניותו שיהא כולו אומר כבוד ותפארת. ואם אין חיצוניתו של הכהן מבטאת את כהונתו אין הוא מותאם אז לעבודת הקרבנות לכפר על בני ישראל, שעבודת הכפרה הנפעלת ע״י הכהן טעונה כהן השלם בכל שלמותו, ואם לאו כזר הוא חשוב.
וכמו שכן הוא בכהנים, כן הוא בכל בן ישראל, שעם ה׳ הוא ממלכת כהנים וגוי קדוש, ולמילוי תפקידנו כעם סגולה עלינו לדעת שבזמן שבגדינו עלינו כהונתנו עלינו ואם לאו כזרים אנו חשובין, בלתי מותאמים לאחריות הגדולה המוטלת עלינו.
עלינו להלביש עצמנו בכל אותן המעלות והסגולות המיוחדות לנו כעם ה׳, שיהא כל מהותנו ביטוי עז לאותן המעלות.
פרקי תורה