(Based on “Somebody’s Son” by Richard Pindell)
Rewritten by Dr. Daniel Rose
As David sat on the side of the road in the Dakota plains, waiting for his next ride, he wrote:
“Dear Mom,
If Dad will permit it I would like to come home. I know there’s little chance he will. I’m not going to kid myself. I remember he said once, if I ever ran off, I might as well keep going.
All I can say is that I felt like leaving home was something I had to do. I wanted to find out more about life and about me, and the best way for us (life and me) to live with each other.
You won’t be able to reach me by mail, because I don’t know where I will be next. But in a few days I hope to be passing our place. If there’s any chance Dad will have me back, please ask him to tie a white cloth to the apple tree in the south pasture. I’ll be going by on the train. If there’s no cloth on the tree, I’ll just quietly and without any hard feelings toward Dad, keep going.
Love, David”
(י) אָסוּר לָאָדָם לִהְיוֹת אַכְזָרִי וְלֹא יִתְפַּיֵּס אֶלָּא יְהֵא נוֹחַ לִרְצוֹת וְקָשֶׁה לִכְעֹס וּבְשָׁעָה שֶׁמְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ הַחוֹטֵא לִמְחל מוֹחֵל בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה. וַאֲפִלּוּ הֵצֵר לוֹ וְחָטָא לוֹ הַרְבֵּה לֹא יִקֹּם וְלֹא יִטֹּר. וְזֶהוּ דַּרְכָּם שֶׁל זֶרַע יִשְׂרָאֵל וְלִבָּם הַנָּכוֹן. אֲבָל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עַרְלֵי לֵב אֵינָן כֵּן אֶלָּא (וְעֶבְרָתָן) [וְעֶבְרָתוֹ] שְׁמָרָה נֶצַח. וְכֵן הוּא אוֹמֵר עַל הַגִּבְעוֹנִים לְפִי שֶׁלֹּא מָחֲלוּ וְלֹא נִתְפַּיְּסוּ וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה:
(10) It is forbidden for man to be ill-natured and unforgiving, for he must be easily appeased but unwidely to wrath; and when a sinner implores him for pardon, he should grant him pardon wholeheartedly and soulfully. Even if one persecuted him and sinned against him exceedingly he should not be vengeful and grudge-bearing, for such is the path of the seed of Israel and of their excellent heart. Only the idolaters are not so, they are of uncircumcised heart, and their wrath is ever-watchful; and, because the Gibonites were unforgiving and unappeasing, that of them it is said: "Now the Gibonites were not of the children of Israel" (II. Samuel, 21.2).11Baba Kamma, 92a. C.
(ו) כְּשֶׁיֶּחְטָא אִישׁ לְאִישׁ לֹא יִשְׂטְמֶנּוּ וְיִשְׁתֹּק כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בָּרְשָׁעִים (שמואל ב יג כב) "וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן מְאוּמָה לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן". אֶלָּא מִצְוָה עָלָיו לְהוֹדִיעוֹ וְלוֹמַר לוֹ לָמָּה עָשִׂיתָ לִי כָּךְ וְכָךְ וְלָמָּה חָטָאתָ לִי בְּדָבָר פְּלוֹנִי. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יז) "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". וְאִם חָזַר וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לִמְחֹל לוֹ צָרִיךְ לִמְחֹל. וְלֹא יְהֵא הַמּוֹחֵל אַכְזָרִי שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ יז) "וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹקִים":
(6) If one man commit a sin against another man, the one sinned against shall not remain in silent hate against the sinner, as it is said of the wicked: "And Absalom spoke unto Amnon neither good nor bad; for Absalom hated Amnon" (Second Samuel. 13.22); but, on the contrary, it is obligatory upon him to make known to him and say unto him: "Why have you done to me thus and such, and wherefore have you sinned against me in that particular matter?"; for, it is said: "And thou shalt indeed rebuke thy neighbor" (Lev. 19.17). And, if the sinner did repent and begged to be forgiven by him, he must forgive him; and in doing so he should not be cruel, for it is said: "And Abraham prayed unto God" (Gen. 20.17).6For Abimelech, who sinned against him. G.
(ט) מִי שֶׁחָטָא עָלָיו חֲבֵרוֹ וְלֹא רָצָה לְהוֹכִיחוֹ וְלֹא לְדַבֵּר לוֹ כְּלוּם מִפְּנֵי שֶׁהָיָה הַחוֹטֵא הֶדְיוֹט בְּיוֹתֵר. אוֹ שֶׁהָיְתָה דַּעְתּוֹ מְשֻׁבֶּשֶׁת. וּמָחַל לוֹ בְּלִבּוֹ וְלֹא שְׂטָמוֹ וְלֹא הוֹכִיחוֹ הֲרֵי זוֹ מִדַּת חֲסִידוּת. לֹא הִקְפִּידָה תּוֹרָה אֶלָּא עַל הַמַּשְׂטֵמָה:
(9) He against whom a fellow sinned, who did not want to rebuke him, nor to speak aught to him, because the sinner is extremely common, or possessed of a distorted mind, but within his heart forgave him, and lodged no hatred against him, though he rebuked him not, behold, such is a pious conduct for, the Torah did not concern itself with aught save against hatred.9Yoma, 16b. G.
(א) שיפייס אדם חבירו בערב יום כפור ובו ד"ס:
עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שיפייסנו ואפילו לא הקניטו אלא בדברים צריך לפייסו ואם אינו מתפייס בראשונה יחזור וילך פעם שניה ושלישית ובכל פעם יקח עמו שלשה אנשים ואם אינו מתפייס בשלשה פעמים אינו זקוק לו (מיהו יאמר אח"כ לפני עשרה שביקש ממנו מחילה) . (מרדכי דיומא ומהרי"ל) ואם הוא רבו צריך לילך לו כמה פעמים עד שיתפייס: הגה והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול (מהרי"ל) אם לא שמכוין לטובת המבקש מחילה (גמרא דיומא) ואם הוציא עליו שם רע א"צ למחול לו (מרדכי וסמ"ק והגה"מ פ"ב מהלכות תשובה ומהרי"ו):
(1) To Reconcile with Your Friend on Erev Yom Kippur, 4 Seifim:Transgressions between people are not subject to atonement on Yom Kippur unless the offender appeases the offended party. Even if one aggrieved another with words alone, this appeasement is necessary. If one cannot effect appeasement at first, one must return a second and a third time, taking along three people each time. If the offended party will not be appeased after three visits, one may desist. RAMA: afterwards, however, the offender should relate before ten people that forgiveness was sought (Mordechai on Yoma, and Maharil). If he is one's Rabbi, one must go to him several times until the Rabbi is appeased. RAMA: one should not be cruel and withhold forgiveness (Maharil), unless it is for the benefit of the one seeking forgiveness (Gemara Yoma). If one was a victim of slander, one need not forgive. (Mordechai and Smag and Hagahot Maimuni, Teshuvah chapter 2, and Mahariv).
(כג) וּמִנַּיִן שֶׁאִם סָרַח אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ חָטָאתִי, שֶׁנִּקְרָא חוֹטֵא אִם אֵינוֹ מוֹחֵל לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יב, כג): גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַיקוק מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם, אֵימָתַי כְּשֶׁבָּאוּ וְאָמְרוּ חָטָאנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יב, יט): [ויאמרו כל העם אל שמואל התפלל בעד עבדיך וגו' כי יספנו על כל חטאתינו] וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאנוּ כִּי עָבַרְנוּ אֶת פִּי יקוק וְאֶת דְּבָרֶיךָ, הֵשִׁיב: חָלִילָה לִי מֵחֲטֹא לַיקוק. (במדבר כא, ח): אֲוִיר וְעָמָד.
(23) And where is it shown that if one has sinned against his companion and says to him, “I have sinned,” without [the companion] forgiving him, that [the unforgiving one] is called a sinner? Where it is stated (in I Sam. 12:23), “As for me also, far be it for me to sin against the Lord by ceasing to pray on your behalf.” When? When they came and said to him, “We have sinned,” [as stated] (in I Sam. 12:10), “and [they] said, ‘We have sinned […].’” And he answered, “Far be it from me to sin.” (Numb. 21:8),
וְלִהְיוֹת שֶׁיָּדַעְתִּי שֶׁכִּמְעַט אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ בְּמָמוֹן אוֹ בְּגוּפוֹ, בְּמַעֲשֶׂה אוֹ בְּדִבּוּר פֶּה, וְעַל זֶה דָּוָה לִבִּי בְּקִרְבִּי, כִּי עַל חֵטְא שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ, וְעַל זֶה נִשְׁבַּר לִבִּי בְּקִרְבִּי וְרָחֲפוּ עַצְמוֹתַי, כִּי אֲפִלּוּ יוֹם הַמִּיתָה אֵין מְכַפֵּר. וְלָכֵן אֲנִי מַפִּיל תְּחִנָּתִי לְפָנֶיךָ שֶׁתְּרַחֵם עָלַי וְתִתְּנֵנִי לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָל בְּנֵי אָדָם. וְהִנְנִי מוֹחֵל בִּמְחִילָה גְמוּרָה לְכָל מִי שֶׁחָטָא נֶגְדִּי, בֵּין בְּגוּפוֹ וּבֵין בְּמָמוֹנוֹ, אוֹ שֶׁדִּבֶּר עָלַי לָשׁוֹן הָרָע וַאֲפִלּוּ הוֹצָאַת שֵׁם רָע, וְכֵן לְכָל מִי שֶׁהִזִּיק לִי בְּגוּפִי אוֹ בְּמָמוֹנִי, וּלְכָל חַטֹּאת הָאָדָם אֲשֶׁר בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, חוּץ מִמָּמוֹן אֲשֶׁר אֲנִי [רוֹצֶה לְתָבְעָם וְ]אוּכַל לְהוֹצִיא עַל פִּי דִּין, וְחוּץ מִי שֶׁחוֹטֵא כְּנֶגְדִּי וְאוֹמֵר אֶחֱטָא לוֹ וְהוּא יִמְחָל לִי, וְחוּץ מֵאֵלּוּ אֲנִי מוֹחֵל בִּמְחִילָה גְמוּרָה וְלֹא יֵעָנֵשׁ שׁוּם אָדָם בְּסִבָּתִי. וּכְשֵׁם שֶׁאֲנִי מוֹחֵל לְכָל אָדָם, כֵּן תִּתֵּן אֶת חִנִּי בְּעֵינֵי כָּל אָדָם שֶׁיִמְחֲלוּ לִי בִּמְחִילָה גְמוּרָה.
I fully and finally forgive everyone; may no one be punished because of me. And just as I forgive everyone, so may You grant me grace in the eyes of others that they too forgive me absolutely."
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲרֵינִי מוֹחֵל לְכָל־מִי שֶׁהִכְעִיס וְהִקְנִיט אוֹתִי אוֹ שֶׁחָטָא כְנֶגְדִּי בֵּין בְּגוּפִי בֵּין בְּמָמוֹנִי בֵּין בִּכְבוֹדִי בֵּין בְּכָל־אֲשֶׁר לִי בֵּין בְּאֽוֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין בְּדִבּוּר בֵּין בְּמַעֲשֶׂה בֵּין בְּמַחֲשָׁבָה בֵּין בְּהַרְהוֹר בֵּין בְּגִלְגּוּל זֶה בֵּין בְּגִלְגּוּל אַחֵר לְכָל־בַּר יִשְׂרָאֵל וְלֹא יֵעָנֵשׁ שׁוּם אָדָם בְּסִבָּתִי:
I hereby forgive anyone who has angered me, or sinned against me, either physically or financially, against my honor or anything that is mine, whether accidentally or intentionally, inadvertently or deliberately, by speech or by deed, by thought or by speculation, in this incarnation or in any other: any Israelite [is forgiven], may no man be punished on my account.
(א) ויבך יוסף בדברם אליו. תכף שהזכירו לו אביו בכה לגודל האהבה ונכמרו רחמיו, והנה אחיו בקשו ממנו מחילה, ולא באר הכתוב שמחל להם, וכבר בארו רז"ל שכל מי שחטא לחברו ועשה תשובה אינו נמחל לעולם עד שירצה את חברו, ואע"פ שהזכיר הכתוב וינחם אותם וידבר על לבם שנראה בזה שהיה להם רצוי מיוסף מכל מקום לא ראינו שיזכיר הכתוב מחילה ביוסף ולא שיודה להם שישא פשעם וחטאתם ואם כן מתו בענשם בלא מחילת יוסף ואי אפשר להתכפר עונם רק במחלתו ועל כן הוצרך העונש להיותו כמוס וחתום להפקד אחר זמן בענין עשרה הרוגי מלכות.
(1) ויבך יוסף בדברם אליו, “Joseph wept when they were speaking to him.” As soon as the brothers merely mentioned the name of their father Joseph already started weeping. This was due to the great love he had for his now departed father. This stirred his sense of compassion, especially seeing that his brothers asked his forgiveness. The Torah does not spell out that Joseph actually forgave his brothers. Our sages (Bava Kama 92) point out that if a person has wronged his fellow man and regrets this wrong and determines not to act in the manner which had offended his fellow man he is not forgiven by G’d until after he has made an effort to obtain forgiveness by the aggrieved party first. At any rate, the Torah is not on record anywhere that Joseph did forgive his brothers. This was the reason why the sin committed against Joseph resulted in the ten martyrs being executed by torture at the hands of the Romans.
(נד) עַל כֵּן בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים נָתַֽתָּ לָּֽנוּ אֶת יוֹם צוֹם הַכִּפֻּרִים הַזֶּה. וְאֶת יוֹם מְחִילַת הֶעָוֹן הַזֶּה. לִסְלִיחַת עָוֹן וּלְכַפָּֽרַת פָּֽשַׁע. יוֹם אָסוּר בַּאֲכִילָה. יוֹם אָסוּר בִּשְׁתִיָּה. יוֹם אָסוּר בִּרְחִיצָה. יוֹם אָסוּר בְּסִיכָה. יוֹם אָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. יוֹם אָסוּר בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל. יוֹם שִׂימַת אַהֲבָה וְרֵעוּת. יוֹם עֲזִיבַת קִנְאָה וְתַחֲרוּת. יוֹם שֶׁתִּמְחֹל לְכָל עֲוֹנוֹתֵֽינוּ. וּבָעֵת וּבָעוֹנָה הַזֹּאת גָּלוּי וְיָדֽוּעַ לְפָנֶֽיךָ וְלִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶֽךָ. שֶׁאֵין לָֽנוּ לֹא מְנַהֵל כַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים. לֹא כֹהֵן גָּדוֹל לְהַקְרִיב קָרְבָּן. וְלֹא מִזְבֵּֽחַ לְהַעֲלוֹת עָלָיו כָּלִיל:
(54) Therefore, with Your great mercy You have given us this Day of Atonement and this Day of forgiveness of iniquity to pardon inquity and to atone rebellion; a day on which it is forbidden to eat, a day on which it is forbidden to drink, a day on which it is forbidden to wash a day on which it is forbidden to apply ointments, a day on which it is forbidden to engage in marital relations, a day on which it is forbidden to wear leather shoes. A day for restoring love and brotherhood, a day of abandoning envy and strife, a day which You will forgive all our iniquities. At this time of year, at this moment, it is known and revealed before You and before Your glorious throne that we have none to guide us as we had in earlier times, no High Priest to offer sacrifices, no Altar on which to offer burnt-offerings;
This letter was written by R’ Yitzchak Hutner z”l (1904-1980; Rosh Yeshiva of Mesivta Chaim Berlin in Brooklyn) in response to a former student. The correspondent apparently had bemoaned the fact that he faced spiritual struggles; as quoted by R’ Hutner, he had written: “I will never forget the desire that I once had to succeed and to climb ‘from strength to strength,’ but now, my hope is lost.” The letter is found in Pachad Yitzchak: Igrot U’ketavim No. 128.
Your letter reached my hand, and your words touched my heart. Know, my friend, that your very letter belies the descriptions that it contains. Now, let me explain this statement.
It is a terrible problem that when we discuss the greatness of our gedolim, we actually deal only with the end of their stories. We tell about their perfection, but we omit any mention of the inner battles which raged in their souls. The impression one gets is that they were created with their full stature.
For example, everyone is impressed by the purity of the Chafetz Chaim’s speech. However, who knows about all the wars, the battles, the impediments, the downfalls, and the retreats that the Chafetz Chaim experienced in his fight with the evil inclination?!
As a result [of this gap in our knowledge of gedolim], when a young man who is imbued with a [holy] spirit and with ambition experiences impediments and downfalls, he believes that he is not planted in the house of Hashem. This is because this young man thinks that being planted in Hashem’s house means experiencing tranquility of the soul “in lush meadows beside tranquil waters” [Tehilim 23:2].
However, know my friend, that the key for your soul is not the tranquility of the yetzer hatov, but the war against the yetzer hara. Your letter testifies that you are a faithful warrior in the army of the yetzer hatov. There is a saying in English, “Lose the battle and win the war.” You surely have stumbled and will stumble again, and you will be vanquished in many battles. However, I promise you that after you have lost those battles, you will emerge from the war with a victor’s wreath on your head.
The wisest of all men [King Shlomo] said [Mishlei 24:16], “The tzaddik will fall seven times and will rise.” The unlearned think that this means, “Even though a tzaddik falls seven times, he will rise.” The wise know well that the meaning is: “Because a tzaddik falls seven times, he will rise.” On the verse [Bereishit 1:31], “And Elokim saw all that He had made and it was very good,” the midrash comments, “‘Good’ refers to the yetzer hatov; ‘Very good’ refers to the yetzer hara.” [In line with this midrash, R’ Hutner continues:] If you had written to me of your mitzvot and good deeds, I would have said that it was a good letter. Now that you tell me of your falls and stumbles, I say that I have received a very good letter. Please, don’t picture to yourself that a gadol and his yetzer hatov are one and the same; rather, imagine the gedolim at war with all types of base tendencies . . .
I have seen fit to write these words to you so that you can refer to them from time to time. Regarding specific details, it is preferable to speak face-to-face.
You are one who is planted in Hashem’s house!
Sharing in your suffering,
Confident that you will prevail,
Praying for your success,
[Signed] Yitzchak Hutner.
P.S. Now you understand the opening sentence.
Translation by Shlomo Katz, https://torah.org/torah-portion/hamaayan-5772-lechlecha/
Read letter in Hebrew here: https://tinyurl.com/ravhutnerletter
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן קיז
בדבר התשובה על עניני חבה במשך חצי שנה במקום יחוד כהא בחבוק ונשוק וכדומה בדברים המכוערים עם האיש שעבדה אצלו כמזכירה וכבר זה כארבע שנים מאחר החתונה עם בעל בן תורה וירא שמים חזרה בתשובה עד שכותבת יכולה אני לומר שהקב"ה יכול להעיד עלי שלא אשוב לחטאים האלה כי הלב שלי שבור ורצוץ על הענין הזה. הנה זהו עיקר התשובה חרטה גדולה על העבר וקבלה על להבא עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם כדאיתא ברמב"ם פ"ב מתשובה הלכה ב' ובודאי גם התודה בשפתיה בלחש לפני השם יתברך שזהו התשובה המתקבלת לפני השי"ת ויחד עם ארבעה ימי כפורים שעברו היו לה לכפרה, אבל ודאי יש לעשות גם מעשה להתשובה שזה נקלט לפנימיות הגוף והנשמה ויזכור מזה לקיים וחטאתי נגדי תמיד,...
ועוד צריכה לדעת שחס ושלום להיות בעצבון אלא בשמחה שזכתה לתשובה ולבעל תלמיד חכם, וביום כפור יכפר לה השי"ת כפרה גמורה. והשי"ת יברך אותה ואת בעלה בכל הטוב והשלום ונחת ועונג מזרע ברך יקוק לדורות עולם. המברך באהבה ושמחה, משה פיינשטיין.
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן קיח
תשובה לפנויה שזינתה ו' אדר תשל"ז. כבוד העלמה תחיה אשר רוצה לשוב בתשובה גמורה השי"ת יעזרנה.
מפני קוצר הזמן אין בכחי להשיב לכל השואלים דבר הלכה, אבל כיון שגדולה התשובה לכמה דברים כדאיתא ביומא דף פ"ו ע"א ובפרט שאיתא שם שהקב"ה מחזיק לו טובה ודאי יש חובה להשיב תיכף.
הנה ממכתבך אני רואה שהרצון שלך הוא להיות בעלת תשובה גמורה אבל למעשה אינך יכולה לעמוד בנסיון ואף ששבת ובוידוי לפני הקדוש ברוך הוא עוד הפעם נכשלת בעברה זו החמורה מאד איסור נדה שהיא מחייבי כריתות ואיסור פנויה שלרמב"ם פ"א ה"ד מהלכות אישות הוא גם כן באיסור לאו ולכולי עלמא הוא באיסור חמור. וכמובן שדבר שיש על זה שני איסורין הוא חמור מדבר שיש בו רק איסור אחד, אבל תשובה הוא דבר המועיל ומתקבל אפילו על עבירות כאלו החמורות מאד,
אבל בלא תועלת אסור לגלות החטא לבני אדם, דרק פריצי אומות העולם סוברים שבוידוי לפני כומרים של אמונתם מתכפרין ורשאין לעבור על כל דבר, ודרך התורה הוא להיפוך וח"ו ללמוד ממעשיהם, ורק לתועלת ללמוד דרכי התשובה ולידע אם יש עצה לעמוד נגד יצר הרע צריך לגלות אותו לאדם.
ובדבר אם צריכה את להגיד להבחור שירצה לישא אותך לאשה, ודאי את צריכה לגלות לו, אבל אינך צריכה להגיד לו בראיה והכרה דפעם ראשונה שעדיין לא ידוע אם ירצה בכלל השידוך וממילא אסור אז להגיד לו, ורק אחרי שתדעי שרוצה לישא אותך בברור שכבר אמר לך ודבר בדבר הנישואין, צריכה את לומר רק בזה שנזדמן איזה פעם בשעה שלא היה לך כובד ראש כל כך לעמוד נגד המפתה בדברי רצוי ופתוי הרבה ותיכף נתחרטת ומצטערת על זה שאירע דבר כזה עד שיכיר מדבריך שאין לו לחוש שיארע גם כשתהא נשואה לו, ואז מאחר שהוא רוצה בך מפני שהכיר המעלות שלך לא יחזור בו בשביל זה שאירע איזה פעם מאחר שיכיר אותך לנערה שומרת תורה ומצותיה שיש להאמין שלא חשודה את שוב בזה ותהי' אשה מסורה לבעלה כדין התורה.
והנני בברכה שהשי"ת יקבל תשובתך ולא תכשלי עוד בשום חטא ותתנהגי בדרך התורה ומנהגי ישראל קדושים ותבנה בית כשר ונכון בישראל, משה פיינשטיין.
רבי שמעון בן פזי רמי כתיב (בראשית א, טז) ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה לכי ומעטי את עצמך ... אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח והיינו דאמר ר"ש בן לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו (במדבר כח, טו) ליקוק אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח
§ Rabbi Shimon ben Pazi raises a contradiction between two verses. It is written: “And God made the two great lights” (Genesis 1:16), and it is also written in the same verse: “The greater light to rule the day, and the lesser light to rule the night,” indicating that only one was great. Rabbi Shimon ben Pazi explains: When God first created the sun and the moon, they were equally bright. Then, the moon said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, is it possible for two kings to serve with one crown? One of us must be subservient to the other. God therefore said to her, i.e., the moon: If so, go and diminish yourself. God saw that the moon was not comforted. The Holy One, Blessed be He, said: Bring atonement for me, since I diminished the moon. The Gemara notes: And this is what Rabbi Shimon ben Lakish says: What is different about the goat offering of the New Moon, that it is stated with regard to it: “For the Lord” (Numbers 28:15)? The Holy One, Blessed be He, said: This goat shall be an atonement for Me for having diminished the size of the moon.
אי' במד' דמלך בו"ד גוזר גזירות והוא אינו מקיים אבל הקב"ה שומר כל המצות וכן א' בגמ' דהקב"ה מניח תפילין ומתפלל. וי"ל כיצד מקיים הקב"ה מצות תשובה. וי"ל ע"פ הגמ' דסוכה ג' דברים מתחרט עליהם הקב"ה ואחד מהן מה שברא היצה"ר. ולהבין זה איך שייך ענין חרטה ושינוי רצון בהשי"ת. אך י"ל ע"פ המד' הנ"ל שכל המצות וגזירות של הקב"ה כביכול הוא מקיים אותם תחלה. כמו ששאל אחד אם השי"ת משמר השבת היאך יורדים הגשמים וכו'. וע"ז נא' בבריאת האדם נעשה אדם בצלמנו כדמותינו היינו שיעשה כדוגמת מעשי השי"ת כביכול כאמרם ז"ל אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם. היינו שע"ז נברא שיעשה דוגמת השכינה כמו הקוף שעושה דוגמת מעשה אדם. וכן נא' בשמירת שבת זכור את יום השבת לקדשו כי ששת ימים עשה יקוק וגו' וביום השביעי שבת וינפש. וכמו כן בענין מצות תשובה שעיקרו הוא החרטה שיתחרט האדם על העבר וינחם על מעשיו. ועבור זה הכתיב כביכול הקב"ה על עצמו ענין חרטה בכדי שעי"כ יוכל האדם ג"כ להתחרט ולהנחם על מעשיו. וכן אי' בפסיקתא משל למלך שחלה בנו ונתן לו הרופא סמים והי' ירא הבן לקחתם אמר לו אביו אני טועם ממנו בראשונה ותראה שהוא טוב כדי שתטעום אותה לאחרי'. ואי' במד' מה שנא' בדור המבול וינחם יקוק שכביכול נתחרט על שברא את היצה"ר בארץ. והוא לרמז דברנו שעי"ז שהכתיב זאת על עצמו יוכל לכנוס הרהור תשובה וחרטה בדור המבול כדי שלא יאבדו מן העולם. ובזה יובן שאלת המין לר"י מאחר שהקב"ה רואה את הנולד למה נא' ויתעצב אל לבו והשיב לו בשעת חדוה חדוה ולמה לא שאל לו על מאמר הקודם וינחם יקוק רק מפני שזה הי' גלוי גם להמין שענין הניחום והחרטה של הבורא כביכול הי' כדי להכניס בלב דוה"מ הרהור תשובה כנ"ל רק שאל על ויתעצב וע"ז השיב לו בשעת חדוה חדוה:
אבא
אבא, אני רוצה לעמוד מולך
להאמין שאתה אבא טוב
אבא, אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי
ככה סתם, אבא טוב.
אבא, אני רוצה להיות בטוח בכל ליבי
שלמסע הזה יהיה סוף טוב
שכל מה שאני עובר בדרך
יהפוך חולשה לעוצמה גדולה.
אבא, אני רוצה לחזור אליי
למצוא אותך שם איתי
במקור שלי אני טוב גמור, אבא
ושם אני מאמין בעצמי.
אבא (Aba) (English translation)
- Artist: Eviatar Banai
Father, I want to stand before You
To believe that You are a good Father
Father, I need to know that You love me
Just like that, good Father.
Father, I want to be sure with all my heart
that this journey will have a good ending
That everything I am going through along the way
will turn weakness into great strength.
Father, I want to go back to myself
to find You there with me
In my origins, I am as good as can be, Father
And there I believe in myself.
(ז) לְמִימֵ֨י אֲבֹתֵיכֶ֜ם סַרְתֶּ֤ם מֵֽחֻקַּי֙ וְלֹ֣א שְׁמַרְתֶּ֔ם שׁ֤וּבוּ אֵלַי֙ וְאָשׁ֣וּבָה אֲלֵיכֶ֔ם אָמַ֖ר יקוק צְבָא֑וֹת וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֥ה נָשֽׁוּב׃
The next day, as the truck that had picked David up soon after finishing his letter pulled into the small town in Iowa, David mailed the letter with a knot in his stomach.
Finally, as he ascended the passenger train that would be the last leg of his journey homeward, the knot returned and firmly lodged itself in his core..He could hardly bring himself to imagine the apple tree in the pasture of his childhood home, for fear it would be bereft of the white cloth, even in his imagination.
As he sat down next to the window that would deliver his fate, an elderly gentleman sat in the seat beside him. As day turned to night, and once again back to day, the travel companion shared their stories. As David regaled stories of the West Coast, Canada and even Mexico, he realized that in just a short while the train tracks would take a gentle bend to the right, and there would be the farm on which he grew up, with its south facing pasture, and the old apple tree on which as a child he would climb. He couldn’t look. He was too afraid the cloth would not be there-too afraid he would find, staring back at him, just another tree, just another field, and turned quickly away.
Desperately, he nudged his travel companion beside him. “Mister, will you do me a favor? Around this bend on the right, you’ll see an apple tree. I wonder if you’ll tell me if you see a white cloth tied to one of it’s branches?”
“Son,” the man said in a voice slow with wonder, “I see a white cloth tied on almost every twig.”
Rabbi Dovid Bashevkin, Sin•a•gogue: Sin and Failure in Jewish Thought pp.72
(ק) כִּי אָֽנוּ עַמֶּֽךָ וְאַתָּה אֱלֹקֵֽינוּ. אָֽנוּ בָנֶֽיךָ וְאַתָּה אָבִֽינוּ: אָֽנוּ עֲבָדֶֽיךָ וְאַתָּה אֲדוֹנֵֽנוּ. אָֽנוּ קְהָלֶֽךָ וְאַתָּה חֶלְקֵֽנוּ: אָֽנוּ נַחֲלָתֶֽךָ וְאַתָּה גוֹרָלֵֽנוּ. אָֽנוּ צֹאנֶֽךָ וְאַתָּה רוֹעֵֽנוּ: אָֽנוּ כַרְמֶּֽךָ וְאַתָּה נוֹטְרֵֽנוּ. אָֽנוּ פְעֻלָּתֶֽךָ וְאַתָּה יוֹצְרֵֽנוּ: אָֽנוּ רַעְיָתֶֽךָ וְאַתָּה דוֹדֵֽנוּ. אָֽנוּ סְגֻלָּתֶֽךָ וְאַתָּה אֱלֹקֵֽינוּ. אָֽנוּ עַמֶּֽךָ וְאַתָּה מַלְכֵּֽנוּ: אָֽנוּ מַאֲמִירֶֽיךָ וְאַתָּה מַאֲמִירֵֽנוּ:
(100) For we are Your people; and You are our God. We are Your children; and You are our Father. We are Your servants; and You are our Master. We are Your congregation; and You are our Portion. We are Your inheritance; and You are our Destiny. We are Your flock; and You are our Shepherd. We are Your vineyard; and You are our Keeper. We are Your work; and You are our Creator. We are Your dear ones and You are our Beloved. We are Your treasure; and You are our God. We are Your people; and You are our King. We are Your distinguished ones; and You are our Distinction.