א כָּל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בֵּין עֲשֵׂה בֵּין לֹא תַּעֲשֶׂה אִם עָבַר אָדָם עַל אַחַת מֵהֶן בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵחֶטְאוֹ חַיָּב לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא... "וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" זֶה וִדּוּי דְּבָרִים. וִדּוּי זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה.
ב כֵּיצַד מִתְוַדִּין. אוֹמֵר אָנָּא הַשֵּׁם חָטָאתִי עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ וְעָשִׂיתִי כָּךְ וְכָךְ וַהֲרֵי נִחַמְתִּי וּבֹשְׁתִּי בְּמַעֲשַׂי וּלְעוֹלָם אֵינִי חוֹזֵר לְדָבָר זֶה. וְזֶהוּ עִקָּרוֹ שֶׁל וִדּוּי. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְהִתְוַדּוֹת וּמַאֲרִיךְ בְּעִנְיָן זֶה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח...
ג בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וְאֵין לָנוּ מִזְבַּח כַּפָּרָה אֵין שָׁם אֶלָּא תְּשׁוּבָה. הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל כָּל הָעֲבֵרוֹת. אֲפִלּוּ רָשָׁע כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה אֵין מַזְכִּירִין לוֹ שׁוּם דָּבָר מֵרִשְׁעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג יב) "רִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ". וְעַצְמוֹ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר לַשָּׁבִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז ל) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם":
א All commandments of the Torah, whether they be mandatory or prohibitive, if a man violates any one of them, either presumptuously or erroneously, when he will repent himself and turn away from his sinful way, he is obliged to confess before God, blessed is He! … Then they shall confess their sin which they have done (Num. 5.6–7), which is a confession of words. Such confession is a mandatory commandment.
ב How is the verbal confession made? The sinner says thus: "I beseech Thee, O Great Name! I have sinned; I have been obstinate; I have committed profanity against Thee, particularly in doing thus and such. Now, behold! I have repented and am ashamed of my actions; forever will I not relapse into this thing again." This is the elementary form of confession; but whosoever elaborates in confessing and extends this subject is, indeed, praise-worthy...
ג At this time, when the Temple is not established and, therefore, no altar to atone for us, there is nothing else left for us but repentance. Repentance atones for all sins. Even one who was an evildoer all his life but repented in the end, not a thing of the wickedness is held out against him, even as it is said: "As for the wickedness of the wicked, he shall not fall thereby in the day that he turneth from his wickedness" (Ez. 33.12). Even the Day of Atonement itself atones only for those who did repent, even as it is said: "For on that day shall the priest make an atonement for you" (Lev. 16.30).3Kiddushin, 40b; Keritot, 6b; Yoma, 85b. C. G.
(ח) ...התשובה באה מתוך חשבון צלול של עולם ברור, והיא מבררת בעצמה ומצללת בכוחה את העולם. כל חטא הוא מונע את ישוב הדעת הנדרש להארת רזי עולם. התשובה היא פותחת שערי בינה, כשם שהיא באה ע"י הבינה.
... All sin prevents yishuv ha'daat (the settling of the mind), which is required to illuminate the secrets of the world. Teshuva opens the gates of understanding (bina), just as it comes through understanding.
רב קוק אורת התשובה, ג׳
...וישנה עוד הרגשת תשובה, סתמית כללית. אין חטא או חטאים של עבר עולים על לבו, אבל ככלל הוא מרגיש
בקרבו שהוא מדוכא מאד, שהוא מלא עון, שאין אור ד' מאיר עליו, אין רוח נדיבה בקרבו, לבו אטום, מדותיו ותכונות נפשו אינן הולכות בדרך הישרה והרצויה, הראויה למלאת חיים הגונים לנפש טהורה. השכלתו היא גסה, רגשותיו מעורבבים בקדרות וצמאון שמעורר לו געול רוחני, מתביש הוא מעצמו, יודע הוא כי אין אלוה בקרבו, וזאת היא לו הצרה היותר גדולה, החטא היותר איום, מתמרמר הוא על עצמו, אינו מוצא מנוס מפח מוקשים שלו, שאין לו תוכן מיוחד, רק הוא כולו כמו נתון בסד. מתוך מרירות נפשית זו באה התשובה כרטיה של רופא אמן. הרגשת התשובה ועומק ידיעתה, סמיכותה הגדולה בעומק הנפש, בסתר הטבע, ובכל חדרי התורה, האמונה והמסורת, בכל כחה היא באה וזורמת בתוך נפשו. בטחון עוז ברפואה. בתחיה הכוללת, שהתשובה מושיטה לכל הדבקים בה, מעביר עליו רוח חן ותחנונים, "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם". מרגיש הוא, ובכל יום ויום שעובר עליו, בהסכמת תשובה עילאה וכללית זו. הרגשתו נעשית יותר בטוחה, יותר מחוורת, יותר מוארה באור השכל, ויותר מתבארת ע"פ יסודי תורה. והנה הוא הולך ונוהר, פני הזעם חלפו, אור רצון בא וזורח, הוא מתמלא עוז, עיניו מתמלאות אש קדש. לבבו כולו נטבל בנחלי עדנים, קדושה וטהרה חופפות עליו. אהבה אין קץ מלא כל רוחו, נפשו צמאה לד', וכמו חלב ודשן תשבע מצמאונה זה גופא, רוח הקדש מקשקשת לפניו כזוג והוא מבושר שנמחו כל פשעיו, הידועים ושאינם ידועים, שהוא נברא מחדש בריה חדשה, שכל העולם כולו וכל העולמים התחדשו עמו, והכל אומר שירה, חדות ד' מלא כל. "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, ואפילו יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולעולם כולו".
Rav Kook, Orot HaTeshuva, Chapter 3
...And there is another feeling of general, non-specified, teshuvah. No sin or sins of the past enter his awareness, but in general he feels within himself that he is very much oppressed, that he is filled with sin, that the light of Hashem is not shining on him. There is no willing spirit within him. His heart is sealed. His traits and the qualities of his personality do not pro-
ceed on the straight and fitting path, which is appropriate to fill a pure spirit with a proper life-force. His conceptualization is coarse. His feelings are adulterated with darkness and craving that awaken a spiritual revulsion within him. He is ashamed before himself. He
knows that God is not in him, and for him, this is the greatest suffering, the most terrible lack. He feels a terrible bitterness about his life. He cannot find a way to escape his trap, which has
no specific quality, but it is as though he is completed manacled. From the midst of this bitter feeling of his spirit, teshuvah comes like the bandage of an expert healer. The feeling of teshuvah and the knowledge of it in depth, its great closeness to a person in the depth of his spirit, in the concealment of nature and in all the chambers of the Torah, faith and tradition,
with all its might comes and streams into his being. A powerful trust in healing, in the general revival that teshuvah offers to all who cling to it, causes a spirit of favor and grace to pass over him. “Like a person whose mother comforts him, so will I comfort you” ( Isaiah 66:13). He feels this. And with every day that passes by, with the resonance of this exalted and inclu-
sive teshuvah, his feeling grows more certain, more clear, more illuminated by the light of the intellect and more clear in accordance with the fundamental principles of the Torah. And he becomes increasingly illuminated. The face of anger disappears. A light of acceptance begins to shine. He is filled with courageous strength. His eyes are filled with a holy fire, his heart is
entirely immersed in streams of delight, holiness and purity hover above him, infinite love fills all his being. His soul is thirsting for Hashem, and like succulent delicacies sates him with this thirst. Holy inspiration reverberates before him like a bell, and he is apprised that all of his willful sins have been wiped away—those that are known and those that are not
known—that he has been re-created as a new being, with whom the entire world and all worlds have been renewed. And everything is singing. The joy of Hashem fills everything. “How great is teshuvah, which brings healing to the world! Even if only a single individual has done teshuvah, both he and the entire world are forgiven” ( Yoma 86a).
..וּבְאֶמְצַע תּוֹקְעִין תְּרוּעָה שֶׁהוּא תְּרוּעָה וּשְׁבָרִים שֶׁהֵם גְּנוּחֵי גָּנַח וְיִלּוּלֵי יָלִיל כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, זֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁצָּרִיךְ עַתָּה הָאָדָם בַּהוֹוֶה כָּל יְמֵי חַיָּיו לְהִתְגַּבֵּר לַהֲפֹךְ כָּל מִינֵי עַצְבוּת שֶׁהֵם בְּחִינַת גְּנוּחֵי גָּנַח יִלּוּלֵי יָלִיל, לְהַפְּכָם כֻּלָּם לְשִׂמְחָה כַּנַּ"ל, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה עִקַּר הַתְּשׁוּבָה שֶׁבָּאָה עַל-יְדֵי יִשּׁוּב הַדַּעַת שֶׁהוּא עַל-יְדֵי שִׂמְחָה...
...In the middle we blow a blast that is a teruah and shevarim [which represent] moans and whimpers, as our sages say [in BT Rosh Hashanah 33b]. This is like what a person must do all of their life to strengthen and transform all kinds of sadness, that are like moans and whimpers, into happiness. This is the essence of teshuva that comes through yishuv daat that itself comes through happiness...
א מַה שֶּׁהָעוֹלָם רְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאֵינָם מִתְקָרְבִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁאֵין לָהֶם יִשּׁוּב־הַדַּעַת, וְאֵינָם מְיַשְּׁבִין עַצְמָן. וְהָעִקָּר – לְהִשְׁתַּדֵּל לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב, מָה הַתַּכְלִית מִכָּל הַתַּאֲווֹת וּמִכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, הֵן תַּאֲווֹת הַנִּכְנָסוֹת לַגּוּף, הֵן תַּאֲווֹת שֶׁחוּץ לַגּוּף, כְּגוֹן כָּבוֹד, וְאַזַי בְּוַדַּאי יָשׁוּב אֶל ה':
ב אַךְ דַּע, שֶׁעַל־יְדֵי מָרָה־שְׁחוֹרָה אִי אֶפְשָׁר לְהַנְהִיג אֶת הַמֹּחַ כִּרְצוֹנוֹ, וְעַל־כֵּן קָשֶׁה לוֹ לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. רַק עַל־יְדֵי הַשִּׂמְחָה יוּכַל לְהַנְהִיג הַמֹּחַ כִּרְצוֹנוֹ, וְיוּכַל לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ, כִּי שִׂמְחָה הוּא עוֹלָם הַחֵרוּת, בִּבְחִינַת (ישעיהו נ״ה:י״ב): כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ, שֶׁעַל־יְדֵי שִׂמְחָה נַעֲשִׂין בֶּן־חוֹרִין וְיוֹצְאִין מִן הַגָּלוּת. וְעַל־כֵּן כְּשֶׁמְּקַשֵּׁר שִׂמְחָה אֶל הַמֹּחַ, אֲזַי מֹחוֹ וְדַעְתּוֹ בֶּן־חוֹרִין, וְאֵינוֹ בִּבְחִינַת גָּלוּת, וַאֲזַי יוּכַל לְהַנְהִיג אֶת מֹחוֹ כִּרְצוֹנוֹ וּלְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ, מֵאַחַר שֶׁמֹּחוֹ בְּחֵרוּת וְאֵינוֹ בְּגָלוּת. כִּי עַל־יְדֵי גָּלוּת אֵין הַדַּעַת מְיֻשָּׁב, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מגילה יב:) עַל בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב, דִּמְיָתְבָא דַּעְתַּיְהוּ מֵחֲמַת שֶׁלֹּא הָלְכוּ בְּגָלוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו מ״ח:י״א): שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְכוּ', וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ, עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְכוּ': ג וְלָבוֹא לְשִׂמְחָה הוּא עַל־יְדֵי מַה שֶּׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עַל־כָּל־פָּנִים, כַּמְבֹאָר עַל פָּסוּק: אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי (בְּלִקּוּטֵי הָרִאשׁוֹן, בְּסִימָן רפב), עַיֵּן שָׁם.
1.The sole reason that people are distant from God and do not draw closer to Him is that they lack yishuv ha-daat and fail to settle their mind. It is essential that a person strive to reflect on the purpose of all the desires and distractions of this world. This includes the desires which are bound up with the body and also the non-physical desires, such as [for] honor. Then he will surely return to God.
2. But know! depression makes it impossible to direct the mind the way one wants. It is therefore difficult for a person to attain yishuv ha-daat. Only joy enables him to direct the mind as he pleases and attain yishuv ha- daat. This is because joy is the realm of freedom, as in “For through joy you will go out” (Isaiah 55:12). Through joy a person becomes free and goes out of exile. Therefore, by binding the mind to joy, a person’s mind and daat are then free and he is not conceptually in exile. As a result, he can direct his mind as he pleases and attain yishuv ha-daat, since his mind is free and not in exile. For exile unsettles the mind, as our Sages, of blessed memory, taught regarding the Ammonites and Moabites. Their minds were settled because they were never exiled, as it is stated (Jeremiah 48:11) : “Moab has been at ease from his youth on… and never gone into exile. Therefore, its fine flavor has remained…” (Megillah 12b).
3. The way a person achieves joy is by finding in himself at least some good point, as in the explanation of the verse “I will sing to God with the little I have left” (Psalms 146:2; Likutey Moharan I, 282). See there.
ויעקב איש תם יושב אהלים (בראשית כה, כז). כלומר, יעקב הוא סוד המידה האמצעית, כמו התיומת שבלולב שמתיים שני הצדדים באמצע כך יעקב מתיים שני האוהלים, שהם אוהל אברהם שהוא חסד ואוהל יצחק שהוא דין, וזהו סוד ויעקב איש תם יושב אהלים (שם, כה). כי מה צורך לומר יושב אוהלים? היה לו לומר יושב אוהל. אלא מידת יעקב עומדת בין שני אוהלים, ומתיימת ומאחזת ימין ושמאל במידה האמצעית, עד שנמצאו אברהם ויצחק נאחזים ביעקב
And Yaacov was an innocent man, dwelling in tents." This is to say that Yaacov represents the middle way. Like the tie of the lulav that holds the two sides [of hadasim and aravot] together in the middle, so Yaacov held together two tents, the tent of Avraham, which was one of chesed, and the tent of Yitzchak, which was one of din. This is the secret of "And Yaacov was an innocent man, dwelling in tents." For what reason did the text use [the plural] "tents" It should have said that he dwelled in a [single] tent. This teaches that Yaacov's essential characteristic was to stand [or sit] between two tents and to hold them together, the right and the left, such that Avraham and Yitzchak were bound together in him.