תכלת. צֶבַע יָרֹק שֶׁל חִלָּזוֹן:
...את ספרי כבוד אביו הרה"צ ז"ל אשר כבדני בהם כת"ר קבלתי באהבה, וגודל ת"ח לכת"ר שי' על זה, כי מכבר רציתי לראותם. אם כי על עצם הענין אי אפשר לי להסכים, יען כ"ק אדמו"ר זצוקללה"ה נ"ע בלקו"ת בהביאור דוהי' לכם לציצית דרוש הב' פ"ב תפס בפשיטות כהפרי עץ חיים דבזמן הזה אין תכלת. ובדרוש הנ"ל כי"ק כ"ק אאזמו"ר זצוקללה"ה נ"ע כתב על זה וז"ל, ועמ"ש ע"פ מדלג כו' ומקפץ דילוג ברגל אחת בחי' אהבה זהו לבן שבציצית, קיפוץ בשתיים אהבה ויראה תכלת, ונודע דיראה בקושי יותר להשיג עכ"ל. ובדרוש קול דודי הנה זה בא מדלג כו' בלקו"ת שיר השירים פ"ד מבואר דבחי' מקפץ על הגבעות זהו בחי' הגילוי דלעתיד שיהי' קול חתן וקול כלה כו'. ועמש"ש בהביאור דעל כל כבוד חופה בסופו.
...כפי שמצוייר החלזון במאמר פתיל תכלת, כמדומה לי ברור שראיתיו זה כעשרים שנה מלפנים באקוואריום דברלין. ראיתי חי' קטנה והיא מוריקה לעתים מיץ שחור שמשחיר את המים סביבה. ולפי שלא עלה על דעתי שזה יהי' החלזון, לא שמתי לבי לעיין על כל פרטיו.
וזה ביאור דבריהם הקדושים בדרך פשט, שאחר שאין אנו יכולים להגיע להשיג עומק יקרת מצות תכלת מזמן שחרב בית המקדש. ולכן נתבטל ממנו. ועם כל זה כמו שבית המקדש אף על פי שחרב מכל מקום קדושתו הוא תמיד, ובתפלה נכלל מצות קרבנות, שהיא במקום קרבנות, כדאיתא בזוה"ק (פנחס רכד:) ולב לא נטיל מכלא אלא וידוי, ואיתא בגמ' (מנחות קי.) ראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו והיינו שאפילו בזמן שחרב בית המקדש, מכל מקום על ידי התפלה מתעורר הרצון שהיה במצות קרבנות ונעשה מאליו, כן גם על ידי הלבן מתעורר קדושת התכלת כאלו קיימנו אותה, אבל אם יש לנו תכלת צריך לעשותה במעשה שבודאי המעשה גדול יותר מהכונה, וכן איתא בזוה"ק (פקודי רכב:) תא חזי בשעתא דכולהו אומנין שארו למעבד אומנותא ההוא עובדא ממש דשראן איהו אשתלימת מגרמה וכו' וכד אתבני בי מקדשא כל עבדתא דאתעבד איהי מגרמה אתעבידת אומנין שראן ועבידתא אתחזיאת לון למעבד ואתרשימת קמיה ואשתלמית הוא מגרמה והא אוקמוהו דכתיב (מלכים א ו׳:ז׳) והבית בהבנותו וכו'. ואם לפי דעתם לא היה נצרך אז לשום פעולה, מאחר דמגרמה אתעבידת, מוכח מזה אשר האדם צריך לפעול מצדו אף שזו הפעולה נעשה מעצמו:
...במש"כ ע"ד חלזון ותכלת בהנוגע לפועל עתה בציצית הרי ידוע אשר הרעישו ע"ז והתנגדו לזה, וגם ע"פ נגלה, גדולי עולם בעת יצא חידוש זה מראדזין. וגם כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע לא הסכים על החידוש בשו"א. ואין אתה תח"י מכתבו בזה. אבל זכורני שמביא שע"פ קבלה יהי' ענין התכלת רק לעת"ל. ואנו אין לנו אלא דברי כ"ק אדנ"ע.
שעורים לזכר אבא מרי ז"ל, כרך א, עמ' רכח
ידוע מה שאירע בין זקני הגאון רבי יוסף דוב הלוי ובין האדמו"ר הגאון מראדזין בנוגע לתכלת שבציצית, שהרבי מראדזין חידשה וציוה לכל חסידיו להטיל תכלת בציציותיהן. האדמו"ר ניסה להוכיח על יסוד הרבה ראיות כי הצבע הזה הוא באמת תכלת. רבי יוסף דוב טען כנגד ואמר שאין ראיות וסברות יכולות להוכיח שום דבר במילי דשייכי למסורת של שאל אביך ויגדך. שם אין הסברה מכריעה כי אם המסורה עצמה: כך ראו אבות וכך היו נוהגים וכך צריכים לנהוג הבנים.
(א) תְּכֵלֶת הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם הִיא הַצֶּמֶר הַצָּבוּעַ כְּפָתוּךְ שֶׁבַּכָּחל. וְזוֹ הִיא דְּמוּת הָרָקִיעַ הַנִּרְאֵית לְעֵין הַשֶּׁמֶשׁ בְּטָהֳרוֹ שֶׁל רָקִיעַ. וְהַתְּכֵלֶת הָאֲמוּרָה בַּצִּיצִית צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה צְבִיעָתָהּ צְבִיעָה יְדוּעָה שֶׁעוֹמֶדֶת בְּיָפְיָהּ וְלֹא תִּשְׁתַּנֶּה. וְכָל שֶׁלֹּא נִצְבַּע בְּאוֹתָהּ צְבִיעָה פָּסוּל לְצִיצִית אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כְּעֵין הָרָקִיעַ. כְּגוֹן שֶׁצְּבָעוֹ בְּאִסְטִיס אוֹ בְּשָׁחוֹר אוֹ בִּשְׁאָר הַמַּשְׁחִירִין הֲרֵי זֶה פָּסוּל לְצִיצִית. רָחֵל בַּת עֵז צַמְרָהּ פָּסוּל לְצִיצִית:
(ב) כֵּיצַד צוֹבְעִין תְּכֵלֶת שֶׁל צִיצִית. לוֹקְחִין הַצֶּמֶר וְשׁוֹרִין אוֹתוֹ בְּסִיד וְאַחַר כָּךְ מְכַבְּסִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה נָקִי וּמַרְתִּיחִים אוֹתוֹ בְּאָהֲלָא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהַצַּבָּעִין עוֹשִׂין כְּדֵי שֶׁיִּקְלֹט אֶת הָעַיִן. וְאַחַר כָּךְ מְבִיאִין דַּם חִלָּזוֹן וְהוּא דָּג שֶׁדּוֹמֶה עֵינוֹ לְעֵין הַתְּכֵלֶת וְדָמוֹ שָׁחוֹר כִּדְיוֹ. וּבְיָם הַמֶּלַח הוּא מָצוּי. וְנוֹתְנִין אֶת הַדָּם לְיוֹרָה וְנוֹתְנִין עִמּוֹ סַמְמָנִין כְּמוֹ הַקָּמוֹנְיָא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּדֶרֶךְ שֶׁהַצַּבָּעִין עוֹשִׂין וּמַרְתִּיחִין אוֹתוֹ וְנוֹתְנִין בּוֹ הַצֶּמֶר עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה כְּעֵין רָקִיעַ. וְזוֹ הִיא הַתְּכֵלֶת שֶׁל צִיצִית:
(1) Blue thread, wherever it is mentioned in the Torah, is wool dyed azure, the color of the firmament seen in a blue sky when the sun is shining. The blue thread mentioned in connection with fringes must be dyed with a special dye which retains its lustre without change. Wool that has not been dyed in this dye is unfit for use as the blue thread, even though it is of the color of the sky; as, for instance, if it has been dyed with indigo, lamp-black or other darkening material, it cannot be used as the thread of blue with the fringe. The wool of a ewe whose dam was a she-goat is unfit for use as fringes.
(2) How are the blue threads used with the fringes to be dyed? Wool is soaked in lime and afterwards washed till it is clean. It is then scalded in a solution of alum and similar substances such as are used by dyers, so that it may take the color. The blood of the Chalazon is then taken,—a fish the color of which is azure while its blood is black as ink. This fish is found in the Dead Sea. The blood is put into a cauldron together with other ingredients such as potash and similar substances used by dyers, and brought to a boiling point. The wool is immersed in the cauldron till it has assumed the hue of the sky. This is the blue thread used with the fringes.
(יג) וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה שֵׁשׁ אוֹ בַּד הוּא הַפִּשְׁתִּים וְהוּא הַבּוּץ. וּתְכֵלֶת הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם הִיא הַצֶּמֶר הַצָּבוּעַ כְּעֶצֶם שָׁמַיִם שֶׁהוּא פָּתוּךְ מִן הַכֹּחַל. הָאַרְגָּמָן הוּא הַצֶּמֶר הַצָּבוּעַ אָדוֹם. וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי הוּא הַצֶּמֶר הַצָּבוּעַ בְּתוֹלַעַת:
(א) ותכלת האמורה בכל מקום כו'. כדומה לדברים כתב בריש הלכות ציצית ולא ידעתי למה לא ביאר רבינו שצבע זה צריך שיהיה בדם חלזון ואף אם ימצא צבע אחר שיהא עינו דומה לעצם השמים פשיטא דלא מהני כיון שאינו מדם חלזון ובריש פ"ב מהלכות ציצית ביאר רבינו שתכלת האמור בציצית הוא מדם חלזון ופשיטא שגם כאן הדין כן ואולי סמך על מ"ש בהלכות ציצית:
כתב רבינו שהחלזון מצוי בים המלח. וכ"כ אחריו הסמ"ג וספר החינוך, ולא ידעתי היכן מצא זה, והרי לפמ"ש במגילה (דף ז') שהחלזון הוא בנחלת זבולון וכן בספרי פ' ברכה, א"כ ודאי א"א לומר שהוא בים המלח שהוא כלו בחלקו של יהודה ומפסיק בין נחלת יהודה לשל זבולון נחלת כמה שבטים. ואפשר ט"ס הוא וצ"ל בים הגדול (וכ"מ שהרב חיד"א ז"ל בנחל קדומים עה"ת (פ' תרומה) הביא כן הגירסא בלשון רבינו). וזה יש לו מקום לכאורה דהכי משמע ממ"ש פ"ב דשבת (כ"ו) יוגבים אלו ציידי חלזון מסולמות דצור עד חיפה, וסולמות דצור וחיפה שתיהן בחוף הים הגדול במערב א"י משמע ששם היו צדין החלזון, וכן נראה מלשון הכפתור ופרח פ' י"א שנתכוין לכך, שכתב וז"ל וגבול זבולון הולך למערב עד הים הגדול לצפון עכו כדאמרינן במגילה שהחלזון בחלק זבולון ואמרינן פ"ב דשבת יוגבים כו' עד חיפה עכ"ל, ור"ל כמ"ש שסולמות דצור וחיפה הן חופי הים הגדול, וכיון ששם היו מלקטים מוכח שבים הגדול היה נמצא, וכ"מ מלשון הספרי פ' ברכה דדרש בברכת זבולון ושפע ימים יינקו זה ימה של יפה כו' שכל ספינות שאובדות בים הגדול וכו' מקיאה לימה של יפו וכו' אר"י פ"א הייתי מהלך מכזיב לצור ומצאתי זקן אחד וכו' פרנסתך במה א"ל מחלזון וכו' מקום בים שמוטל בהרים וכו' ונימוק במקומו ע"כ. הרי דבר הלמד מענינו שגם החלזון הוא בים הגדול ובסביבות כזיב וצור שכלן הן בחוף ים הגדול המערבי הזה. ולכן קרוב להגיה בדברי הרמב"ם ים הגדול במקום ים המלח. או שהרמב"ם קורא לים הגדול ים המלח, וכנראה מלשונו סוף פירוש המשניות לטהרות שכתב ואני עולה בספינה בים המלח, שודאי אין כוונתו לים המלח ממש שאין ספינה מהלכת בו, אלא הוא ים הגדול שבו הוא שעלה הרמב"ם מספרד למצרים כידוע. וכן ראיתי כתוב שבלשון ערבי קורין ים הגדול וכל הימים הגדולים בשם אל מלח, [והכונה מי הים המלוחים לאפוקי מי נהר שהם מתוקים, ועד היום נקרא הים התיכון המפריד בין אירופא לאפריקא בשם ים המלח]. ולשון שהוא מצוי שכתב רבינו הוא לשון הספרי הנ"ל:
הַקּוֹשֵׁר וְהַמַּתִּיר. קְשִׁירָה בַּמִּשְׁכָּן הֵיכָא הֲוַאי? ... אֶלָּא אָמַר רָבָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי עִילַּאי, שֶׁכֵּן צָדֵי חִלָּזוֹן קוֹשְׁרִין וּמַתִּירִין.
שאלת עלה דגרסינן בשבת שכן צדי חלזון היו קושרין ומתירין הרשתות לצוד אותו ושאלת מהיכן היה להם חלזון שיוכלו לצודו והלא לא היה נמצא אלא בחלקו של זבולון וכי אפשר היה לבוא לארץ ישראל לצודו:
תשובה אין זו צריכה לפנים שהרי החלזון מצוי הוא בים ובחלקו של זבולון היה עולה מאליו מן הים אל היבשה והיו מלקטין אותו ואחר שגלו ישראל לא היה עולה והשאיר נבוזראדן בארץ מדלת העם לכורמים ולעגבים וארז"ל אלו צדי חלזון משמע שהיו צריכין לצודו וכן במעשה המשכן היו סמוכים לים הקדמוני ים סוף שהרי אין בין ים סוף להר סיני אלא דבר מועט והיו הולכים לים סוף וצדין אותו שהיה נמצא שם והיינו שלא הוצרכו לומר בחלזון כאשר אמרו בתחש לפי שהיה מצוי ואפשר שעד היום הוא מצוי אלא שאין מכירין אותו או שאין יודעין לצודו גם כי אינם צריכים לו שצבע הדומה לתכלת מצוי הרבה דהיינו איסטס הנקרא בערבי ניל וצובעין אותו באופן אומנות שאינו עובר אפילו על ידי גיהוץ:
...וְכָל כָּךְ לָמָּה לְפִי שֶׁמִּינֵי אֲרָזִים שִׁבְעָה הֵן וּמִינֵי אֵזוֹב אַרְבָּעָה וְהַצָּבוּעַ אָדֹם יֵשׁ שֶׁצּוֹבְעִין אוֹתוֹ בְּפוּאָה וְיֵשׁ שֶׁצּוֹבְעִין אוֹתוֹ בְּלַכָּא וְיֵשׁ שֶׁצּוֹבְעִין אוֹתוֹ בְּתוֹלַעַת וְהַתּוֹלַעַת הִיא הַגַּרְגְּרִים הָאֲדֻמִּים בְּיוֹתֵר הַדּוֹמִים לְגַרְעִינֵי הֶחָרוּבִים וְהֵן כְּמוֹ הָאוֹג וְתוֹלַעַת כְּמוֹ יַתּוּשׁ יֵשׁ בְּכָל גַּרְגִּיר מֵהֶן וּלְפִיכָךְ מוֹדִיעַ לַכּל וּמְגַלֶּה לָהֶן שֶׁאֵלּוּ הֵן הַמִּינִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה.
תשובה
מבן המחבר להרב המאה"ג מוה' מיכאל בכרך נ"י.
אחרי שובי לביתי ביום א' העבר מכבודו הרמה שמתי עיוני על דבר השאלה אשר שאל אותנו הרב הגאון מוה' הירץ עמדין אב"ד דק"ק טעפליץ בענין רצועות של תפילין שמושחים העורות בשומן דגים טמאים הנקרא פישטרא"ן אם יש בו חשש דצריך להיות מן המותר בפיך. ...
אך לכאורה יש להוכיח להיפוך שאפילו בדבר שהיא המצוה בחזותא לא שייך בו מן המותר בפיך דהא תכלת היה במשכן ובמקדש בפרוכת ובבגדי כהונה והרי תכלת הוא הצבע מדם חלזון שהוא תולעת כמו שפירש רש"י בפרק חלק (סנהדרין דף צ"א ע"א) ותולעת אינו מן המותר לישראל ואפ"ה צבעו בו אלמא דאם גוף הדבר שהוא הצמר הוא מן דבר טהור אין קפידא בצבע שנצבע בו הואיל והוא רק לחזותא הרי מוכח דצביעה אין בו ממש הה"ד נמי בהאי שיחור לרצועות אף שהוא הלמ"מ אפ"ה אין בצביעה זו ממש להיות בו קפידא שיהיה מדבר טהור. אמנם אם זה החלזון הוא מין טמא יש בזה שנויים וסתירה בפי' רש"י ז"ל דהנה במס' מנחות דף מ"ד ע"א ת"ר חלזון זה גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחת לע' שנים. ואם כן אין ראיה כלל מתכלת דיש לומר דחלזון הוא דג טהור ויש לו סנפיר וקשקשת. אך רש"י ז"ל מפרש שם במנחות עולה מן הארץ ע"ש ואם הוא רמש הארץ בודאי שהוא טמא. ולכאורה מלשון הברייתא מוכח שהוא רמש הארץ דקאמר וברייתו דומה לדג דאם הוא מן המים לא שייך בו לשון דומה דאם הוא דומה לדג ותולדתו מן המים הרי הוא דג ממש ולכך מפרש רש"י ועולה מן הארץ דהיינו רמש הארץ ולכך אינו נופל בו שם דג ממש דמה שגדל ביבשה אינו מסוג הדגים. ולכך קאמר שדומה לדג בתמונתו אבל אינו דג ממש. אך רש"י בסנהדרין בפ' חלק (סנהדרין דף צ"א ע"א) בד"ה חלזון כתב תולעת שיוצא מן הים וכן במס' מגילה דף ו' ע"א בד"ה ע"י חלזון כתב רש"י חלזון עולה מן הים על הארץ. וכן כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות ציצית שחלזון הוא דג הנמצא בים המלח. ולפ"ז יש לומר שיש לו סנפיר וקשקשת והוא טהור:
אך יש להביא ראיה מתולעת שני דרמב"ם כתב בפ"ח מהל' כלי המקדש ה' י"ג וז"ל תולעת שני הוא צמר הצבוע מתולעת ולכאורה נראה שהוא תולעת ממש שכן ידוע גם אצלנו צבע אדומה תשובה שהוא תולעת ממש ונקרא קוטשאנעלי"א.
... אמנם בזה גופא יש לפקפק אם האי צבע תולעת הוא תולעת ממש דרש"י בישעי' קפיטל א' פסוק י"ח אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו פירש"י תולעת הוא גרעינין שצובעין בו אדום ויש בכל גרעין תולעת וא"כ לפירש"י לאו דבר טמא הוא דגרעין גדולי קרקע ופרי הוא וגם דברי הרמב"ם שכתב צמר שצובעין בתולעת יש לפרש דלאו כוונתו שצובעין בתולעת ממש אלא שהצבע נקרא בשם תולעת על שם שיש בגרעינין האלה תולעים. וכן מצאתי ברמב"ם פ"ג מהל' פרה אדומה שכתב שתולעת שני הם גרעינין שיש בו תולעת כמ"ש רש"י ע"ש. וגם הקונקורדאנציוס והרד"ק בשרשים בשורש תולע מחלק ומונה תולעת שהיא בריה ורמש ארץ בפני עצמו ותולעת שהוא מין צבע בפני עצמו. ולפ"ז יש לומר דגם בדבר שיש קפידא בצבע כמו בתפילין שיהיו שחורות צריך להיות הצבע שמשחירין בו דבר טהור ואין ראי' מתולעת שני. אמנם אף עפ"כ מתכלת נשאר הראי' והוכחה וזה תליא בחילוק שיש בין הרמב"ם לרש"י ז"ל אם הצבע תכלת היה מדג או מתולעת ולפירש"י במס' מנחות שהבאתי לעיל מוכח דחלזון בודאי הוא טמא ואפ"ה היה בהציץ שהיה כתוב בו קודש לה' שהציץ היה נקשר בו תכלת כדמפורש בקרא ובפרוכת ובבגדי כהונה. הרי מוכח דצביעה אף שהיא למצוה אפ"ה מותר מדבר טמא. אבל לדעת הרמב"ם דמפרש שתכלת הוא מדם דג א"כ אינו מוכח כלל דיש לומר שהוא מדג טהור:
שלום לידידי תלמידי הרב הותיק מלא עתיק המופלא ומופלג מהו' ליפמן נ"י אבדק"ק קאלדי יע"א:
נועם מכתבו הגיעני לנכון וע"ד שאלתו מאין הרגילות שנוהגים הסופרים לתפור היריעות בעמודי ס"ת בחתיכת קלף ולא בגידי' וברמב"ם מבואר שתפירתן בגידין וכ"כ רמ"א בי"ד סי' רע"ח האמת אגיד כי בי"ט חג הסוכות נגמר כתיבת ס"ת שלי תל"ית בכמה מיני יופי והידור ודקדוקי' הרב' ומהם שצויתי להסופר לחבר היריע' בעמודים בגידין נוסף על הקלף שרגילים הסופרים עוד יוסיף עליו גם גידין הואיל ונפיק מפומי' דרמב"ם ומהרי"ו ורמ"א אחריהם ומ"מ לא רציתי לשנות ממנהג הסופרים לתופרו ג"כ בקלף כי מסתמא יש למנהג טעם ובפרט כי אולי הם יודעים ומבינים שאין כח בחוזק הגידין לחזק היריעות בהעמודים בשעה שמגביהים ס"ת וכל כובד הס"ת נסמך על העמודים שהרי מטעם זה לבד כ' מהרי"ו בפסקיו סי' ס"ג שלא לדבקם בדבק משום שהוא מפריך ונופל ואינו מחזיק היריעות בס"ת לכן יתפרם בגידין ע"ש משמע זולת זה הי' מתיר בדבק ולא הצריך גידין וכאשר יבואר אי"ה ע"כ יצאתי ידי שניהם והגבה' ס"ת ולהראות חזותו לעם קרוב לדאוריי' היא וכמ"ש רמב"ן בפ' כי תבא על פסוק ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת ע"ש:
אמנם לדינא מלבד מ"ש מעלתו שהשיג בדגול מרבבה על הרמ"א סי' רע"ח הנ"ל עוד יותר ויותר מזה האריך להשיג בחזקת היד ה"ה הגאון בעל בני יונה זצ"ל בסי' רע"ח בארוך ובקצור שלו יע"ש ודבריו דברי אלקי' חיים והוא העלה דהעמודים אינם צריכים כלל וס"ת כשר בלא עמודים ונתפרי' אפילו במשי שהוא דבר טמא שיוצא מהתולעת והגה' רמ"א צריך להיות על תפירת היריעות זה לזה ולא בתפירתן אל העמודים וכן העלה להלכה ולמעשה וחזי מאן גברא רבא גבר דכולי בי':
והנה מ"ש הגאון ז"ל דמשי הוא דבר טמא שהוא מרוק פיו של תולע כן כ' ג"כ רבינו בחיי פ' תרומה דמשו"ה לא הי' משי במלאכת המשכן מפני שאינו מותר בפיך ולדבריו צ"ל תולעת שני שהוא צמר צבוע בדם התולע צ"ל דבצבוע לא אכפת לן אם אינו מותר בפיך וכמדומה לי שהחלזון שצובעי' בו תכלת למקדש איננו מן המותר בפיך [ומזה ראי' להתיר ליקח שומן דג טמא כשצובעי' עורות הרצועות ומ"מ אני מחמיר לדידי ליקח שמן זית במקום שומן דג]:
ומיהו לפום רהיטא הי' נראה נהי דאין העמודי' צריכי' מ"מ אם עשה לה עמודים מנ"ל שלא יהי' מן המותר בפיך ועיינתי ומצאתי ראי' ברורה דליתא לפע"ד מש"ס דשבת כ"ח ע"ב דאמר ר' יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד ושקיל וטרי הש"ס טובא למאי איצטרך הא דר' יוסף כיון דשערות ורצועות וגידין הכל הל"מ א"כ ממילא ידעי' שיהי' מן המותר בפיך ולבסוף נדחק הש"ס נהי דשחורות גמירי טהורות מי גמירי והשתא קשה לימא לתפירו' עמודי' וכדומה שאינם הלכה למשה מסיני שהרי אינם צריכים כלל וקמ"ל שאם בא לתופרם לא יתפרם אלא בגידי בהמה טהורה ואע"ג דר' יוסף קאמר עור בהמה טהורה אין קפידא בזה שהרי הש"ס רצה לומר דר' יוסף קאי אגידן ושערן וכבר עמדו בזה בתוס' שם ד"ה לא צריכא אע"כ פשיטא להש"ס כל שאינו צריך מעיקר הדין הרי הוא נעשה אפי' ממה שאינו מותר בפיך:
והיינו טעמא נמי מ"ש בס' התרומה סוף הלכות ס"ת וזה לשונו בנקרע היריעה וכו' או אם ירצה יתפור הקריעה בגידין אע"פי שרגילות הוא לתפור אפי' במשי ומ"מ האי מילתא ותופרים בגידין מיירי לתפור היריעות זו עם זו וכו' ובסוף מסיים וגם כשתופר הקרע של היריעה צריך לתפור מבחוץ וגם שמא בגידין עכ"ל מבואר מדבריו ז"ל דתפירת הקריעה בפחות מג' שיטין הואיל ואינו מעכב כשרה אפי' במשי וכנ"ל והיינו נמי טעמא שעושי' מפות ופרוכת ממשי מפני שאינו מעכב אינו צריך להיות מן המותר בפיך:
ומה שכ' הגאון בני יונה ז"ל דהעמודים אינם מעכבים הוספתי עוד ראי' מלשון רמב"ם במשנת ידי' פ"ג הלכה ד' מביאו תוי"ט בד"ה עד שיעשה לו עמוד כי אשר ישאר בסוף כל זמן שלא נעשה לו עמוד שיגלל עליו הספר עדיין הוא חול לפי שאפשר שיחתוך ע"ש וקשה איך אפשר שיחתך אותו קלף הוא צריך ע"כ לגול עמוד אע"כ שאינו צריך וגם מוכח שהספר מטמא ידים אפי' בלא עמוד ודוקא אהגליון שבסוף קאמר שאינו מטמא בלא עמוד אבל הספר גופי' מטמא ומינה שאסור ליגע בו ערום אפילו אין לו עמוד וכמ"שכ הבני יונה גם כן ומיהו מ"ש מעלתו דלהרא"ש ס"פ השותפין דעמודים שבמקדש לא היו מחוברי' בו א"כ איך קראו בו בשבת וי"ט לק"מ דהי' בעמוד סדק ארוך ובו מכניסי' חודה של יריעה שבסוף הספר וכשהיריעה תחובה שם היא נגלל שפיר ובלאה"נ מאי פסקא שפתחו בשבת וי"ט והלא לא היו עשוי' לקרות בו בצבור ואפי' כה"ג בי"הכ לא קרא בזה הספר ולא הי' מונח בארון אלא להיות לעד בבני ישראל ולצורך גדול נכנסו הנביאים לשם לעיין בו ואולי לא אירע כן לעולם:
ומ"מ הואיל ואנו מדמים לא נעשה מעשה לכתחלה לתופרם במשי ואפי' בפשתן אבל לתופרן ברצועות העשויות מקלף שפיר דמי דמי ליכא בעל העיטור דס"ל דתופרי' לכתחלה תפילין וס"ת בקלף כנ"ל ומביאו ב"י בא"ח סי' ל"ב ומייתי לי' בש"ע שם סעי' נו"ן במקום שאין גידין מצוין לתפור (בטאל"אדארוש) כי כדי הוא בעל העיטור לסמוך עליו בשעת הדחק ולדעתי ראי' ברורה להעיטור מש"ס דקאמר וה"מ בגידין אבל בגרדין לא וגרדין היינו חוטי פשתן וכדומה כמו מן הסיסין ומן הגרדין ונקרא גרדין מפני שנקחי' אצל הגרדי ומ"ט לא אמר בקיצור וה"מ גידין אבל מלתא אחריתי לא אע"כ משמע להדיא דגידין לאו דוקא אלא כל היוצא מבהמה טהורה הוא כשרה לתפירה:
ונ"ל הא דנהגו הסופרים לתפור העמודים (בטאלאדארו"ש) להראות הלכה שאין העמודים מעכבי' ס"ת ואלו היו תופרים בגידין כמו היריעות עצמן ה"א כשם שאם חסר יריעה א' אין קורין בו ה"ה אם חסרו העמודים לא יקראו בס"ת ע"כ עשו היכרא להורות שאינו מעכב וכה"ג כ' תוספות פ' הקורא עומד בטעם שאומרים קדיש בין ז' למפטיר להורות הלכה שמפטיר עולה למנין ז' וכן בטעם יראו עינינו להורות תפלת ערבית רשות כנ"ל נמי בטעם הנ"ל והכלל מנהג של ישראל תורה היא:
פ"ב יום ה' ה' כסליו תקע"ב לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:
זהב וכסף ונחשת. הזכיר שלשה מיני מתכות ושלשה מיני צמר ולא מצינו משי בנדבת המשכן, לפי שהוא יוצא מגוף השרץ שהוא התולעת ולא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור, וכענין שאמרו בתחש וצבע תולעת השני אינו מגוף התולעת אלא מתוך גרגרים שהתולעת בתוכם, ואח"כ הזכיר ושש שהוא הפשתים והזכיר ועזים שהוא הצמר, וזהו שלא תרגם אונקלוס ועזיא אלא ומעזי שפירושו דבר הבא מן העזים והוא הצמר, ואע"פ שבגד צמר ופשתים אסרה לנו התורה אין הכהנים נכנסים לשמש במקדש אלא בצמר ופשתים, ובסדר קדושים אבאר סוד הדבר בע"ה.
ותכלת וארגמן וגו'. כתב רבינו בחיי לא מצינו בנדבת המשכן משי אלא לפי שהוא יוצא מגוף השרץ שהוא התולעת ולא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור וכענין שאמרו בתחש. וצבע תולעת שני אינו מגוף התולעת אלא מתוך גרגירים שהתולעת בתוכן עכ"ל. והרב מהר"ן בן חביב ז"ל בתשובה הובאה בס' גנת ורדים א"ח כלל (ב' סי' ט"ז) כתב דספר התרומה והרא"ש דשרו לתפור יריעת ס"ת במשי פליגי על רבינו בחיי וסברי דמשי טהור דהוא מריר התולעת ולא מתסר באכילה ואין לו שום טעם והוא עפרא בעלמא ועל רבינו בחיי קשה מתכלת שהוא מדם חלזון דם דג טמא זהו תורף דבריו בקיצור. והנה הר"ן בתשובה (סימן ע') כתב על המנעלים המשחירין בחומץ יי"נ שרו דאף דיש צד חזותא מילתא הו"ל זה וזה גורם. והרב פר"ח י"ד (סי' ק"ב) הקשה עליו דיי"נ הו"ל ספיקא דאורייתא ומחמירינן דחזותא מילתא ואינו גרמא אלא גוף הדבר. והרב מהרח"א בעץ החיים (דף ח' ע"ג) בלשונות תירץ דחזותא אי מילתא מספקא לן והוא איסור קליש ואפילו תימא דאסרה תורה חזותא בע"ז ובערלה ושביעית מתורת ודאי ולא מתורת ספק אפ"ה איסור קליש הוי ושפיר דמי למשרייה מטעם זה וזה גורם דמאחר דבכל התורה שרינן חזותא ובע"ז אסור ש"מ דקליש איסורו וגורם מקרי ולא גוף איסור ושרינן זה וזה גורם ועוד האריך גם הרב בני יעקב בתשובה ג' תירץ קרוב לזה בסגנון אחר ע"ש. וכן הרב פרי תואר תירץ קרוב לזה. ובהכי ניחא התכלת דחזותא הוא וקליש איסוריה וה"ד בעיניה אבל התכלת זה וזה גורם הוא כמ"ש פרק התכלת וע"ש בתוס' והר"מ פ"ב דציצית דהיו סמים אחרים ע"ש. א"נ דג טמא אסור באכילה ולא בהנאה וחזותא שרי כל דליכא טעמא וכן דקדק מרן בא"ח (סי' תקי"ג) וכתב מידי דלחזותא ולטעמא וכן העלה הרב המופלא בעל פרי תואר ע"ש באורך. וא"כ י"ל דע"י תערובת הסמים לא עמד טעמו ושרי. אמנם יש לדון דכל זה להתיר להדיוט אבל לגבוה יש להחמיר. ואפשר דהכא במשכן כבר היה הצמר צבוע בידם ונתבטל דם חלזון והותר להדיוט וכיון שכבר הותר להדיוט יכולין להביאו למשכן עתה דמותר הוא ביד ההדיוט. וזכר לדבר ממאי דתנן פ"ט דכלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן ונתבטל יכול לערב פשתן דכיון דמקמי הכי נתבטל עתה דינו כצמר גמלים עם פשתן ומזה מייתי ראיה הראב"ד להתיר חמץ שנתבטל קודם פסח ואינו חוזר ונעור. ואף ה"נ כיון שכבר נתבטל והותר להדיוט עתה שרי לגבוה. ובזה אפשר לפרש מאמר רז"ל בשמות רבה על הסד"ר וז"ל יעקב אע"ה אמר והיה ה' עמכם עתיד שיצוה שתעשו מקדש והוא יורד ומשרה שכינתו בתוככם ויש מהם שהתקינו עצמם לדברים ויש ששכחו וכשבא משה ועשה את המשכן יש מהם שהביא מעצמו ויש שלא הביא אלא ממה שהיה מונח בידו שכן הוא אומר כל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ואומר וכל אשר נמצא אתו עצי שיטים עכ"ל. ומ"ש בסוף יש מהם שהביא מעצמו אפשר דהכונה שהביא מרצונו כל חפצו מדברים המותרים. ויש מי שלא הביא אלא ממה שהיה מונח בידו כלומר שהיו דברים דלא חזו לגבוה ומטעם שנתבטלו מקודם ביד הדיוט עתה שכבר הותרו שרו לגבוה נמי וז"ש ויש שלא הביא אלא ממה שהיה מונח בידו ומייתי ראיה שכן הוא אומר כל אשר נמצא אתו תכלת ודייק דדוקא משום שכבר נמצא אתו וכן ראיתי להרב יפה תואר ולהרב ידי משה שפירשו המאמר דהני לא הוו מצויים שם אלא אשר נמצא אתו מקודם והם ז"ל פירשו לפי דרכם הלא בספרתם. ולדרכנו רמז דטעם שהביאום לגבוה אף דהיה פקפוק היינו שנתבטל מקודם ביד הדיוט. ודרך אסמכתא והלצה יש לרמוז הכל בפסוק ותכלת בוי"ו העטף והכא דרשינן שהיו סמים אחרים עם התכלת כמ"ש הרמב"ם והוא זה וזה גורם ושרי כמו ארגמ"ן שלא יש פקפוק. אך קשה דלגבוה לא נכון וכן ותולעת שני ומ"ש רבינו בחיי דהיו גרגרים וקליפין אינו נכון דהרי משי דהוא ריר בעלמא ואפ"ה לא היה במשכן דצריך להחמיר לגבוה. והתירוץ הוא שהיה בידם ונתבטל מקודם וחזותא לאו מילתא היא ודמי לשש ועזים היכא דנתערב פשתן עם נוצה של עזים ונתבטל דאח"כ יכול להביא צמר כמש"ל וה"ה בתכלת ותולעת שני דנתבטלו מקודם והותרו להדיוט. וכי תימא דלא הותרו למלאכת שמים ברצועות כמ"ש פרק במה מדליקין לז"א לא היא כמסקנא דהתם דתחש כשר היה וז"ש ועורות אלים כמו עורות תחשים דכשר היה ועצי שטים פשוטי כלי עץ טהורים. ולפי האמור וגם לדעת מהר"ש יפה והרב ידי משה מוכרח דמ"ש בשבת (דף ע"ד) שכן צדי חלזון וכו' אין הכונה שהיה חלזון במדבר אלא דלעניני המשכן דצריך תכלת הבא מחלזון הצדים חלזון קושרין ומתירין ואיברא שהיא דוחק אבל מה נעשה דהכתוב קרי בחיל ואשר נמצא אתו תכלת וארגמן מוכח דלא היה מצוי כדברי הרב יפה תואר והרב ידי משה. והרדב"ז בתשובותיו (סימן תרפ"ה) פשיטא ליה דהיו צדין חלזון בים סוף למשכן ע"ש. ומאי דפשיטא להרב ז"ל קא מיבעיא לי דמהספרי ופסיקתא פרשת הברכה והרמב"ם (פ"ב) דציצית מוכח דהוא בים הגדול וכל זה נעלם מהרב הגדול הרמ"ז בהגהת הזהר ח"ב דף קמ"ב שדחה דברי הרמ"ק דהחלזון בים הגדול וכתב דהיה בים כנרת ולא זכר ספרי ופסיקתא והר"מ ואין כאן מקום להאריך ובמ"א כתבתי כמה צדדים בכל האמור. אחר זמן נדפסו שו"ת בשמים ראש ומשם הוכחתי בקונט' טוב עין סי' ט' אות י"ב דחלזון הוא טהור ולפי זה נחה שקטה האר"ש כל זמן שלא מצינו ברז"ל להפך:
מה שני תולעת דבר שיש בו רוח חיים אף כל דבר שיש בו רוח חיים.
"ושני" – יכול פיקס? ת"ל "תולעת". אי תולעת יכול א' מן הצבעים? ת"ל "ושני". הא כיצד? זו זהורית טובה. ומנין שאם טעמה פסלה? ת"ל "ושני תולעת". יוחנן בן דהבאי אומר "ושני תולעת" – שני שבתולעת.
14) "and scarlet (tola'ath)": I might think that pikas (a scarlet wood derivative) were permissible; it is, therefore, written "tola'ath" (lit., [scarlet] of a worm). If tola'ath, I might think any color (that came from a worm) were permissible; it is, therefore, written "ushni tola'ath" (and "distinctive" tola'ath). How so? It must be deep red. Yochanan b. Dehavai says: Residue, (this connoted by "shni") of tola'ath is also permitted.
תכלת אין כשרה אלא מן החלזון שלא מן החלזון פסולה. שני התולעת מן התולע שבהרים הביא שלא מן התולעת שבהרים פסולה.
נ"ב תולעת שבהרים, הביאה שלא מן התולעת שבהרים פסולה, תוספתא מנחות פ"ט יעו"ש:
תוספת ראשונים, מנחות פ"ט:
א"ל ההוא מינא לר' אמי אמריתו דשכבי חיי והא הוו עפרא ועפרא מי קא חיי א"ל אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לעבדיו לכו ובנו לי פלטרין גדולים במקום שאין מים ועפר הלכו ובנו אותו לימים נפלו אמר להם חזרו ובנו אותו במקום שיש עפר ומים אמרו לו אין אנו יכולין כעס עליהם ואמר להן במקום שאין מים ועפר בניתם עכשיו שיש מים ועפר על אחת כמה וכמה ואם אי אתה מאמין צא לבקעה וראה עכבר שהיום חציו בשר וחציו אדמה למחר השריץ ונעשה כלו בשר שמא תאמר לזמן מרובה עלה להר וראה שהיום אין בו אלא חלזון אחד למחר ירדו גשמים ונתמלא כולו חלזונות
The Gemara relates that a certain heretic said to Rabbi Ami: You say that the dead will live. Aren’t they dust? And does dust come to life? Rabbi Ami said to him: I will tell you a parable. To what is this matter comparable? It is comparable to a flesh-and-blood king who said to his servants: Go and construct for me a great palace [palterin] in a place where there is no water and earth available. They went and constructed it. Sometime later, the palace collapsed. The king said to them: Return to your labor and construct the palace in a place where there is earth and water available. They said to him: We are unable to do so. The king became angry at them and said to them: If in a place where there is no water and earth available you constructed a palace, now that there is water and earth available all the more so should you be able to do so. Similarly, concerning man, whom God created ex nihilo, all the more so will God be able to resurrect him from dust. And if you do not believe that a being can be created from dust, go out to the valley and see an akhbar, a creature that today is half flesh and half earth, and tomorrow the being will develop and all of it will become flesh. Lest you say that creation of living creatures is a matter that develops over an extended period, ascend a mountain and see that today there is only one snail there; then ascend tomorrow, after rain will have fallen, and see that it will be entirely filled with snails.
עלה להר וראה שהיום אין בו אלא חלזון אחד כו' יש אומרים חלזון תולע שיוצא מן הים אחת לשבעים שנה וצובעין בדמו תכלת ולכתחילה אינו נראה בכל ההר אלא חלזון אחד ולמחר שגשמים יורדין נתמלא כולו חלזונות ויש אומרים שביצי חלזונות משרצין כולן. ואינן נראין בעינינו דמסתברא האי חלזון לאו האיך דאמרינן גבי תכלת הוא מכמה אנפי חדא דהאיך בהר מאי בעי וכי תימא דסליק בענני במטרא ונחית אטורא אי הכי מאי קאמר ליה למחר נתמלא כל ההר כולו חלזונות ודילמא הנך כולהו מימא אתו ולא מהאיך (קאמר) [קמא] איבנו ותו היכי מייתי ליה ראיה ממי דלא נפיק אלא משבעים שנה לשבעים שנה וכל שכן להאיך פירושא בתרא דקשיא טפי דכיון דביצי חלזון משרצין כולן הרי אין נבראין מן העפר ומאי ראיה איכא מינה לתחיית המתים. אלא מסתברא דהאי חלזון דהכא לאו האיך דאמרינן גבי תכלת הוא אלא מינא אחרינא דמיברי מעפרא וממיא ומקרי בלשון ערבי חלזום.
צפנת פענח, מצורע
ושני תולעת ואזוב.
שם, פרשה א, יד: ושני; יכול פיקס, תלמוד לומר תולעת. אי תולעת, יכול אחד מן הצבעים, תלמוד לומר ׳ושני׳, הא כיצד, זו זהורית טובה. יוחנן בן דהבאי אומר, ׳ושני תולעת׳ שני שבתולעת.
אך נ״ל כך, דהנה עיין בתוספתא דמנחות איתא שם דרק מן תולעת שבהרים, ומנ״ל זה, י״ל כך, דעיין במ״ש רש״י סנהדרין דף צ״א ע״א מבואר כך דחלזון עולה להר ושם משריץ הרבה ע״ש, ולהך דתכלת צריך דוקא הך שעלה מן הים, ולכך דמיו יקרים דהוא מועט, ולתולעת הוה הב׳ שהוא בהר, ולכך לנו אין לנו, מחמת כי שמא הוא הב׳, זה דאמר שני שבתולעת כנ״ל.