Shehechiyanu on Seeing a Friend שהחיינו על ראיית חבר
אמר ריב"ל הרואה את חבירו לאחר שלשים יום אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה לאחר י"ב חדש אומר ברוך מחיה המתים
R. Joshua b. Levi said : Who sees his friend after [an interval of] thirty days says, "Blessed... Who hast kept us in life, and hast preserved us, and enabled us to reach this season." After [an interval of] twelve months he says, "Blessed... Who quickenest the dead."

הרואה חבירו אחר שלשים יום אומר שהחיינו - אומר ר"י דוקא חבירו החביב עליו אבל בענין אחר לא:

(א) הָרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אוֹמֵר: שֶׁהֶחֱיָנוּ, וְאַחַר י''ב חֹדֶשׁ מְבָרֵךְ: מְחַיֵּה מֵתִים, וְהוּא שֶׁחָבִיב עָלָיו הַרְבֵּה וְשָׂמֵחַ בִּרְאִיָּתוֹ.

(ב) מִי שֶׁלֹּא רָאָה אֶת חֲבֵרוֹ מֵעוֹלָם, וְשָׁלַח לוֹ כְּתָבִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נֶהֱנֶה בִּרְאִיָּתוֹ אֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל רְאִיָּתוֹ. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים מִי שֶׁנַּעֲשֶׂה בְּנוֹ בַּר מִצְוָה, יְבָרֵךְ: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁפְּטָרַנִי מֵעָנְשׁוֹ שֶׁל זֶה (מַהֲרִי''ל בְּשֵׁם מָרְדְּכַי וּבְר''ר פ' תּוֹלְדוֹת), וְטוֹב לְבָרֵךְ בְּלֹא שֵׁם וּמַלְכוּת (דַּעַת עַצְמוֹ).

(1) One who sees his friend after thirty days, says shehecheyanu (who has kept us alive....) and after twelve months, one blesses m'chayeh meytim (who gives life to the dead) and this is for one who is very dear to him and is happy when seeing him.

(א) אומר שהחיינו. ואף על פי שיש אחרים שנהנין בראייתו אינו מברך הטוב והמטיב (ב"י רשב"א) דאין זה טובה אלא שמחה (לבוש):

(ב) מחיה מתים. ואז אין מברך שהחיינו (ב"ח):

(ג) שלא ראה. דכיון דלא ראה אינו אוהבו כ"כ:

(א) חבירו וכו'. והכל בשם ומלכות ובתשו' פנים מאירות סי' ס''ו כתב דברכת מחיה מתים א''צ לברך בשם ומלכות כיון דנוסח ברכה זו היא בתפלת י''ח ושם לא נזכר מלכות ע''ש. ואין חילוק בין זכרים לנקבות ב''י בשם תשובת הרשב''א מהררמ''י עטרת זקנים. אם בתוך למ''ד קיבל ממנו כתב אפ''ה מברך שהחיינו. אבל מחיה מתים לא יאמר אם קיבל כתב בתוך י''ב חדש. הלק''ט ח''א סי' ר''כ:

(ב) מחיה מתים. ואז אין מברך שהחיינו. ב''ח:

(ג) מעולם. דכיון דלא ראהו אינו אוהבו כ''כ:

(א) (א) חבירו - ואין חילוק בין איש לאשה והיינו אם רואה אשתו ואמו בתו ואחותו כיון שהוא שמח ונהנה בראייתם. כתבו הפוסקים דאם ראה חכם מחכמי ישראל מברך עליו אשר חלק וכדלעיל בסימן רכ"ד ס"ו וגם שהחיינו אם הוא שלשים יום שלא ראה אותו:

(ב) (ב) לאחר שלשים יום - מראיה ראשונה. ואם קיבל ממנו כתב או שאנשים הודיעוהו משלומו יש דעות באחרונים וספק ברכות להקל:

(ג) (ג) אומר שהחיינו וכו' - וכל אלו הברכות הוא בשם ומלכות ואפילו ברכת מחיה מתים [מגן גבורים ושאר הרבה אחרונים דלא כתשובת פ"מ]:

(ד) (ד) מחיה המתים - ואז אין מברך שהחיינו. וטעם ברכה זו כתב בחידושי אגדות לפי שבכל שנה האדם נידון בר"ה ויוה"כ אם למות אם לחיים ואם רואהו אחר ר"ה ויוה"כ זה ואח"כ אין רואה אותו עד אחר ר"ה ויוה"כ הבא הרי עבר עליו דין אם למות אם לאו וע"כ אומר ברוך מחיה מתים שניצול מדין מיתה בר"ה ויוה"כ:

(ה) (ה) ושלח לו כתבים - ר"ל אע"פ שהריצו כתבים מזה לזה ועי"ז נעשו אוהבים מ"מ כיון שלא נתחבר עמו פנים אל פנים אין מעולה האהבה כ"כ עד שיהיה נהנה ושמח בראייתו. כתב הפמ"ג דאם נתבשר לו שילדה אשתו והוא היה במדינת הים וראהו עתה מברך שהחיינו או מחיה המתים [אם הוא לאחר י"ב חודש] דודאי יש לו שמחה בולדו אף שלא ראהו מעולם:

(רכה) הרואה את חבירו שחביב עליו ושמח בראייתו מאוד: אם יש שלשים יום שלא ראהו - מברך 'שהחיינו' בשם ומלכות, ואם לא ראהו שנים עשר חדש - מברך 'מחיה המתים', ואז אינו מברך שהחיינו.וזהו כשלא היה מכתבים ממנו אליו, אבל כשקבל ממנו מכתב אינו מברך 'מחיה המתים', אבל לעניין 'שהחיינו' אין חילוק, דאפילו קיבל מכתב בתוך ל' מברך 'שהחיינו'. והטעם דברכת 'שהחיינו' היא מתוך שמחת הראייה פנים בפנים, אבל ברכת 'מחיה המתים' הוא מצד שעתה נתוודע שהוא חי, ולכן כיון שכבר ידע שהוא חי על פי מכתבים או שמע מבני אדם שהוא חי שוב לא שייך ברכת 'מחיה המתים'.ושיעורא די"ב חדש נראה משום דאין המת משתכח מן הלב עד י"ב חדש (כן נראה לי ועיין באר היטב וש"ת סק"א), ומי שלא ראהו מעולם אף על פי שידע ממנו, כגון ששלח לו מכתבים ונהנה בראייתו, מכל מקום אינו מברך על ראייתו.

(רכו) ואין חילוק בדין זה בין זכרים לנקבות, ורק אם שמח מאוד בראייתם מברך 'שהחיינו', ורק ממילא דבנקבות לא שייך דין זה רק באשתו ואמו בתו ואחותו כיוצא באלו. ועכשיו מקילים מאוד בברכה זו, מיהו מי שיודע בעצמו שיש לו תענוג בראייתו ושמח מאוד, וכל שכן בן לאביו או אב לבן ואח לאחיו כיוצא בהם - צריך לברך.

(כ) הָרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם (עַיֵן סִימָן שֶׁאַחַר זֶה סָעִיף י"ב) וְהוּא חָבִיב עָלָיו מְאֹד, וּמִכָּל שֶׁכֵּן אָדָם שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, כְּגוֹן אָבִיו אוֹ רַבּוֹ, וְשָׂמֵחַ בִּרְאִיָּתוֹ, מְבָרֵךְ שֶׁהֱחֱיָנוּ, אַף עַל פִּי שֶׁבְּתוֹךְ הַזְּמָן קִבֵּל מִמֶּנּוּ מִכְתָּב. וְאִם רוֹאֵהוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, מְחַיֵּה הַמֵּתִים, (מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁכַּח מִן הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁהַמֵּת נִשְׁכַּח לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, דִּכְתִיב נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב הָיִיתִי כִּכְלִי אוֹבֵד. מַה כְּלִי מִי שֶׁאִבֵּד אוֹתוֹ וְלֹא מְצָאוֹ בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִתְיָאֵשׁ מִמֶּנּוּ, אַף הַמֵּת נִשְׁכָּח מִן הַלֵּב לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ), וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ שֶׁהֱחֱיָנוּ. אֲבָל אִם קִבֵּל מִמֶּנּוּ מִכְתָּב בְּתוֹךְ הַזְּמָן, אוֹ שֶׁשָּׁמַע בְּתוֹךְ הַזְּמָן מִשְּׁלוֹמוֹ, אֵינוֹ מְבָרֵךְ מְחַיֵּה הַמֵּתִים, אֶלָּא שֶׁהֱחֱיָנוּ. וְאֵין חִלּוּק בֵּין זְכָרִים לִנְקֵבוֹת, דַּאֲפִלּוּ הָאִישׁ שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת אִשְׁתּוֹ אוֹ אִמּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ אוֹ בִּתּוֹ, וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהִיא רוֹאָה אֶת בַּעֲלָהּ אוֹ אָבִיהָ אוֹ אָחִיהָ אוֹ בְּנָהּ, מְבָרְכִין כֵּן.

The Magen Avraham, Be'er Heitev, Arukh HaShulchan, and Kitzur Shulchan Arukh all rule that one should say it, as opposed to the Mishnah Berura.