הקהילה, בגדים ואני Community, Clothes, and Me
הקדמה​​​​​​​Introduction

וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי־קֹ֖דֶשׁ לְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת׃

Make sacral vestments for your brother Aaron, for dignity and adornment.
מחוסר בגדים: מנלן אמר רבי אבוה אמר רבי יוחנן ומטו בה משמיה דרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר קרא (שמות כט, ט) וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונה לחקת עולם בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם
§ The mishna teaches that a priest lacking the requisite priestly vestments disqualifies the rites he performs. The Gemara asks: From where do we derive this? Rabbi Avuh says that Rabbi Yoḥanan says, and some determined it to be stated in the name of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon: As the verse states: “And you shall gird them with belts, Aaron and his sons, and bind mitres on them; and they shall have the priesthood by a perpetual statute” (Exodus 29:9). The verse indicates that when their vestments are on them, their priesthood is upon them, but if their vestments are not on them, their priesthood is not upon them and their rites are disqualified.

(ז) כָּל בִּגְדֵי הַכֹּהֲנִים אֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִשֶּׁל צִבּוּר.

(7) All of the priestly garments come from communal funds.

למה בגדי הכהונה כל כך חשובים? מה התכלית שלהם?

Why are the priestly clothes so important? What's their purpose?

מה המשמעות/תכלית של ביגוד?
?What's the meaning/purpose of clothing

  • מה התפקיד של הבגדים בכל אחד מהקטעים האלה?
  • What's the role of clothing in these texts?
  • האם הם סמל? אם כן, מה הם מסמלים?
  • Are they symbolic? If so, what do they symbolize?

(כג) וַֽיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֥א יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָ֑יו וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת־יוֹסֵף֙ אֶת־כֻּתָּנְתּ֔וֹ אֶת־כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו׃...(לא) וַיִּקְח֖וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת יוֹסֵ֑ף וַֽיִּשְׁחֲטוּ֙ שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים וַיִּטְבְּל֥וּ אֶת־הַכֻּתֹּ֖נֶת בַּדָּֽם׃

(23) When Joseph came up to his brothers, they stripped Joseph of his tunic, the ornamented tunic that he was wearing...(31) Then they took Joseph’s tunic, slaughtered a kid, and dipped the tunic in the blood.

(יד) וַיִּשְׁלַ֤ח פַּרְעֹה֙ וַיִּקְרָ֣א אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיְרִיצֻ֖הוּ מִן־הַבּ֑וֹר וַיְגַלַּח֙ וַיְחַלֵּ֣ף שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּבֹ֖א אֶל־פַּרְעֹֽה׃...(מב) וַיָּ֨סַר פַּרְעֹ֤ה אֶת־טַבַּעְתּוֹ֙ מֵעַ֣ל יָד֔וֹ וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֖הּ עַל־יַ֣ד יוֹסֵ֑ף וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ בִּגְדֵי־שֵׁ֔שׁ וַיָּ֛שֶׂם רְבִ֥ד הַזָּהָ֖ב עַל־צַוָּארֽוֹ׃

(14) Thereupon Pharaoh sent for Joseph, and he was rushed from the dungeon. He had his hair cut and changed his clothes, and he appeared before Pharaoh...(42) And removing his signet ring from his hand, Pharaoh put it on Joseph’s hand; and he had him dressed in robes of fine linen, and put a gold chain about his neck.

(כו) וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל לֹ֥א אָשׁ֖וּב עִמָּ֑ךְ כִּ֤י מָאַ֙סְתָּה֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֔ה וַיִּמְאָסְךָ֣ יְהוָ֔ה מִהְי֥וֹת מֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ (ס) (כז) וַיִּסֹּ֥ב שְׁמוּאֵ֖ל לָלֶ֑כֶת וַיַּחֲזֵ֥ק בִּכְנַף־מְעִיל֖וֹ וַיִּקָּרַֽע׃ (כח) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ שְׁמוּאֵ֔ל קָרַ֨ע יְהוָ֜ה אֶֽת־מַמְלְכ֧וּת יִשְׂרָאֵ֛ל מֵעָלֶ֖יךָ הַיּ֑וֹם וּנְתָנָ֕הּ לְרֵעֲךָ֖ הַטּ֥וֹב מִמֶּֽךָּ׃

(26) But Samuel said to Saul, “I will not go back with you; for you have rejected the LORD’s command, and the LORD has rejected you as king over Israel.” (27) As Samuel turned to leave, Saul seized the corner of his robe, and it tore. (28) And Samuel said to him, “The LORD has this day torn the kingship over Israel away from you and has given it to another who is worthier than you.

(א) יְהוָ֣ה מָלָךְ֮ גֵּא֪וּת לָ֫בֵ֥שׁ לָבֵ֣שׁ יְ֭הוָה עֹ֣ז הִתְאַזָּ֑ר אַף־תִּכּ֥וֹן תֵּ֝בֵ֗ל בַּל־תִּמּֽוֹט׃
(1) The LORD is king, He is robed in grandeur; the LORD is robed, He is girded with strength. The world stands firm; it cannot be shaken.
(א) וּמָרְדֳּכַ֗י יָדַע֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר נַעֲשָׂ֔ה וַיִּקְרַ֤ע מָרְדֳּכַי֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וַיִּלְבַּ֥שׁ שַׂ֖ק וָאֵ֑פֶר וַיֵּצֵא֙ בְּת֣וֹךְ הָעִ֔יר וַיִּזְעַ֛ק זְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה וּמָרָֽה׃ (ב) וַיָּב֕וֹא עַ֖ד לִפְנֵ֣י שַֽׁעַר־הַמֶּ֑לֶךְ כִּ֣י אֵ֥ין לָב֛וֹא אֶל־שַׁ֥עַר הַמֶּ֖לֶךְ בִּלְב֥וּשׁ שָֽׂק׃ (ג) וּבְכָל־מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֗ה מְקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר דְּבַר־הַמֶּ֤לֶךְ וְדָתוֹ֙ מַגִּ֔יעַ אֵ֤בֶל גָּדוֹל֙ לַיְּהוּדִ֔ים וְצ֥וֹם וּבְכִ֖י וּמִסְפֵּ֑ד שַׂ֣ק וָאֵ֔פֶר יֻצַּ֖ע לָֽרַבִּֽים׃ (ד) וַ֠תָּבוֹאינָה נַעֲר֨וֹת אֶסְתֵּ֤ר וְסָרִיסֶ֙יהָ֙ וַיַּגִּ֣ידוּ לָ֔הּ וַתִּתְחַלְחַ֥ל הַמַּלְכָּ֖ה מְאֹ֑ד וַתִּשְׁלַ֨ח בְּגָדִ֜ים לְהַלְבִּ֣ישׁ אֶֽת־מָרְדֳּכַ֗י וּלְהָסִ֥יר שַׂקּ֛וֹ מֵעָלָ֖יו וְלֹ֥א קִבֵּֽל׃
(1) When Mordecai learned all that had happened, Mordecai tore his clothes and put on sackcloth and ashes. He went through the city, crying out loudly and bitterly, (2) until he came in front of the palace gate; for one could not enter the palace gate wearing sackcloth.— (3) Also, in every province that the king’s command and decree reached, there was great mourning among the Jews, with fasting, weeping, and wailing, and everybody lay in sackcloth and ashes.— (4) When Esther’s maidens and eunuchs came and informed her, the queen was greatly agitated. She sent clothing for Mordecai to wear, so that he might take off his sackcloth; but he refused.
(טו) וּמָרְדֳּכַ֞י יָצָ֣א ׀ מִלִּפְנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ בִּלְב֤וּשׁ מַלְכוּת֙ תְּכֵ֣לֶת וָח֔וּר וַעֲטֶ֤רֶת זָהָב֙ גְּדוֹלָ֔ה וְתַכְרִ֥יךְ בּ֖וּץ וְאַרְגָּמָ֑ן וְהָעִ֣יר שׁוּשָׁ֔ן צָהֲלָ֖ה וְשָׂמֵֽחָה׃
(15) Mordecai left the king’s presence in royal robes of blue and white, with a magnificent crown of gold and a mantle of fine linen and purple wool. And the city of Shushan rang with joyous cries.

בפרק ד, למה היה כל כך חשוב לאסתר לשלוח בגדים למרדכי?

In Chapter 4, why was it so important to Esther to send clothes to Mordechai?

(לז) וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (לח) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑ם וְנָֽתְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃ (לט) וְהָיָ֣ה לָכֶם֮ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺ֣ת יְהוָ֔ה וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָתֻ֜רוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם׃
(37) The LORD said to Moses as follows: (38) Speak to the Israelite people and instruct them to make for themselves fringes on the corners of their garments throughout the ages; let them attach a cord of blue to the fringe at each corner. (39) That shall be your fringe; look at it and recall all the commandments of the LORD and observe them, so that you do not follow your heart and eyes in your lustful urge.
(לו) וְעָשִׂ֥יתָ צִּ֖יץ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וּפִתַּחְתָּ֤ עָלָיו֙ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֔ם קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָֽה׃ (לז) וְשַׂמְתָּ֤ אֹתוֹ֙ עַל־פְּתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת וְהָיָ֖ה עַל־הַמִּצְנָ֑פֶת אֶל־מ֥וּל פְּנֵֽי־הַמִּצְנֶ֖פֶת יִהְיֶֽה׃ (לח) וְהָיָה֮ עַל־מֵ֣צַח אַהֲרֹן֒ וְנָשָׂ֨א אַהֲרֹ֜ן אֶת־עֲוֺ֣ן הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֤ר יַקְדִּ֙ישׁוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לְכָֽל־מַתְּנֹ֖ת קָדְשֵׁיהֶ֑ם וְהָיָ֤ה עַל־מִצְחוֹ֙ תָּמִ֔יד לְרָצ֥וֹן לָהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃

(36) You shall make a frontlet of pure gold and engrave on it the seal inscription: “Holy to the LORD.” (37) Suspend it on a cord of blue, so that it may remain on the headdress; it shall remain on the front of the headdress. (38) It shall be on Aaron’s forehead, that Aaron may take away any sin arising from the holy things that the Israelites consecrate, from any of their sacred donations; it shall be on his forehead at all times, to win acceptance for them before the LORD.

"המחרוזת" של גי דה מופאסאן - תקציר עד הסצנה האחרונה:

אישה בשם מטילדה לואזל חייה בצרפת והיא עקרת בית. כילדה ראתה מטילדה את עצמה בעיני רוחה כאשת החברה הגבוהה, לבושת מחלצות ועטורת תכשיטים, אך רצה הגורל, ונישואיה לפקיד זוטר שמשכורתו דלה כפו עליה חיים של צמצום וחיסכון, ללא אותם מותרות שחלמה עליהם בילדותה. בעלה של מטילדה, הרואה עצמו אחראי למצבה, חרד לאושרה ורואה חובה לעצמו לספק את משאלות לבה בכל דרך אפשרית. כחלק ממאמציו לרצותה, משיג הבעל שתי הזמנות לנשף של משרד החינוך, אך מטילדה מהססת לקבל את ההזמנה ואומרת: "דבר אינו כה מעליב כמו להיראות ענייה בין נשים עשירות רבות". הבעל מראה שוב את אהבתו לאשתו ומשתמש בחסכונותיו לקניית שמלת נשף, אך גם נדיבותו זו אינה מפייסת את הגברת, הטוענת שאין ערך לשמלת ערב ללא תכשיטים ראויים לשמם. כיון שלא נותר להם עוד כסף, ולפי הצעת בעלה, פונה מטילדה אל חברתה העשירה, מרת פורסטייה, וזו משאילה לה מחרוזת יהלומים מרשימה. הזוג לואזל יוצא לנשף, אך כאשר מסתיים הערב והם שבים לביתם, מגלה מרת לואזל כי איבדה את המחרוזת. מר וגברת לואזל מחליטים לקנות מחרוזת יהלומים זהה כדי להחזירה למרת פורסטייה. הזוג רוכש את המחרוזת החדשה ב-36 אלף פרנק, רכישה המכניסה אותם לחובות כבדים. כאשר מטילדה מחזירה את המחרוזת, לאחר דחייה של ימים מספר, בטענה שצריך לתקן את סוגר המחרוזת שנשבר, נוזפת בה מרת פורסטייה על האיחור, שמא הייתה רוצה לענוד את המחרוזת בעצמה בימים אלה, מטילדה אינה מספרת לגברת פורסטייה כי המחרוזת אבדה וזו מחרוזת אחרת, אלא רק שמחה שמרת פורסטייה אינה פותחת את הקופסה בה המחרוזת החדשה. במשך עשר שנים עמלים בני הזוג לואזל לשלם את החובות עבור המחרוזת החדשה, שניהם נאלצים למצוא עבודה נוספת וחיים חיי עוני ומחסור.
סוף הסיפור:
עשר שנים נמשכו חיים אלה. מקץ עשר שנים נפרעו כל החובות כולם – הריבית והריבית הקצוצה של כל המלווים בריבית.
הגברת ליזל הזקינה. היא הפכה והייתה אחת מאותן נשים חזקות, נוקשות ומרות- נפש, בעלות בית מרוד ואביון. שערותיה מרופטות היו, שמלותיה דלות,
וידיה אדומות ממלאכה. מדברה היה בקול צווחני, והמים ניתזים היו על-פני כל הרצפה כשהדיחה את הכלים. אבל לעתים, כשבעלה היה במשרד, היתה
יושבת ליד החלון ומהרהרת באותו ערב נהדר מימים עברו, באותו נשף שכל-כך יפה ונערצה היתה בו. מה היה קורה, אילו לא אבדה לה אותה מחרוזת? מי
יודע? כמה מוזרים הם החיים וכמה הפכפכים. מה מעט דרוש כדי להרוס או לגאול!
באחד מימי ראשון, כשהלכה לטייל לאורך שנז-אליזה לבדר עצמה מעמל השבוע, ראתה לפתע אישה אחת מטיילת לה עם ילדה. היתה זו הגברת פורסטייר:
צעירה עדיין, יפה וחיננית. הגברת ליזל חשה כאילו משהו נהפך בקרבה. התיגש לדבר עמה? כן, כמובן. עכשיו, שפרעה את חובה, תספר לה הכול. למה
לא? היא ניגשה אליה. "בוקר טוב, ז'ני". זו לא הכירה אותה והופתעה מן הפנייה הידידותית, שבאה מאישה ענייה.
"אבל...גברתי..."גמגמה, "איני מכירה...בוודאי טעות בידך..."
"לא...מתילדה ליזל אני!"
קריאת תמיהה פרצה מפיה של הגברת פורסטייר. "הו! מתילדה המסכנה...כמה נשתנית!"
"כן, ימים קשים עברו עלי מאז ראיתיך לאחרונה, וצרות נוראות... וכולן בגללך". "בגללי? הא כיצד?"
"זוכרת את אותה מחרוזת יהלומים, שהשאלת לי לנשף של מיניסטריון החינוך?"
"כן, ובכן?"
"ובכן, איבדתי אותה".
"כיצד?הן החזרת אותה לי!"
"החזרתי לך מחרוזת אחרת, הדומה לראשונה, ובמשך עשר השנים האחרונות שילמנו את מחירה. בוודאי משערת את שלא בנקל עלה לנו הדבר; לא היה
בידינו כל הכסף...אבל סוף-סוף פרענו את החובות, ואני שוב שמחה".
הגברת פורסטייר נפעמה. "את אומרת שקנית לי מחרוזת יהלומים במקום המחרוזת שאבדה לך?"
"כן, כלום לא הרגש בהבדל? דומות מאוד היו זו לזו". וחייכה בגאווה ואושר תמים.
הגברת פורסטייר, מזועזעת כולה, נטלה את שתי ידיה של רעותה. "הו, מתילדה המסכנה שלי! שלי הן היתה מחרוזת מזויפת, שלכל היותר היה שוויה חמש
מאות פרנקים...".

"The Necklace" by Guy de Maupassant

[The end of the story]

And this life lasted ten years.
At the end of ten years they had paid off everything, everything, at usurer's rates and with the accumulations of compound interest.
Madame Loisel looked old now. She had become strong, hard and rough like all women of impoverished households. With hair half combed, with skirts awry, and reddened hands, she talked loudly as she washed the floor with great swishes of water. But sometimes, when her husband was at the office, she sat down near the window and thought of that evening at the ball so long ago, when she had been so beautiful and so admired.
What would have happened if she had not lost that necklace? Who knows, who knows? How strange life is, how fickle! How little is needed for one to be ruined or saved!
One Sunday, as she was walking in the Champs Élysées to refresh herself after the week's work, suddenly she saw a woman walking with a child. It was Madame Forestier, still young, still beautiful, still charming.
Madame Loisel felt emotional. Should she speak to her? Yes, of course. And now that she had paid, she would tell her all. Why not?
She went up to her.
"Good morning, Jeanne."
The other, astonished to be addressed so familiarly by this common woman, did not recognize her. She stammered:
"But - madame - I don't know. You must have made a mistake."
"No, I am Mathilde Loisel."
Her friend uttered a cry.
"Oh! ... my poor Mathilde, how you've changed! ..."
"Yes, I have had some hard times since I last saw you, and many miseries ... and all because of you! ..."
"Me? How can that be?"
"You remember that diamond necklace that you lent me to wear to the Ministry party?"
"Yes. Well?"
"Well, I lost it."
"What do you mean? You brought it back."
"I brought you back another exactly like it. And it has taken us ten years to pay for it. It wasn't easy for us, we had very little. But at last it is over, and I am very glad."
Madame Forestier was stunned.
"You say that you bought a diamond necklace to replace mine?"
"Yes; you didn't notice then? They were very similar."
And she smiled with proud and innocent pleasure.
Madame Forestier, deeply moved, took both her hands.
"Oh, my poor Mathilde! Mine was an imitation! It was worth five hundred francs at most! ..."

מה התפקיד של ביגוד לפי גי דה מופאסאן? האם את.ה מסכים.ה?

What's the role of clothing according to Guy de Maupassant? Do you agree?

(טו) וַתִּקַּ֣ח רִ֠בְקָה אֶת־בִּגְדֵ֨י עֵשָׂ֜ו בְּנָ֤הּ הַגָּדֹל֙ הַחֲמֻדֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר אִתָּ֖הּ בַּבָּ֑יִת וַתַּלְבֵּ֥שׁ אֶֽת־יַעֲקֹ֖ב בְּנָ֥הּ הַקָּטָֽן׃ (טז) וְאֵ֗ת עֹרֹת֙ גְּדָיֵ֣י הָֽעִזִּ֔ים הִלְבִּ֖ישָׁה עַל־יָדָ֑יו וְעַ֖ל חֶלְקַ֥ת צַוָּארָֽיו׃ (יז) וַתִּתֵּ֧ן אֶת־הַמַּטְעַמִּ֛ים וְאֶת־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑תָה בְּיַ֖ד יַעֲקֹ֥ב בְּנָֽהּ׃ (יח) וַיָּבֹ֥א אֶל־אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֑י וַיֹּ֣אמֶר הִנֶּ֔נִּי מִ֥י אַתָּ֖ה בְּנִֽי׃ (יט) וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־אָבִ֗יו אָנֹכִי֙ עֵשָׂ֣ו בְּכֹרֶ֔ךָ עָשִׂ֕יתִי כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֵלָ֑י קֽוּם־נָ֣א שְׁבָ֗ה וְאָכְלָה֙ מִצֵּידִ֔י בַּעֲב֖וּר תְּבָרֲכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ׃
(15) Rebekah then took the best clothes of her older son Esau, which were there in the house, and had her younger son Jacob put them on; (16) and she covered his hands and the hairless part of his neck with the skins of the kids. (17) Then she put in the hands of her son Jacob the dish and the bread that she had prepared. (18) He went to his father and said, “Father.” And he said, “Yes, which of my sons are you?” (19) Jacob said to his father, “I am Esau, your first-born; I have done as you told me. Pray sit up and eat of my game, that you may give me your innermost blessing.”
(כא) וַיַּעַשׂ֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים לְאָדָ֧ם וּלְאִשְׁתּ֛וֹ כָּתְנ֥וֹת ע֖וֹר וַיַּלְבִּשֵֽׁם׃ (פ)
(21) And the LORD God made garments of skins for Adam and his wife, and clothed them.
(כה) אִם־חָבֹ֥ל תַּחְבֹּ֖ל שַׂלְמַ֣ת רֵעֶ֑ךָ עַד־בֹּ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ תְּשִׁיבֶ֥נּוּ לֽוֹ׃ (כו) כִּ֣י הִ֤וא כסותה [כְסוּתוֹ֙] לְבַדָּ֔הּ הִ֥וא שִׂמְלָת֖וֹ לְעֹר֑וֹ בַּמֶּ֣ה יִשְׁכָּ֔ב וְהָיָה֙ כִּֽי־יִצְעַ֣ק אֵלַ֔י וְשָׁמַעְתִּ֖י כִּֽי־חַנּ֥וּן אָֽנִי׃ (ס)
(25) If you take your neighbor’s garment in pledge, you must return it to him before the sun sets; (26) it is his only clothing, the sole covering for his skin. In what else shall he sleep? Therefore, if he cries out to Me, I will pay heed, for I am compassionate.

למה יש חובה להחזיר בגד שנלקח כמשכון?

Why is it obligatory to return clothes that were taken as a pledge?

מה התפקיד של בגדי כהונה?

What's the role of priestly clothing?

הרב שמשון רפאל הירש, פירוש על החומש, שמות פרק כ"ח, פסוק ה'

והם יקחו וגו׳ – על משה למנות את עושי המלאכה, אך הם יקבלו את החמרים לעשיית הבגדים באופן ישיר מהעם. יש לזכור שעל ידי הבגדים האלה יתקדשו ויובדלו בני אהרן לדורות עולם, ויגיעו למעמדם הנשגב במקדש כבחירי נציגי האומה; מאידך עליהם לעבוד את עבודתם במקדש אך ורק כמשרתי האומה. לאור שתי הבחינות האלה יובן לנו הציווי המפורש שעושי הבגדים האלה יקבלו את החמרים ישירות מהעם. בכך מביע העם את הסכמתו להבדלה הזו, והעם הוא המלביש את הכהן בבגדיו (עיין פירוש לעיל פסוקים ב–ג).

Rabbi Samson Raphael Hirsch, Commentary on the Chumash, Exodus 28:5

הרב שמשון רפאל הירש, פירוש על החומש, שמות פרק כ"ח

על בגדי הכהונה להיות ״משל ציבור״, היינו שהעם יספק את הבגדים ויהיה בעלים עליהם. מדבר זה לבד נוכל להגיע למסקנה החשובה שרק כהן הלבוש בבגדים אלה נחשב לכהן. רק כך ]בלבוש זה[ הוא מופיע כמשרת האומה במקדש התורה. רק כך עבודתו נעשית לעבודת העם במקדש תורת ה׳. ורק כך מקבל הרעיון המתבטא בעבודתו את האופי של מצוה שניתנה לעם מאת ה׳ בתורתו. רק כך נעשית העבודה ל״עבודת מתנה״, ״שירות״ ו״קרבן לה׳⁠ ⁠״ – הווי אומר השתעבדות לתורת ה׳ על ידי התמסרות גמורה לרצונו; קיום החובות המביאות לקרבת ה׳; ודרך להתקרב אל ה׳ ולקרב אליו גם אחרים. ללא בגדים אלה, הכהן אינו אלא אדם רגיל, מעשיו נושאים אופי של רצונותיו האישיים, ובכך הם מנוגדים ניגוד גמור לרעיון הבסיסי שמקדש התורה אמור לגדל ולחזק... כאשר הכהן לבוש בבגדי כהונה, הוא אינו מופיע כפי שהוא באמת אלא כפי שהוא צריך להיות לפי ציוויי תורת ה׳. ועל ידי עצם המעשה של לבישת בגדי הכהונה לעבודתו במקדש, הוא מביא הן את עצמו והן את הסובבים אותו להכרה בחוסר התאמתו לעמידה בדרישות המקדש... הבגדים מאפשרים לכהן לעבוד את עבודת המקדש, והעם הוא זה שמספק לו את הבגדים. נמצא שבגדי הכהונה מייצגים את התכונות אשר העם מבין שהשגתן מוטלת עליו על ידי מקדש תורת ה׳. תכונות אלה מייצגות את הקדושה שהמקדש משרה על האדם מישראל, ומצפה ממנו שיתעלה אליה... הלבוש מהווה בעצמו תזכורת לייעודו המוסרי של האדם; והוא הסימן הראשון והבולט ביותר – בהופעה החיצונית – של אופי האדם...הבנה זו, שהבגדים אינם רק תכשיט חיצוני גרידא, ושיש להם משמעות שצריך לתת את הדעת עליה, לא רק על ידי העומד בצד ומתבונן בהם, אלא גם על ידי הכהן הלובש עצמו, יוצאת מן הדין ״שלא יהא דבר חוצץ בינו )בין הבגדים( לבשרו״ )זבחים יט.(. משמע שהכהן צריך להתאחד לגמרי עם בגדיו... הכהן הגדול נושא על כתפו וחזהו את שמות שבטי ישראל ״לזכרון לפני ה׳⁠ ⁠״. ובכך הוא מופיע כסמל וכדוגמא של ציבור האומה הישראלית. חיותה, הכרתה ורצונה של האומה ימצאו כאן את ביטוים הסמלי המושלם ביותר.

Rabbi Samson Raphael Hirsch, Commentary on the Chumash, Shemot 28

(ב) ויקהל משה כו' אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות כו' ששת ימים כו'. הקדים זה למשכן כי מלאכת המשכן הוא בכח הקהילה ואז נאמר ושכנתי בתוכם כמ"ש במדרש בתוכו לא נאמר אלא בתוכם ע"ש באלשיך תרומה. וקהילה זו הוא ענין השבת. ובזה שהגיד להם השבת בזה הקהיל אותם. גם נפרש אלה הדברים על הקהילה. שזה צוה ה' שיקהילו עצמם. וכ"ז הוא ענין אחד שהוא התרוממות כלל ישראל שגורם השראת השכינה שקראוהו חז"ל כנסת ישראל:

מה הקשר בין קהילה לשבת?

What's the connection between community and Shabbat?

(ד) עיקר הישועה בפורים נעשה ע"י הכינוס כמ"ש כנוס כו' כל היהודים. וכתיב נקהלו ועמוד על נפשם. כי במתן תורה כתיב הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי. והי' הקהילה בציווי הקב"ה. וכאן נקהלו מעצמם. והדר קבלוה בימי אחשורוש בכח הקהילה. לכן כתיב וקבל היהודים לשון יחיד. שנעשו אגודה אחת.

(ה) וכל כחו של המן הי' בזה שאמר עם כו' מפוזר ומפורד.

מה הקשר בין פורים למתן תורה? מה שונה ומה דומה בשתי במקרים?

What's the connection between Purim and the giving of the Torah? What's different and what's similar between the two?