ושננתם על לבבך - הרב אמנון דוקוב
אד
Byאמנון דוקוב
Collection Logo
תיקון ליל שבועות בספריא תש"פ

מהו לימוד תורה?

מהי החשיבות שלו?

מה מקומו מול עולם התפילה וקיום המצוות?

לימוד גמרא בבית הכנסת, צפת, ארץ ישראל, שנות ה- 1940 צילום: הרברט זוננפלד. ארכיון התצלומים בית התפוצות

תלמוד ירושלמי ברכות א׳:ב׳:ח׳-ט׳

רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי:

כגון אנו שעוסקים בתלמוד תורה, אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין.

רבי יוחנן אמרה על גרמיה (=על עצמו): כגון אנו שאין אנו עסוקים בתלמוד תורה אפילו לתפלה אנו מפסיקין.

דין כדעתיה ודין כדעתיה (= זה כדעתו וזה כדעתו).

רבי יוחנן כדעתיה, דאמר רבי יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום, למה? שאין תפילה מפסדת.

רבי שמעון בן יוחאי כדעתיה, דרשב"י אמר אלו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאתיהיבת תורה לישראל הוינא מתבעי קומי רחמנא דיתברי לבר נשא תרין פומין חד דהוי לעי באוריתא וחד דעבד ליה כל צורכיה.

(תרגום: אילו הייתי עומד על הר סיני בשעה שניתנה תורה לישראל הייתי מבקש מהקב"ה שישבור לבני האדם שני פיות, אחד שיהיה לעיסוק בתורה ואחד שיהיה לכל צורכו).

חזר ומר ומה אין חד הוא לית עלמא יכיל קאים ביה מן דילטוריא דיליה אילו הוו תרין על אחת כמה וכמה.

(תרגום: חזר ואמר, והרי גם פה אחד העולם אינו עומד בגין השימוש בו לרעה, אילו היו שני פיות על אחת כמה וכמה).

Jerusalem Talmud Berakhot 1:2:8-9
...

חלק ראשון: תורה מול תפילה

לדעת רשב"י מי שעוסק בתורה פטור מקריאת שמע. עיקרו של האדם הוא העיסוק המתמיד בתורה, ואם היה אפשר, היינו רוצים שתי פיות כדי שאחד מהם יעסוק בתורה כל הזמן.

לדעת ר' יוחנן בתחילת דבריו, הדברים של רשב"י נכונים לגבי לימוד התורה בדורו, אבל בדור של ר' יוחנן, תפילה עדיפה. בהמשך עולה אפשרות עקרונית יותר - העיקר זה תפילה. במצב אידיאלי אדם היה עומד בתפילה כל היום כולו.

  • מה הסברה של כל אחד מן החכמים הללו במתח שבין תורה לתפילה?
תלמוד ירושלמי ברכות א׳:ב׳:ח׳-ט׳

אמר רבי יוסי קומי רבי ירמיה: אתיא דרבי יוחנן כרבי חנינא בן עקביא, דתני:

כותבי ספרים תפילין ומזוזות מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה. ר' חנינא בן עקביא אומר: כשם שמפסיקין לקריאת שמע כך מפסיקין לתפילה ולתפילין ולשאר כל מצותיה של תורה.

ולא מודה רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב.

ולית ליה (=ואין לו) לרשב"י הלמד על מנת לעשות ולא הלמד שלא לעשות שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא?! ואמר רבי יוחנן: הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא!

Jerusalem Talmud Berakhot 1:2:8-9
...

חלק שני: תורה מול מצווה

עד לאן מגיעה העדפת התורה של רשב"י?

הסוגיה מעלה אפשרות שתורה דוחה אפילו מצוות מעשיות. היא דוחה את האפשרות שרשב"י סבר כך, אך אפשר לתת כמה הסברים לשאלה מדוע.

  • מדוע בעצם שמצווה תדחה תורה? האם זה בגלל שמצווה חשובה יותר מלימוד תורה, או מסיבה אחרת (למשל - שאי אפשר לדחות אותה)?
  • איך אפשרויות ההבנה השונות משליכות על הבנת שיטת רשב"י ביחסי תורה- תפילה?
תלמוד ירושלמי ברכות א׳:ב׳:ח׳-ט׳

לעולם טעמיה דרשב"י: זה שינון וזה שינון, ואין מבטל שינון מפני שינון.

והא תנינן (=והרי שנינו) הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שהוא קורא בתורה. הא בעונתה חביבה מדברי תורה!

היא היא - אמר רבי יודן: רשב"י ע"י שהיה תדיר בדברי תורה לפיכך אינה חביבה יותר מדברי תורה.

אמר רבי: אבא מרי לא תנינן אלא כאדם שהוא קורא בתורה, הא בעונתה כמשנה היא! רשב"י כדעתיה, דרשב"י אמר: העוסק במקרא מידה ואינה מידה, ורבנן עבדי מקרא כמשנה:

Jerusalem Talmud Berakhot 1:2:8-9
...

חלק שלישי: תורה מול קריאת שמע

למסקנה, כוונת רשב"י היא דחיית קריאת שמע מפני תורה. הטעם - זה שינון וזה שינון.

  • מה הכוונה במינוח "שינון" (היזהרו מהשלכה מיידית לעברית בת זמננו)?
  • איפה זה עומד מול המילים "ושננתם לבניך" בתורה? מול ההסבר "תדיר בדברי תורה" בסוגיה?
  • מה החשיבות הגדולה של לימוד תורה לדעת רשב"י?

מבט על הסוגיה

  • האם לימוד התורה הוא אמצעי או מטרה?

אמצעי - כדי לדעת כיצד לעשות את המצוות בצורה שלמה.

מטרה - עניין העומד בפני עצמו.

  • ואולי את אותה השאלה אפשר להפנות כלפי המצווה - האם היא אמצעי או מטרה?
מנחות צ״ט ב

אמר ר' אמי: מדבריו של ר' יוסי נלמוד אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות (יהושע א, ח) לא ימוש (את) ספר התורה הזה מפיך אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש, ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ. ורבא אמר: מצוה לאומרו בפני עמי הארץ

Menachot 99b
the apparent dereliction of the study of Torah is its foundation, e.g., if one breaks off his studies in order to participate in a funeral or a wedding procession. This is derived from a verse, as it is written: “And the Lord said to Moses: Hew for yourself two tablets of stone like the first, and I will write upon the tablets the words that were on the first tablets, which [asher] you broke” (Exodus 34:1). The word “asher” is an allusion to the fact that that the Holy One, Blessed be He, said to Moses: Your strength is true [yishar koḥakha] in that you broke the tablets, as the breaking of the first tablets led to the foundation of the Torah through the giving of the second tablets. And Reish Lakish says: With regard to a Torah scholar who sinned, he is not disgraced in public, as it is stated: “Therefore, you shall stumble in the day, and the prophet also shall stumble with you in the night” (Hosea 4:5). One can derive from the verse that if a prophet or any other Torah scholar stumbles and sins, one should conceal his offense like the night and not punish him in public. And Reish Lakish says: Anyone who causes himself to forget even one matter from his studies violates a prohibition, as it is stated with regard to the receiving of the Torah on Mount Sinai: “Only observe for yourself, and guard your soul diligently, lest you forget the matters that your eyes saw, and lest they depart from your heart all the days of your life, but you should make them known to your children and to your children’s children” (Deuteronomy 4:9). And this is in accordance with the principle that Rabbi Avin says that Rabbi Ile’a says, as Rabbi Avin says that Rabbi Ile’a says: Wherever it is stated: Observe, or: Lest, or: Do not, it is nothing other than a prohibition. Ravina says: One who forgets his studies violates two prohibitions, as the verse uses both the term “observe” and the term “lest,” and these are two prohibitions. Rav Naḥman bar Yitzḥak says: He violates three prohibitions, as it is stated: “Only observe for yourself, and guard your soul diligently, lest you forget the matters that your eyes saw.” The term “Guard your soul” is derived from the same root as “observe” and is considered an additional prohibition. The Gemara qualifies this statement: One might have thought this applies even to one who forgot his Torah knowledge due to circumstances beyond his control. Therefore, the verse states: “And lest they depart from your heart.” This indicates that the verse is speaking of one who willingly causes them to depart from his heart. Rabbi Dostai, son of Rabbi Yannai, says: One might have thought that this applies even if his studies were too hard for him to remember. Therefore, the verse states: “Only,” which excludes one who is unable to recall his studies. Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar both say: The Torah was given in forty days, when Moses ascended to Mount Sinai to receive it, and similarly the soul of man is formed in forty days, as the formation of the fetus in the womb takes forty days from the time of conception. This teaches that anyone who preserves his Torah studies, his soul is likewise preserved, and anyone who does not preserve his Torah studies, his soul is not preserved either. The school of Rabbi Yishmael taught: This can be illustrated by a parable, as it is comparable to a person who delivered a sparrow to his slave for safekeeping, and said to him: Are you under the impression that if you lose it I will take from you an issar, a small coin, which is the value of the bird? It is not so; I will take your soul from you as punishment, meaning I will kill you. Similarly, one who fails to preserve the Torah entrusted to him will be severely punished. MISHNA: There were two tables in the Entrance Hall, on the inside of the Entrance Hall, next to the entrance to the Temple, i.e., next to the entrance to the Sanctuary. One was of marble and one was of gold. On the table of marble, the priests place the new shewbread that has been baked, before its entrance into the Sanctuary, so that the loaves may cool a little from the heat of the oven and not spoil. And when the old shewbread is removed from the shewbread Table it is placed on the table of gold upon its exit from the Sanctuary, where it remains until the frankincense is burned on the altar. The reason the shewbread is placed on a gold table when it is removed, rather than on a marble or silver table, is that one elevates to a higher level in matters of sanctity and one does not downgrade. Since it is set on the gold shewbread Table all week, it cannot be downgraded to a marble or silver table upon its removal. And there was one Table of gold within the Sanctuary, upon which the shewbread is always found. The mishna describes the manner in which it is ensured that the shewbread is constantly on the Table: And four priests enter, two with the two arrangements of the new shewbread in their hands and two with the two bowls of frankincense in their hands. And four priests precede them, entering the Sanctuary before them, two to take the two arrangements of the old shewbread from the Table, and two to take the two bowls of frankincense. Those bringing the new shewbread into the Sanctuary stand in the north and their faces are to the south, and those removing the old shewbread stand in the south and their faces are to the north. These priests draw the old shewbread from the Table and those priests place the new shewbread on the Table, and for each handbreadth of this old shewbread that is removed from the Table a handbreadth of that new shewbread is placed upon the Table, so that the Table is never without loaves upon it, as it is stated: “And you shall set upon the Table shewbread before Me always” (Exodus 25:30). Rabbi Yosei says: Even if these priests were to remove the shewbread from the Table entirely, and only afterward those priests were to place the new shewbread upon the Table, this too would fulfill the requirement that the shewbread always be on the Table. It is unnecessary to ensure the uninterrupted presence of the shewbread upon the Table, as long as it does not remain a single night without shewbread upon it. The mishna describes the manner in which the shewbread is distributed: The priests who carried the old shewbread loaves came out of the Sanctuary and placed them on the table of gold that was in the Entrance Hall. The priests then burned on the altar the frankincense that was in the bowls. And the loaves were subsequently distributed to the priests. This occurred on Shabbat, the day that the priestly watch that served in the Temple during the preceding week was replaced by the priestly watch that would serve during the following week. The shewbread was distributed to the priests of both watches. If Yom Kippur occurs on Shabbat, the loaves are distributed at night, at the conclusion of the fast, since they may not be eaten during the day. If Yom Kippur occurs on Friday, i.e., when the holy day begins on Thursday evening, the goat sin offering of Yom Kippur is eaten by the priests at night, i.e., on Friday night, as it may be eaten only on the day that it is sacrificed or during the following night, until midnight. And since there is no possibility of cooking the meat, as one may not cook on Yom Kippur or Shabbat, the Babylonians, i.e., priests who had emigrated from Babylonia, eat it when it is raw, due to the fact that they are broad-minded with regard to their food, i.e., they are not particular and will eat meat even when it is not cooked. GEMARA: The mishna teaches that according to Rabbi Yosei, even if the priest first removes the old shewbread entirely, and only then places the new shewbread upon the Table, this fulfills the requirement that the shewbread always be on the Table. Moreover, it is taught in a baraita that Rabbi Yosei says: Even if the priest removed the old shewbread on the morning of Shabbat, and arranged the new shewbread toward evening, there is nothing wrong with that. Rather, how do I realize the meaning of the verse: “And you shall set upon the Table shewbread before Me always” (Exodus 25:30)? This means that the Table should not be left overnight without bread upon it. The baraita teaches that according to Rabbi Yosei, even if the old shewbread remained on the Table for a short while in the morning, and the new shewbread was placed on the Table toward evening, and even though it did not reside constantly on the Table, this fulfills the requirement that the shewbread should always be on the Table. Rabbi Ami says: From Rabbi Yosei’s statement we may learn that even if a person learned only one chapter of the Mishna in the morning and one chapter of the Mishna in the evening, he has thereby fulfilled the mitzva of: “This Torah scroll shall not depart from your mouth, and you shall contemplate in it day and night, that you may take heed to do according to all that is written in it, for then you shall make your ways prosperous, and then you shall have good success” (Joshua 1:8). Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: Even if a person recited only the recitation of Shema in the morning and in the evening, he has fulfilled the mitzva of: “This Torah scroll shall not depart from your mouth.” And it is prohibited to state this matter in the presence of ignoramuses [amei ha’aretz], as they are likely to get the impression that there is no need to study Torah beyond this. And Rava says: On the contrary, it is a mitzva to state this matter in the presence of ignoramuses, as they will realize that if merely reciting the Shema leads to such a great reward, all the more so how great is the reward of those who study Torah all day and night. Ben Dama, son of Rabbi Yishmael’s sister, asked Rabbi Yishmael: In the case of one such as I, who has learned the entire Torah, what is the halakha with regard to studying Greek wisdom? Rabbi Yishmael recited this verse about him: “This Torah scroll shall not depart from your mouth, and you shall contemplate in it day and night.” Go and search for an hour that is neither part of the day nor part of the night, and learn Greek wisdom in it. The Gemara notes: And this statement of Rabbi Yishmael’s disagrees with the opinion of Rabbi Shmuel bar Naḥmani, as Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yonatan says: This verse is neither an obligation nor a mitzva, but a blessing. Rabbi Yonatan explains: The Holy One, Blessed be He, saw Joshua and observed that the words of Torah were very precious to him, as it is stated: “And the Lord spoke to Moses face-to-face…and his servant Joshua, son of Nun, a young man, did not depart from the Tent” (Exodus 33:11). The Holy One, Blessed be He, said to Joshua: Joshua, are the words of Torah so precious to you? I bless you that “this Torah scroll shall not depart from your mouth.” The tanna of the school of Rabbi Yishmael teaches: The words of Torah should not be considered as an obligation upon you, i.e., one should not treat Torah study as a burden, but at the same time you are not permitted to exempt yourself from them. Ḥizkiyya said: What is the meaning of that which is written: “He delivers the afflicted due to His affliction, and opens their ear by tribulation; and also He has allured you out of a narrow opening to a broad place without confines below it, and that which is set on your table is full of fatness” (Job 36:15–16)? Come and see that the attribute of flesh and blood is unlike the attribute of the Holy One, Blessed be He. The attribute of flesh and blood is that a person allures another from the paths of life to the paths of death, but the Holy One, Blessed be He, allures the person from the paths of death to the paths of life, as it is stated: “And also He has allured you out of a narrow opening,” i.e., from Gehenna, the opening of which is narrow so that its smoke is collected

בסוגיה בברכות רשב"י דגל בלימוד תורה מתמיד. כאן הוא מלמד שקריאת שמע לבדה מקיימת לא ימוש.

  • מה זה מלמד על קריאת שמע לשיטתו?
  • נסו להגדיר את שני הממדים של מצוות לימוד תורה בשיטת רשב"י לאור שתי הסוגיות.

לדעת רשב"י קריאת שמע עצמה היא לימוד תורה. זאת, לעומת ההבנה של קריאת שמע כפעולה הצהרתית של קבלת עול מלכות שמיים. זה יכול ללמד על שני הצדדים של המשוואה. לימוד תורה הוא לא פעולה קוגניטיבית בלבד, וקריאת שמע היא לא פעולה רגשית וליטורגית בלבד.

ספר הזהר, הקדמה י״ד

רִבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה יָתִיב וְלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא בְּלֵילְיָא (אמור צ''ח א) דְּכַלָּה אִתְחַבְּרַת בְּבַעֲלָהּ. דְּתָנִינָן כָּל אִנּוּן חַבְרַיָא דִּבְנֵי הֵיכָלָא דְּכַלָּה אִצְטְרִיכוּ בְּהַהִיא לֵילְיָא דְּכַלָּה אִזְדַּמְנַת לְמֶהֱוֵי לְיוֹמָא אַחֲרָא גּוֹ חוּפָּה בְּבַעֲלָהּ לְמֶהוֵי עִמָּהּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא, וּלְמֶחֱדֵי עִמָּהּ בְּתִקּוּנָהָא דְאִיהִי אִתְתַּקָּנַת לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא מִתּוֹרָה לִנְבִיאִים וּמִנְבִיאִים לִכְתוּבִים וּבְמִדְרָשׁוֹת דִּקְרָאֵי וּבְרָזֵי דְחָכְמְתָא. בְּגִין דְּאִלֵּין אִנּוּן תִּיקּוּנִין דִּילָהּ וְתַכְשִׁיטָהָא. וְאִיהִי וְעוּלֵמְתָהָא עָאלַת וְקַיְימַת עַל רֵישֵׁיהוֹן וְאִתְתַּקָּנַת בְּהוּ וְחָדַת בְּהוּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא. וּלְיוֹמָא אָחֳרָא לָא עָאלַת לַחוּפָּה אֶלָּא בַּהֲדַיְיהוּ. וְאִלֵּין אִקְרוּן בְּנֵי חוּפָּתָא. וְכֵיוָן דְּעָאלַת לְחוּפָּתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁאִיל עֲלַיְיהוּ וּמְבָרֵךְ לוֹן וּמְעַטֵּר לוֹן בְּעִטְּרָהָא דְּכַלָּה. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן.

Zohar, Introduction 14
Rabbi Shimon was sitting and studying the Torah on the night when the Bride, Malchut, unites with her husband, Zeir Anpin. And all the friends present in the bridal chamber on that night, the eve of the holiday of Shavuot, must stand together with the bridegroom under the Huppah, and be with him this whole night, and rejoice with him in the corrections of the Bride, i.e., study the Torah, then Prophets, then Holy Scriptures, and finally the wisdom, for these corrections are the Bride’s adornments. And the Bride receives corrections, adorns herself with them, and rejoices with them all of that night. And on the next day, on the holiday of Shavuot, she only comes to the Huppah together with them. And her friends, who studied the Torah all night long, are called the sons of the Huppah. And as she approaches the Huppah, the Creator asks about them, blesses and adorns them with the Bride’s adornments. Happy are those who merit this!

תרגום פירוש הסולם:

רבי שמעון היה יושב ועוסק בתורה, בלילה שבו הכלה, שהיא מלכות, מתחברת בבעלה. שלמדנו, כל החברים שהם בני היכל הכלה, צריכים באותו הלילה, שלמחרתו ביום השבועות, הכלה נועדת להיות תחת החופה עם בעלה, להיות עמה כל אותו הלילה, ולשמוח עמה בתקוניה שהיא מתתקנת בהם, דהיינו, לעסוק בתורה, ומתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות, ובסודי החכמה. משום שאלו הם התקונים שלה ותכשיטיה. והיא, הכלה, ועלמותיה, באה ועומדת על ראשיהם, ומתתקנת בהם, ושמחה בהם כל אותו הלילה. ולמחרת, ביום השבועות, אינה באה לחופה אלא עמהם. ואלו, החברים העוסקים כל הלילה בתורה, נקראים בני החופה. וכיון שבאה לחופה הקב"ה שואל עליהם, ומברך אותם, ומעטר אותם בעטרותיה של הכלה. אשרי חלקם.

"לעי באורייתא" משמעו עוסק בתורה, אבל המילה עושה שימוש בחלק הפה- הלוע. זה דומה ל"שינון"- שיניים. הפה עוסק בתורה.

זה מזכיר את המדרש בירושלמי ברכות על שתי הפיות שהיינו רוצים.

יש פה מן תיאור פיזי של פה שפועל כל הזמן בתורה.

התורה כאן היא מתנת אהבה לכלה.

היא לא הפעולה הקוגנטיבית של צבירת הידע, אלא נביעת מילות התורה מתוך הפה בכל תהליך השתלשלותן- מתורה לנביאים לכתובים לתורה שבעל פה ולתורת הסוד (זה מקור לתיקון שבועות). זה בודאי יהיה חשוב שיאמר בקול. המילים שבוקעות מן הפה המשנן אותן הופכות להיות תכשיטי הכלה המתאחדת בבעלה.

זו מן תורה- תפילה. תורה שיש בה דבקות.

אם נחזור לשינון:

"ואהבת את ה' אלוקיך... והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך ושיננתם לבנך" - השינון הוא ביטוי האהבה. אין זו חזרה "טוחנת", אלא קריאה חוזרת מתוך אהבה של מילים שמתבארות ומתבהרות יותר ויותר מתוך שחוזרים עליהן וחוקקים אותן.

הקריאה החוזרת באה מאמון שיש כאן לב גדול שפועם מתחת לפני השטח, והשינון יכול להציף אותו למעלה.

ויש בזה כדי ללמד משהו על תיקון ליל שבועות: לא בהכרח עוד שיעור מעניין, אלא פעולה של התקשרות במילות התורה, בשינון שלהן, בהפיכה שלהן למשהו שנמצא על הלב.

בליל קבלת התורה, יש לגעת בתורה, שהיא מעין זו של רשב"י.