(א) שִׁ֥יר הַֽמַּעֲל֑וֹת
מִמַּעֲמַקִּ֖ים קְרָאתִ֣יךָ יְהוָֽה׃
(ב) אֲדֹנָי֮ שִׁמְעָ֪ה בְק֫וֹלִ֥י תִּהְיֶ֣ינָה אָ֭זְנֶיךָ קַשֻּׁב֑וֹת לְ֝ק֗וֹל תַּחֲנוּנָֽי׃
(ג) אִם־עֲוֺנ֥וֹת תִּשְׁמָר־יָ֑הּ אֲ֝דֹנָ֗י מִ֣י יַעֲמֹֽד׃
(ד) כִּֽי־עִמְּךָ֥ הַסְּלִיחָ֑ה לְ֝מַ֗עַן תִּוָּרֵֽא׃
(ה) קִוִּ֣יתִי יְ֭הוָה קִוְּתָ֣ה נַפְשִׁ֑י וְֽלִדְבָר֥וֹ הוֹחָֽלְתִּי׃
(ו) נַפְשִׁ֥י לַֽאדֹנָ֑י מִשֹּׁמְרִ֥ים לַ֝בֹּ֗קֶר שֹׁמְרִ֥ים לַבֹּֽקֶר׃
(ז) יַחֵ֥ל יִשְׂרָאֵ֗ל אֶל־יְה֫וָה כִּֽי־עִם־יְהוָ֥ה הַחֶ֑סֶד וְהַרְבֵּ֖ה עִמּ֣וֹ פְדֽוּת׃
(ח) וְ֭הוּא יִפְדֶּ֣ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל מִ֝כֹּ֗ל עֲוֺנֹתָֽיו׃
(א) שִׁ֥יר הַֽמַּעֲל֑וֹת
מִמַּעֲמַקִּ֖ים קְרָאתִ֣יךָ יְהוָֽה׃
(ב) אֲדֹנָי֮ שִׁמְעָ֪ה בְק֫וֹלִ֥י תִּהְיֶ֣ינָה אָ֭זְנֶיךָ קַשֻּׁב֑וֹת לְ֝ק֗וֹל תַּחֲנוּנָֽי׃
(ג) אִם־עֲוֺנ֥וֹת תִּשְׁמָר־יָ֑הּ אֲ֝דֹנָ֗י מִ֣י יַעֲמֹֽד׃
(ד) כִּֽי־עִמְּךָ֥ הַסְּלִיחָ֑ה לְ֝מַ֗עַן תִּוָּרֵֽא׃
(ה) קִוִּ֣יתִי יְ֭הוָה קִוְּתָ֣ה נַפְשִׁ֑י וְֽלִדְבָר֥וֹ הוֹחָֽלְתִּי׃
(ו) נַפְשִׁ֥י לַֽאדֹנָ֑י מִשֹּׁמְרִ֥ים לַ֝בֹּ֗קֶר שֹׁמְרִ֥ים לַבֹּֽקֶר׃
(ז) יַחֵ֥ל יִשְׂרָאֵ֗ל אֶל־יְה֫וָה כִּֽי־עִם־יְהוָ֥ה הַחֶ֑סֶד וְהַרְבֵּ֖ה עִמּ֣וֹ פְדֽוּת׃
(ח) וְ֭הוּא יִפְדֶּ֣ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל מִ֝כֹּ֗ל עֲוֺנֹתָֽיו׃
בית ראשון - הקריאה:
(א) שִׁ֥יר הַֽמַּעֲל֑וֹת
מִמַּעֲמַקִּ֖ים קְרָאתִ֣יךָ יְהוָֽה׃
(ב) אֲדֹנָי֮ שִׁמְעָ֪ה בְק֫וֹלִ֥י
תִּהְיֶ֣ינָה אָ֭זְנֶיךָ קַשֻּׁב֑וֹת לְ֝ק֗וֹל תַּחֲנוּנָֽי׃
מלבי"ם:
העומק יאמר על עומק ממשי הפך מקום הגבוה... וגם יאמר על עומק נפשי, מי שבחטאו התרחק מה' הגבוה מעל גבוהים ונפשו עומדת במורד ובשפלות, הגם שבענייני גופו יעמוד בהצלחה וברום עולם. על זה יאמר אנכי קראתיך – משני עמקים שאני בם, עומק ושפלות הגוף עם עומק ושפלות הנפש.
(ב) הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים כִּ֤י בָ֖אוּ מַ֣יִם עַד־נָֽפֶשׁ׃
(ג) טָבַ֤עְתִּי ׀ בִּיוֵ֣ן מְ֭צוּלָה וְאֵ֣ין מָעֳמָ֑ד בָּ֥אתִי בְמַעֲמַקֵּי־מַ֝֗יִם וְשִׁבֹּ֥לֶת שְׁטָפָֽתְנִי׃
וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: אַל יַעֲמוֹד אָדָם בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ וְיִתְפַּלֵּל, אֶלָּא בְּמָקוֹם נָמוּךְ וְיִתְפַּלֵּל. שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה׳״.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: לֹא יַעֲמוֹד אָדָם לֹא עַל גַּבֵּי כִּסֵּא, וְלֹא עַל גַּבֵּי שְׁרַפְרַף, וְלֹא בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ, וְיִתְפַּלֵּל, אֶלָּא בְּמָקוֹם נָמוּךְ, וְיִתְפַּלֵּל. לְפִי שֶׁאֵין גַּבְהוּת לִפְנֵי הַמָּקוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר ״מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה׳״. וּכְתִיב: ״תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף״.
בית שני - עוון מול סליחה:
(ג) אִם־עֲוֺנ֥וֹת תִּשְׁמָר־יָ֑הּ - אֲ֝דֹנָ֗י מִ֣י יַעֲמֹֽד?
(ד) כִּֽי־עִמְּךָ֥ הַסְּלִיחָ֑ה - לְ֝מַ֗עַן תִּוָּרֵֽא!
מלבי"ם - כי עמך הסליחה:
ר"ל שיש הבדל בין בשר ודם הסולח ומוחל למי שחטא כנגדו, שיעשה זאת מצד איזה ענין שמצא בהחוטא, ע"י שחוטא התחרט ובקש סליחה, או ע"י שריחם עליו, או ע"י שמצא חן בעיניו, וא"כ סבת הסליחה לא נמצא עם הסולח [אלא] רק עם מי שסולחים לו. משא"כ אתה סיבת הסליחה נמצא בך, כי אי אפשר שיצוייר אל בורא ומקיים ברואיו אם לא יהיה סולח לעולם. כמ"ש במדרש שאמר אברהם אבינו ע"ה להקב"ה: 'אם דין אתה מבקש – אין עולם, ואם עולם אתה מבקש – אין דין'. וא"כ סיבת הסליחה נמצא עמך.
וגם שגדר הסליחה הוא שיעביר את העון כאילו לא היה במציאות כלל, וזה לא יוכל האדם לעשות שיעשה מדבר שהיה במציאות כאילו לא היה, וע"כ לא נמצא בשום מקום בתנ"ך סליחה מאדם לאדם [אלא] רק מה', ועז"א כי רק עמך הסליחה.
מלבי"ם - למען תורא:
ר"ל, בשר ודם ע"י שרוצה שייראו מפניו לא ימחול על עון, שאם ימחול עונות לא ייראו מפניו, באשר היראה מפניו הוא רק מפני ענשו, ואם לא יעניש אין מקום לירא. משא"כ אתה! סיבת היראה שמתיראים מפניך הוא גדולתך ורוממתך, וזה מתגלה ע"י הסליחה, שבזה יראו שאתה נעלית משיפגמו בכבודך, כמ"ש אם חטאת מה תפעל בו, ונעלית משימצא איש צדיק לפניך עד שהסליחה היא תסבב למען תורא.
בית שלישי - ההשתוקקות לה':
(ה) קִוִּ֣יתִי יְ֭הוָה קִוְּתָ֣ה נַפְשִׁ֑י וְֽלִדְבָר֥וֹ הוֹחָֽלְתִּי׃
(ו) נַפְשִׁ֥י לַֽאדֹנָ֑י מִשֹּׁמְרִ֥ים לַ֝בֹּ֗קֶר שֹׁמְרִ֥ים לַבֹּֽקֶר׃
קותה נפשי. כפל הדבר להתמדתו:
מלבי"ם - נפשי לה' משומרים לבוקר:
נפשי לה' יותר משומרים וממתינים על הבוקר. כי השומר וממתין על האדם שיבא ויושיעו אינו בטוח, כי יכול להיות שהאדם ימות או יחלה ולא יבוא. אבל מי שממתין על הבקר, הבקר בודאי בא בזמנו. בכל זאת נפשי המיחלת לה', היחול הזה גדול מהשומרים לבוקר.
בית רביעי (+פסוק חתימה)
(ז) יַחֵ֥ל יִשְׂרָאֵ֗ל אֶל־יְה֫וָה
כִּֽי־עִם־יְהוָ֥ה הַחֶ֑סֶד
וְהַרְבֵּ֖ה עִמּ֣וֹ פְדֽוּת׃
(ח) וְ֭הוּא יִפְדֶּ֣ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל מִ֝כֹּ֗ל עֲוֺנֹתָֽיו׃
