(יא) וְדִבֶּ֨ר ה' אֶל־מֹשֶׁה֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר אִ֖ישׁ אֶל־רֵעֵ֑הוּ וְשָׁב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וּמְשָׁ֨רְת֜וֹ יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן־נוּן֙ נַ֔עַר לֹ֥א יָמִ֖ישׁ מִתּ֥וֹךְ הָאֹֽהֶל׃ (ס)
(לד) וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד ה' מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן׃ (לה) וְלֹא־יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי־שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד ה' מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן׃ (לו) וּבְהֵעָל֤וֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הַמִּשְׁכָּ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּכֹ֖ל מַסְעֵיהֶֽם׃ (לז) וְאִם־לֹ֥א יֵעָלֶ֖ה הֶעָנָ֑ן וְלֹ֣א יִסְע֔וּ עַד־י֖וֹם הֵעָלֹתֽוֹ׃ (לח) כִּי֩ עֲנַ֨ן ה' עַֽל־הַמִּשְׁכָּן֙ יוֹמָ֔ם וְאֵ֕שׁ תִּהְיֶ֥ה לַ֖יְלָה בּ֑וֹ לְעֵינֵ֥י כָל־בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּכָל־מַסְעֵיהֶֽם׃
(א) וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר ה' אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃
(א) ויקרא אל משה - לפי שכתב למעלה בסוף הספר ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וגו' - לכך קראוהו הקב"ה מתוך אהל מועד, וכן פירוש המקרא: ויקרא אל משה מאהל מועד וידבר אליו לאמר. מאהל - מוסב על ויקרא - כמו: ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר. וישמע את הקול מדבר מאהל - מעל האהל שמע את הקול. ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה לאמר. כפל לשון של וידבר, כמו שפירשתי בפרשת נח, כאשר יאמר: דבר אל אהרן ואמרת. כן יאמר: וידבר למשה לאמר למשה.
(א) ויקרא אל משה. לְכָל דִּבְּרוֹת וּלְכָל אֲמִירוֹת וּלְכָל צִוּוּיִים קָדְמָה קְרִיאָה, לְשׁוֹן חִבָּה, לָשׁוֹן שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְקָרָא זֶה אֶל זֶה (ישעיהו ו'), אֲבָל לִנְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם נִגְלָה עֲלֵיהֶן בִּלְשׁוֹן עֲרָאִי וְטֻמְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקָּר אֱלֹקִים אֶל בִּלְעָם (במדבר כ"ג):
(ב) ויקרא אל משה. הַקּוֹל הוֹלֵךְ וּמַגִּיעַ לְאָזְנָיו וְכָל יִשְֹרָאֵל לֹא שׁוֹמְעִין; יָכוֹל אַף לְהַפְסָקוֹת הָיְתָה קְרִיאָה?, תַּ"ל וַיְדַבֵּר — לְדִבּוּר הָיְתָה קְרִיאָה וְלֹא לְהַפְסָקוֹת, וּמֶה הָיוּ הַפְסָקוֹת מְשַׁמְּשׁוֹת? לִתֵּן רֶוַח לְמֹשֶׁה לְהִתְבּוֹנֵן בֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה וּבֵין עִנְיָן לְעִנְיָן; קַ"וָ לְהֶדְיוֹט הַלּוֹמֵד מִן הַהֶדְיוֹט:
(ד) מאהל מועד. מְלַמֵּד שֶׁהָיָה הַקּוֹל נִפְסָק וְלֹא הָיָה יוֹצֵא חוּץ לָאֹהֶל; יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהַקּוֹל נָמוּךְ, תַּ"ל אֶת הַקּוֹל, מַהוּ הַקּוֹל? הוּא הַקּוֹל הַמְפֹרָשׁ בִּתְהִלִּים קוֹל ה' בַּכֹּחַ קוֹל ה' בֶּהָדָר קוֹל ה' שֹׁבֵר אֲרָזִים (תהילים כ"ט), אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר מֵאֹהֶל מוֹעֵד? מְלַמֵּד שֶׁהָיָה הַקּוֹל נִפְסָק. כַּיּוֹצֵא בּוֹ וְקוֹל כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים נִשְׁמַע עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה (יחזקאל י'), יָכוֹל שֶׁהַקּוֹל נָמוּךְ תַּ"ל כְּקוֹל אֵל שַׁדַּי בְּדַבְּרוֹ, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה? שֶׁכֵּוָּן שֶׁמַּגִּיעַ שָׁם הָיָה נִפְסָק:
(ו) לאמר. צֵא וֶאֱמֹר לָהֶם דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁין — בִּשְׁבִילְכֶם הוּא נִדְבָּר עִמִּי; שֶׁכֵּן מָצִינוּ שֶׁכָּל ל"ח שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְֹרָאֵל בַּמִּדְבָּר כִּמְנֻדִּים, מִן הַמְרַגְּלִים וָאֵילַךְ, לֹא נִתְיַחֵד הַדִּבּוּר עִם מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת … וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר (דברים ב'), אֵלַי הָיָה הַדִּבּוּר. דָּ"אַ צֵא וֶאֱמֹר לָהֶן דְּבָרַי וַהֲשִׁיבֵנִי אִם יְקַבְּלוּם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם וְגוֹ' (שמות י"ט):
רש״ר הירש על התורה:
(א) ויקרא אל - משה וגו'. אילו נאמר "ויקרא ה' אל משה וידבר אליו", היתה הקריאה פעולה עצמאית, הנבדלת מן הדיבור;
לאמר: ה' קראו אליו כדי לדבר עמו. אך הכתוב אומר: "ויקרא אל - משה וידבר ה' אליו". בלשון זו הקריאה קשורה אל הדיבור, והיא באה להגדיר את טיבו: ה' קרא ודיבר אל משה; הוה אומר: הדיבור נפתח על ידי קריאה אל משה.
כך לימדנו הכתוב, שדבר ה' אל משה היה דיבור אל משה. וכך הוציא מדעת המגלים פנים ומסלפים, - כאילו התגלות ה' אל משה היא התגלות מתוך לבו של משה; כאילו דומה היא לאקסטזה של קוסמים ומנחשים; או כאילו אין היא אלא התפעלות של רוח האדם, המתרחשת בלב האדם; כאילו "הדת היהודית" היא כשאר כל התופעות הדתיות שבעולם, - אף היא רק שלב בהתפתחות הרוח האנושית. לא כך. אלא "כאשר ידבר איש אל רעהו" (שמות לג, יא), כשם שהדבר הנאמר מאדם לאדם יוצא רק מלב המדבר, ואין הוא יליד רוחו של השומע, - כי לא בקרב השומע נולד הדבר הנשמע, ולא הוא שתרם דבר ליצירתו, - כן היה גם דבר ה' אל משה רק דיבור של ה' בלבד. לא מלב משה יצא הדבר, אלא מן החוץ הוא הגיע אליו; הוא קראו והוציאו והפסיקו מהגיגיו, למען יפנה את לבו להקשיב לדבר ה'. קריאה זו הקודמת לדיבור סותרת את המחשבה על תהליך כל שהוא, שהתרחש בלב משה עובר לדיבור; היא מציינת את ה' לבדו כמדבר - ואת משה כשומע בלבד. משה לא הביא לידי כך, שה' ידבר אליו; אף הוא לא שיער מראש, מה ידבר ה' עמו; כי הדיבור הגיע אליו כמאורע היסטורי גמור.
אולי זו כוונת מאמר חז"ל על ההפרש שבין נבואת משה לנבואת בלעם: "משה לא היה יודע מתי מדבר עמו עד שנדבר עמו ובלעם היה יודע אימתי מדבר עמו" (ספרי דברים לד, י). אפשר ונתכוונו לומר, שנבואת בלעם הוכנה על ידי אקסטזה - בניגוד לנבואת משה. אולי משום כך נאמר בנבואת בלעם: "ויקר ה' אל בלעם" (במדבר כג); הוויית דבר ה' אל בלעם מתוארת כאן, כביכול, כדבר סביל; שכן בלעם הביא לידי כך, שדבר ה' יהיה אליו - אולי על ידי התרוממות רוחנית, שהוא עצמו גרם לה; הן בלעם היה "מבקש" את דבר ה'! ואילו משה שזכה לדבר ה' - לא התכונן לו ולא ניחש אותו מראש. אולי משום כך יש א' זעירא בתיבת "ויקרא" - לרמוז על חוסר ההכנה המאפיין את נבואת משה. על נבואת משה ניתן לומר: "ויקר אל משה" (בלשון קל): דבר ה' היה אל משה כמקרה לא צפוי על ידו מראש. אכן קריאה שלפני דיבור מאפיינת את נבואת משה. משום כך נאמר כאן בספרא, שכל דיבור מפי ה' אל משה - קדמה בו קריאה לדיבור; אלא שהדבר מפורש רק בשלושה מקומות בלבד: בדיבור הראשון מאוהל מועד (כאן), בתחילת הדיברות אל משה מתוך הסנה (שמות ג, ד) ובדיבור הראשון מהר סיני (שמות יט, ג); ללמדנו, שאחד הוא הדיבור מפי ה' אל משה בכל ריבוי הנסיבות והמקומות: מתוך הסנה הבודד, מראש ההר הבוער לעיני העם, ובסתר אוהל מועד - כל דיבור שיצא מפי ה' אל משה הקדים בו קריאה לדיבור: