מתני׳ הֵבִיאוּ לְפָנָיו הירקות קודם הסעודה העיקרית אם לא היו לפניו ירקות אחרים מְטַבֵּל בַּחֲזֶרֶת כלומר מטבל החזרת כדי שתהא טעימה עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְפַרְפֶּרֶת הַפַּת, כלומר למרור שאוכל לשם מצוה אחר אכילת המצה. הֵבִיאוּ לְפָנָיו מַצָּה וַחֲזֶרֶת וַחֲרֹסֶת וּלפחות שְׁנֵי תַבְשִׁילִין מפני כבוד החג. ומעירים שכן נהגו בחרוסת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲרֹסֶת מִצְוָה, אלא מנהג בלבד. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, חרוסת מִצְוָה היא. וּבַמִּקְדָּשׁ כשהיה קיים והיו מקריבים בו פסחיהם הָיוּ מְבִיאִים לְפָנָיו גּוּפוֹ שֶׁל של קרבן הפָּסַח.
MISHNA: The attendants brought vegetables before the leader of the seder prior to the meal, if there were no other vegetables on the table. He dips the ḥazeret into salt water or vinegar, to taste some food before he reaches the dessert of the bread, i.e., the bitter herbs, which were eaten after the matza. They brought before him matza and ḥazeret and ḥaroset, and at least two cooked dishes in honor of the Festival. The tanna comments that this was the practice, although eating ḥaroset is not a mitzva but merely a custom. Rabbi Eliezer ben Tzadok says: Actually, it is a mitzva to eat ḥaroset. And in the period when the Temple stood and they offered the Paschal lamb, they brought before him the body of the Paschal lamb.
אמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים
Rabbi Elazar said that Rav Oshaya said: Anything that is dipped in a liquid before it is eaten requires the ritual of washing of the hands. The obligation to wash one’s hands was instituted to preserve ritual purity and to prevent people from causing teruma food to contract ritual impurity. Hands are generally considered impure to the second degree of ritual impurity, and they confer impurity upon any liquid with which they come in contact. Liquids that become ritually impure are automatically impure to the first degree and will therefore transfer ritual impurity to any food that is dipped in them.
שואלים: למה עוקרין את השולחן? אמרי דבי [אומרים חכמי בית מדרשו] של ר' ינאי: כדי שיכירו תינוקות בזרות שבדבר וישאלו "מה נשתנה הלילה הזה". מסופר: אביי הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] רבה בעודו תינוק, חזא דקא מדלי תכא מקמיה [ראה שעוקרים את השולחן מלפניו], אמר להו [להם] לאלה שעשו זאת: עדיין לא קא אכלינן [אכלנו], אתו קא מעקרי תכא מיקמן [ואתם נוטלים את השולחן מלפנינו]?! אמר ליה [לו] רבה: פטרתן [פטרתנו] מלומר "מה נשתנה" שהרי כבר שאלת על השינוי שאתה רואה היום.
אמר שמואל: "לחם עני" שנאמר במקרא, כוונתו — לחם שעונין עליו דברים כלומר שאומרים עליו את דברי ההגדה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: "לחם עני" — לחם שעונין עליו דברים הרבה. דבר אחר: "לחם עני" "עני" כתיב [נאמר], ועני משמעותו — דלות, ונלמד מכאן מה עני שדרכו בפרוסה משום שאין לו תמיד פת שלמה
אף כאן באכילת מצה יש להשתמש דווקא בפרוסה. דבר אחר: מה דרכו של עני שהוא מסיק את התנור ואשתו היא שאופה, כדי להזדרז לגמור האפיה לפני שיכלו העצים המעטים שבידו ויתקרר התנור, אף כאן באפיית המצה נמי [גם כן] — הוא מסיק ואשתו אופה כדי שלא יחמיץ, ולכן המצה קרויה "לחם עוני".
במשנה נאמר שר' אלעזר בר' צדוק אומר שחרוסת מצוה היא. שואלים: מאי [מה] עניינה של מצוה זו? ומשיבים: ר' לוי אומר: זכר לתפוח שהוא אחד ממרכיבי החרוסת, שנאמר: "מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה תחת התפוח עוררתיך" (שיר השירים ח, ה), שנדרש כרמז לכנסת ישראל בצאתה ממצרים. ור' יוחנן אומר: זכר לטיט, שהיו ישראל משועבדים במצרים בעבודה בו. אמר אביי: הלכך [לכן] כדי לצאת ידי שתי הדעות צריך לקהוייה וצריך לסמוכיה [צריך לעשותה חמוצה וצריך לעשותה סמיכה]. לקהוייה [לעשותה חמוצה] — זכר לתפוח, וצריך לסמוכיה [לעשותה סמיכה] — זכר לטיט, שהוא סמיך.
מתני׳ מָזְגוּ לוֹ כוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו, וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ,
מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת, שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻלּוֹ מַצָּה. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר צָלִי, שָׁלוּק, וּמְבֻשָּׁל, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻלּוֹ צָלִי. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ מַטְבִּילִין פַּעַם אַחַת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים.
וּלְפִי דַעְתּוֹ שֶׁל בֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ. מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח, וְדוֹרֵשׁ מֵאֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי, עַד שֶׁיִּגְמֹר כֹּל הַפָּרָשָׁה כֻלָּהּ: