וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ
הדף מאת: אמנון ריבק / המדרשה באורנים
כחלק מסדרת שיעורים הבוחנים משפטים מכוננים בתרבות היהודית, נברר בשיעור זה את הביטוי 'וכי ימוך אחיך', ואת ההקשר החברתי-הסוציאלי של מצוות העזרה. מה בין צדקה לצדק? אולי הצדקה קלה יותר לנותן, אך הצדק נכון יותר למקבל? באיזה שלב יש להושיט לאדם עזרה - האם כשהוא נופל, או רגע אחד קודם נפילתו?
דיון
פתיחה
נפתח בהבנת הביטוי המוכר 'וכי ימוך אחיך' ונברר את הקשרו ומשמעותו המקוריים בפרשת בהר בספר ויקרא:
ויקרא, פרק כ"ה, פרק כ"ו פסוקים א-ב
ויקרא כה
א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. ג שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה': שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. ה אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר, שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. ו וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. ז וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל. ח וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים - שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים, וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים, שָׁנָה. ט וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל-אַרְצְכֶם. י וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. יא יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם; לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת-סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת-נְזִרֶיהָ. יב כִּי יוֹבֵל הִוא, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם; מִן-הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. יג בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת, תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ. יד וְכִי-תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ, אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ - אַל-תּוֹנוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו. טו בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל, תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ; בְּמִסְפַּר שְׁנֵי-תְבוּאֹת, יִמְכָּר-לָךְ. טז לְפִי רֹב הַשָּׁנִים, תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ, וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים, תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ: כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת, הוּא מֹכֵר לָךְ. יז וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת-עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. יח וַעֲשִׂיתֶם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל-הָאָרֶץ לָבֶטַח. יט וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ, וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע; וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ. כ וְכִי תֹאמְרוּ, מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ. כא וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת אֶת-הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. כב וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת, וַאֲכַלְתֶּם מִן-הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד-בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן. כג וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ: כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. כד וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ.
כה כִּי-יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו. כו וְאִישׁ, כִּי לֹא יִהְיֶה-לּוֹ גֹּאֵל, וְהִשִּׂיגָה יָדו וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ. כז וְחִשַּׁב, אֶת-שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ, וְהֵשִׁיב אֶת-הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר-לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ. כח וְאִם לֹא-מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל; וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ.
כט וְאִישׁ כִּי-יִמְכֹּר בֵּית-מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרו יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ. ל וְאִם לֹא-יִגָּאֵל, עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר-בָּעִיר אֲשֶׁר-לא (לוֹ) חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ, לְדֹרֹתָיו: לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל. לא וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם חֹמָה סָבִיב עַל-שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב: גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ, וּבַיֹּבֵל יֵצֵא. לב וְעָרֵי הַלְוִיִּם בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם. לג וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן-הַלְוִיִּם, וְיָצָא מִמְכַּר-בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל, כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לד וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר: כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם.
לה וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. לו אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ; וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. לז אֶת-כַּסְפְּךָ לֹא-תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא-תִתֵּן אָכְלֶךָ. לח אֲנִי, ה' אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים. לט וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ, וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד. מ כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד-שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ. מא וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ; וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב. מב כִּי עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד. מג לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ; וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ. מד וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ-לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם - מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה. מה וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם, מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם, אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם; וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה. מו וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ; וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא-תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ.
מז וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ, וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ; וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ, אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר. מח אַחֲרֵי נִמְכַּר, גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ: אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ. מט אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן-דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ, אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ; אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל. נ וְחִשַּׁב עִם-קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל; וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ. נא אִם עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ. נב וְאִם-מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד-שְׁנַת הַיֹּבֵל וְחִשַּׁב-לוֹ כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת-גְּאֻלָּתוֹ. נג כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ; לֹא-יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ. נד וְאִם-לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ. נה כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים - עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, ה' אֱלֹהֵיכֶם.
ויקרא כו
א לֹא-תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם, וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם, לְהִשְׁתַּחֲו ֹת עָלֶיהָ: כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. ב אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ: אֲנִי ה'.
דיון
שאלות לדיון
מה מלמד אותנו הפרק?
מה אפשר לומר על המצוות הבודדות עצמן, ומה אפשר ללמוד ממבנה הפרק וסדר הפסוקים?
כמה פעמים מופיע השורש מו"ך בקטע? מה מעורר בנו צירוף זה?
כמה פעמים מופיע השורש שו"ב בקטע? מה מעורר בנו צירוף זה?
בקטע מופיע גם הביטוי 'וחֵי אחיך עמך' - מה דעתכם על חלוקת המשאבים שלנו שווה בשווה עם העני?
פירוש רש"י לתורה, ויקרא כ"ה, ד"ה והחזקת בו:
"אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו"
אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו אלא חזקהו משעת מוטת היד.
למה זה דומה? למשאוי שעל החמור - עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו,נפל לארץ, חמישה אין מעמידים אותו
דיון
"אל תניחהו שירד ויפול"
איך מזהים קושי בתחילתו?
מדוע קשה לנו להציע עזרה למי שמצוקתו רק מתחילה, למי שעוד לא נפל?
איך ניתן לדאוג לכך שמושיטי העזרה לא יתמוטטו בעצמם?
ספר החינוך מצוה סו
מצוות הלוואה לעני ספר החינוך מצוה סו
להלוות לעני, כהשגת היד כפי מה שצריך לו, למען הרחיב לו ולהקל מעליו אנחתו. וזאת המצוה של הלוואה היא יותר חזקה ומחויבת ממצות נתינת הצדקה, שמי שנתגלה ונודע דחקו בין בני אדם וגילה פניו לשאול מהן אין דחקו ואפילתו כמי שעדיין לא בא לאותה בושה וירא מהכנס בה, ואם יהיה לו מעט סעד של הלואה, במה שירווח מעט אולי לא יצטרך לבא לשאלה לעולם, וכשירחמנו האל בריווח ישלם נשיו ויחיה בנותר. ועל כן הזהירתנו תורתנו השלימה על זה לסעוד המך בהלוואה טרם יצטרך לבוא אל השאלה, שנאמר אם כסף תלווה את עמי (שמות כ"ב)
דיון
"וגילה פניו לשאול מהן"
נסו להבין היטב את משמעות הנאמר:

"...מי שנתגלה ונודע דחקו בין בני אדם וגילה פניו לשאול מהן אין דחקו ואפילתו כמי שעדיין לא בא לאותה בושה וירא מהכנס בה."

למי לדעתכם קשה יותר? לזה שכבר נודעה מצוקתו, או לזה שמצוקתו טרם ידועה?
שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת יֵשׁ בַּצְּדָקָה, זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ:
י [ז] שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת יֵשׁ בַּצְּדָקָה, זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ: מַעֲלָה גְּדוֹלָה שְׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה--זֶה הַמַּחְזִיק בִּידֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּךְ, וְנוֹתֵן לוֹ מַתָּנָה אוֹ הַלְוָאָה, אוֹ עוֹשֶׂה עִמּוֹ שֻׁתָּפוּת, אוֹ מַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה, כְּדֵי לְחַזַּק אֶת יָדוֹ עַד שֶׁלֹּא יִצְטָרַךְ לַבְּרִיּוֹת וְלֹא יִשְׁאַל; וְעַל זֶה נֶאֱמָר "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" (ויקרא כה,לה), כְּלוֹמַר הַחֲזֵק בּוֹ שֶׁלֹּא יִפֹּל וְיִצְטָרַךְ.
יא [ח] פָּחוּת מִזֶּה--הַנּוֹתֵן צְדָקָה לָעֲנִיִּים, וְלֹא יָדַע לְמִי נָתַן, וְלֹא יָדַע הֶעָנִי מִמִּי לָקַח, שֶׁהֲרֵי זוֹ מִצְוָה לִשְׁמָהּ: כְּגוֹן לִשְׁכַּת חֲשָׁיִים שֶׁהָיְתָה בַּמִּקְדָּשׁ, שֶׁהָיוּ הַצַּדִּיקִים נוֹתְנִין בָּהּ בַּחֲשַׁאי וְהָעֲנִיִּים בְּנֵי טוֹבִים מִתְפַּרְנְסִין מִמֶּנָּה בַּחֲשַׁאי. וְקָרוֹב לְזֶה--הַנּוֹתֵן לְתוֹךְ קֻפָּה שֶׁלִּצְדָקָה; וְלֹא יִתֵּן אָדָם לְתוֹךְ קֻפָּה שֶׁלִּצְדָקָה, אֵלָא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁהַמְּמֻנֶּה נֶאֱמָן וְחָכָם וְיוֹדֵעַ לִנְהֹג בָּהּ כַּשּׁוּרָה כַּחֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן.
יב [ט] פָּחוּת מִזֶּה--שֶׁיָּדַע הַנּוֹתֵן לְמִי יִתֵּן, וְלֹא יָדַע הֶעָנִי מִמִּי לָקַח: כְּגוֹן גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ הוֹלְכִין בַּסֵּתֶר, וּמַשְׁלִיכִין הַמָּעוֹת בְּפִתְחֵי הָעֲנִיִּים. וּכְזֶה רָאוּי לַעֲשׂוֹת, וּמַעֲלָה טוֹבָה הִיא, אִם אֵין הַמְּמֻנִּין בַּצְּדָקָה נוֹהֲגִין כַּשּׁוּרָה.
יג [י] פָּחוּת מִזֶּה--שֶׁיָּדַע הֶעָנִי מִמֵּי נָטַל, וְלֹא יָדַע הַנּוֹתֵן: כְּגוֹן גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ צוֹרְרִים הַמָּעוֹת בִּסְדִינֵיהֶן וּמַפְשִׁילִין לַאֲחוֹרֵיהֶן, וּבָאִין הָעֲנִיִּים וְנוֹטְלִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶן בּוּשָׁה.
יד [יא] פָּחוּת מִזֶּה--שֶׁיִּתֵּן לֶעָנִי בְּיָדוֹ, קֹדֶם שֶׁיִּשְׁאַל. [יב] פָּחוּת מִזֶּה--שֶׁיִּתֵּן לוֹ כָּרָאוּי לִתֵּן לוֹ, אַחַר שֶׁיִּשְׁאַל. [יג] פָּחוּת מִזֶּה--שֶׁיִּתֵּן לוֹ פָּחוּת מִן הָרָאוּי, בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. [יד] פָּחוּת מִזֶּה--שֶׁיִּתֵּן לוֹ, בְּעֶצֶב. [טו] גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ נוֹתְנִין פְּרוּטָה לֶעָנִי קֹדֶם כָּל תְּפִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מִתפַּלְּלִין--שֶׁנֶּאֱמָר "אֲנִי--בְּצֶדֶק, אֶחֱזֶה פָנֶיךָ" (תהילים יז,טו).
There are eight levels of tzedakah, each one greater than the other. The greatest level, higher than all the rest, is to fortify a fellow Jew and give him a gift, a loan, form with him a partnership, or find work for him, until he is strong enough so that he does not need to ask others [for sustenance]. Of this it is said, (Lev. 25:35) [If your kinsman, being in straits, comes under your authority,] and you hold him as though a resident alien, let him live by your side. That is as if to say, "Hold him up," so that he will not fall and be in need.186See Babylonian Talmud Shabbat 63a. One level lower than this is one who gives tzedakah to the poor and does not know to whom he gives, and the poor person does not know from whom he receives.187Maimonides holds the anonymity of both giver and receiver of great importance, but he does not require anonymity at the highest level of giving. This is perhaps because the highest level of giving addresses the source of poverty whereas giving something to a beggar only alleviates a person's temporary need. Preventing poverty is therefore of such importance that anonymity becomes secondary in that instance. This is purely a mitzvah for its own sake, such as the Chamber of Secrets in the Holy Temple, for there the righteous would give in secret [and leave], and the poor, of good background, would sustain themselves from it in secret. Very close to this is one who gives to the kupah of tzedakah, but one should not contribute to the kupah of tzedakah unless one is certain that the one who counts it is trustworthy and wise and behaves competently, as was Rabbi Chanania ben Teradion.188See Babylonian Talmud Bava Batra 10b and Avodah Zarah 17b. Rabbi Chanania ben Teradion had a reputation for competence and honesty, so he dealt with the collection and distribution of charity funds. He was later tortured and executed by the Romans. One level lower is one who gives tzedakah and the giver knows to whom he gives but the poor person does not know from whom he takes. Such did the great sages who would go in secret and throw money onto the doorways of the poor.189See Babylonian Talmud Ketubot 67b. A method such as this one is a good way when the keepers of tzedakah do not behave competently. One level lower is when the poor person knows from whom he takes but the giver does not know to whom he gives. Such was the way of the sages who would tie coins to their garments and would throw the bundle over their shoulder so the poor could come up [behind them] and take [them] without being embarrassed.190See Babylonian Talmud Ketubot 67b. One level lower is to give to him with one's own hand before he can ask.191It can be assumed that from this point on the situation is one of face to face encounter, handing something to another. One level lower is to give to him after he has asked. One level lower is to give him less than one should but with kindness. One level lower is to give to him begrudgingly. The greatest among the sages used to give a perutah to the poor before every prayer service and only afterwards would they pray, as it is said, (Psalms 17:15) Then I, justified [betzedek], will behold Your face.192See Babylonian Talmud Bava Batra 10a.
דיון
שאלות לדיון בחברותא
האם ומתי חתמו לך על ערבות? נתנו לך הלוואה? עזרו לך למצוא עבודה? להיחלץ מצרה?
האם ומתי נתת הלוואה? חתמת על ערבות? מצאת למישהו אחר עבודה?
באילו מקרים אחרים של ערבות הדדית היית שותף – תושבי שדרות, תושבי הצפון וכדומה?
מה דעתכם על 'תעשיית התרומות', מפעלי ההזנה, 'פתחון לב', 'לתת'?
למי קל לנו לעזור ולמי קשה יותר? נסו לצייר 'מפה' של מצבים ושל סוגי נזקקים.
מדוע "עניי עירך קודמים"?
קדיש לוז, אבני דרך, הוצאת תרבות וחינוך, 1965
מידת הצדק ומידת האהבה
כמה וכמה מידות אתה מוצא ביחסי בני-אדם: מידת האלימות, מידת הדין, מידת הרחמים, מידת הצדק ומידת האהבה. מידת הדין אינה אלא צורה מעודנת של מידת האלימות: האלימות אוהבת להתלבש באצטלא של מידת הדין. מידת הרחמים - מה מושכת היא את הלב! אולם כמה אי-צדק יש בה! הרי מידת הרחמים מאשרת, לאמיתו של דבר, את קיום החזק והחלש, העשיר והדל. הירחם בחיים הממשיים, לא במטפיזיים, חלש ודל על חזק ועשיר? מידת הרחמים מניחה את קיום האלימות כדבר קבוע ועומד בעולם הזה. אין מידת הרחמים נאה אלא לקדוש ברוך הוא, ואילו אנו, בני אדם, נבחר במידות הצדק והאהבה. וכדי לקיים ביחסי בני-אדם את מידת האהבה יש להבטיח בראש וראשונה את קיומו האיתן של הצדק כדבר אובייקטיבי שאינו תלוי ברצונו של האדם, בתהפוכותיו, במצב-רוחו וברחמיו. כל עוד עומדת בין בני-אדם זכותו של כל יחיד על קנין, שיש להגן עליו מפני הזולת - תלוי קיומה של מידת האהבה בנס.

מושגים
  • קדיש לוז - (1895 - 1972), איש ציבור, מראשי ההתיישבות העובדת בישראל. נמנה עם מייסדי דגניה ב' והיה חבר הקיבוץ עד יום מותו. היה חבר כנסת, שר החקלאות ויו"ר הכנסת.
אהרון שבתאי, המדינה הזאת, מתוך: פוליטיקה, שירים (אהרן שבתאי, אמן מלווה: משה גרשוני), הוצאת אבן חושן, 1999, ע"מ 31
אהרון שבתאי - המדינה הזאת
הַמְּדִינָה הַזֹּאת שֶׁהֵקִימוּ קְבוּצוֹת שִׁתּוּפִיּוּת שֶׁל חֲלוּצִים וּפוֹעֲלִים,
הַמְּדִינָה הַזֹּאת שֶׁנּוֹלְדָה לְיַד פְּרוּסַת לֶחֶם בְּרִבָּה,
נִמְכֶּרֶת כָּעֵת כְּמוֹ חֲתִיכוֹת נַקְנִיק לְאַנְשֵׁי עֲסָקִים וּלְסַפְסָרֵי הוֹן.
הַהוֹן הַזֶּה מָחָר מָחֳרָתַיִם יִבְרַח, בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים יִהְיֶה כְּלֹא הָיָה.
בֵּינְתַיִם הַמַּפְרִיטִים מְקַבְּלִים מְנָיוֹת, רוֹחֲצִים אֶת הַתַּחַת בְּשַׁמְפַּנְיָה.
אֲשֶׁר לַמֻּפְרָטִים, אֵלֶּה יִהְיוּ שׁוֹטְרִים אוֹ שְׂכִירֵי קַבְּלָנִי אַבְטָחָה,
וְאֵלֶּה יִפָּלְטוּ מֵהַמִּפְעָלִים, יֻבְטְלוּ, יַעַרְכוּ שְׁבִיתוֹת.
וּבָעֶרֶב עַל הַמִּרְקָע הֵם יִרְאוּ אֶת עַצְמָם, אֵלֶּה מַכִּים, וְאֵלֶּה מֻכִּים.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il
דף מספר 7 בסדרה משפטים מכוננים, דפים נוספים בסדרה:
1 2 3 4 5 6