הדף מאת: ענבל בן-ברית כהן / קרן תל"י
עזריאל קרליבך, הודו - יומן דרכים, עמ' 44-46, מעריב, 1986
הודו - יומן דרכים / עזריאל קרליבך
בעל הבית החל לענות לו, "ולמה? תדבר רק על הפרה? וכי היא הבהמה היחידה הקדושה לנו? הקוף למשל, הם שורצים בכל הכבישים ובכל הרחובות, הגינות והשדות, יותר מהחתולים אצלנו. והם זריזים מן הפרות, והם יודעים לטפס ולחדור לכל מקום; אין בפניהם לא גדר ולא מנעול. הם באים אל תוך הבית וחוטפים את הארוחה העלובה מפי הילדים ואיש אינו מהין להרים יד; הם גונבים פרי עמלו של שבוע מן הצלחת ואסור לרדוף אחריהם! וכל זה קדוש?"
קרליבך חשב שמארחו האינטליגנט והמשכיל מסכים איתו, אך במהרה הסתבר שלא כל כך.
"עליכם לסלוח לו" אמר בעל הבית והצביע עליי, "הוא בא מארץ נחשלת מאוד. גם לנו בהודו היו שבטים פרימיטיביים כאלה לפני מאות בשנים בעודנו יושבים בג'ונגל. אל תבוא עמו בדין. הוא אינו אשם. בארצו שלו עדיין אין ציביליזציה"
"תושבי ישראל שייכים לדת היהודית שהיא משונה ומפגרת ביותר. יש להם ספר שלא הגיע אל חלק העולם שלנו התנ"ך; ספר זה מתחיל בסיפור על בריאת העולם. יודעים אתם, כיצד מתארים הם לעצמם שהעולם נברא? שבעה ימים טרח האל, וברא תחילה שמים וארץ, וירח וכוכבים, ואחר-כך יבשת וימים ואחרי כן חיה ועוף, והכל למען גולת הכותרת שלו, בחיר היצירה ומטרת כל היקום ויודעים אתם מי הוא אותו עליון מכל?"
"איש מן המסובים לא ידע. ניחשו, אך לא מצאו. "האדם!" אמר בעל הבית בתרועה. כולם פרצו בצחוק אדיר "
"אם כן," שאלו, "למה נבראו הכוכבים, שאין לו לאדם כל תועלת בהם, שהאדם אינו יכול לגור בהם? ואם העיקר הוא האדם לשם מה כל הנשרים והברבורים, הינשוף והזרזיר, העיט והקוקייה, התוכי ובת היענה? מה הצורך בנמר ובזאב, וביחמור ובשועל, בכלב הים ובליש? ובשביל מי הרי ההימלאיה הגבוהים ואיי הים השוממים, ולשם מה צוקי סלעים ויערות עד מה הטעם עולם ומלואו? מה? היכן השכל וההיגיון?"
"ההיגיון," אמר, "פשוט מאוד. הם המציאו להם את האגדה הזאת, כדי שיוכלו לעשות כל העולה על שרירות ליבם. כדי שיוכלו לרדוף אחרי תאוותיהם בלא כל רסן. הם אמרו שהאדם הוא תכלית הבריאה כדי שיהיה לו צידוק לדרוך על כל היצורים, להתאכזר לכל היקום, לשעבד לעצמו את כל אשר עיניו רואות, להשמיד להנאתו מכל הבא לידו, שכן הכול נחות דרגה לגביו, הכול נוצר רק למענו, עולם נבנה על מנת שהוא יהרוס אותו הוא שאמרתי פראיים".
הסברים
הודו - יומן דרכים / עזריאל קרליבך
בעל הבית החל לענות לו, "ולמה? תדבר רק על הפרה? וכי היא הבהמה היחידה הקדושה לנו? הקוף למשל, הם שורצים בכל הכבישים ובכל הרחובות, הגינות והשדות, יותר מהחתולים אצלנו. והם זריזים מן הפרות, והם יודעים לטפס ולחדור לכל מקום; אין בפניהם לא גדר ולא מנעול. הם באים אל תוך הבית וחוטפים את הארוחה העלובה מפי הילדים ואיש אינו מהין להרים יד; הם גונבים פרי עמלו של שבוע מן הצלחת ואסור לרדוף אחריהם! וכל זה קדוש?"
קרליבך חשב שמארחו האינטליגנט והמשכיל מסכים איתו, אך במהרה הסתבר שלא כל כך.
"עליכם לסלוח לו" אמר בעל הבית והצביע עליי, "הוא בא מארץ נחשלת מאוד. גם לנו בהודו היו שבטים פרימיטיביים כאלה לפני מאות בשנים בעודנו יושבים בג'ונגל. אל תבוא עמו בדין. הוא אינו אשם. בארצו שלו עדיין אין ציביליזציה"
"תושבי ישראל שייכים לדת היהודית שהיא משונה ומפגרת ביותר. יש להם ספר שלא הגיע אל חלק העולם שלנו התנ"ך; ספר זה מתחיל בסיפור על בריאת העולם. יודעים אתם, כיצד מתארים הם לעצמם שהעולם נברא? שבעה ימים טרח האל, וברא תחילה שמים וארץ, וירח וכוכבים, ואחר-כך יבשת וימים ואחרי כן חיה ועוף, והכל למען גולת הכותרת שלו, בחיר היצירה ומטרת כל היקום ויודעים אתם מי הוא אותו עליון מכל?"
"איש מן המסובים לא ידע. ניחשו, אך לא מצאו. "האדם!" אמר בעל הבית בתרועה. כולם פרצו בצחוק אדיר "
"אם כן," שאלו, "למה נבראו הכוכבים, שאין לו לאדם כל תועלת בהם, שהאדם אינו יכול לגור בהם? ואם העיקר הוא האדם לשם מה כל הנשרים והברבורים, הינשוף והזרזיר, העיט והקוקייה, התוכי ובת היענה? מה הצורך בנמר ובזאב, וביחמור ובשועל, בכלב הים ובליש? ובשביל מי הרי ההימלאיה הגבוהים ואיי הים השוממים, ולשם מה צוקי סלעים ויערות עד מה הטעם עולם ומלואו? מה? היכן השכל וההיגיון?"
"ההיגיון," אמר, "פשוט מאוד. הם המציאו להם את האגדה הזאת, כדי שיוכלו לעשות כל העולה על שרירות ליבם. כדי שיוכלו לרדוף אחרי תאוותיהם בלא כל רסן. הם אמרו שהאדם הוא תכלית הבריאה כדי שיהיה לו צידוק לדרוך על כל היצורים, להתאכזר לכל היקום, לשעבד לעצמו את כל אשר עיניו רואות, להשמיד להנאתו מכל הבא לידו, שכן הכול נחות דרגה לגביו, הכול נוצר רק למענו, עולם נבנה על מנת שהוא יהרוס אותו הוא שאמרתי פראיים".
הסברים
- בספרו "הודו – יומן דרכים" של עזריאל קרליבך, מציע המחבר להודי משכיל אשר אצלו הוא מתארח לאכול את הפרה. קרליבך הגיע לביקור בהודו בשנות החמישים, הוא נתקל בעוני מחפיר. לכן הוא הציע להודי לאכול פרות. טענתו הייתה שבכדי לשבור את הרעב, ההודים צריכים לאכול את הפרה, ובכדי למגר את העוני עליהם למכור את עורה. הוא טען שריבוי הפרות מחליש גם את הפרות עצמן שלא מוצאות מספיק מזון וגם את האדם הנאלץ לתת להם מהמעט המצוי ברשותו. אכן טענה מעניינת אשר בנויה בצורה לוגית ורציונלית למוח ולהגיון מודרניים אשר רואים את האדם כמרכז הבריאה.
תנ"כ
כי האדם עץ השדה?! האמנם?
האם הביטוי "כי האדם עץ השּדה" משדר הרמוניה ושמירה על הטבע?
כנראה שלא ממש שכן בפסוק העוקב נאמר מפורשות: "רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה" (דברים כ 20).
מסתבר, אפוא, כי הרושם הערכי-חיובי של הביטוי הוא רק מדומה, ההוראה לא לכרות יש לה טעם תועלתי יישומי בלבד: כאשר העץ הוא עץ סרק מותר לכרות אותו ולהשתמש בו לבניית המצור.
גם פרשנויות רבות לא מוצאות קשר בין האדם והעץ במובן ההרמוני. ובכל זאת, מאחר שזה בכל זאת ראש השנה לאילן, נרחיב אפוא את הדיון לקשר בין העץ והאדם, ללא קשר לביטוי המוכר.
לעץ עצמו יש שימושים רבים בתרבות האדם:
מקור למזון לאדם: "אל תיראו בהמות שדי כי דשאו נאות מדבר כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם" (יואל ב 22).
יוצר צל למנוחה: "יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ" (בראשית יח 4).
חומר גלם לכלי פולחן ולפולחנים עצמם: "ועשית בדי עצי שטים וצפית אותם זהב" (שמות כה 13)
"ועשית שלחן עצי שטים אמתיִם ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קומתו" (שם, כג); "ונתנו בני אהרון הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש" (ויקרא א 7).
מקור גם לפולחנים זרים: "ועבדתם שם אלוהים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחן" (דברים ד 28); "ויזבח ויקטר בבמות ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן" (מלכים ב טז 4).
חומר גלם לבנייה: "וישלח חירם מלך צור מלאכים אל דוד ועצי ארזים וחרשי עץ וחרשי אבן קיר וּבנו בית לדוד" (שמואל ב ה 11).
אפילו אתר לענישה חמורה: "ואת מלך העי תלה על העץ עד עת הערב" (יהושע ח 29).
אפשר להניח כי בשל מרכזיות העץ בכלכלת האדם ובתרבותו, מועלה גם דמיון בין אדם לעץ, או ליתר דיוק העץ כדימוי לאדם.
אפילו התורה עצמה משולה לעץ: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (משלי ג 18).
הסברים
כי האדם עץ השדה?! האמנם?
האם הביטוי "כי האדם עץ השּדה" משדר הרמוניה ושמירה על הטבע?
כנראה שלא ממש שכן בפסוק העוקב נאמר מפורשות: "רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה" (דברים כ 20).
מסתבר, אפוא, כי הרושם הערכי-חיובי של הביטוי הוא רק מדומה, ההוראה לא לכרות יש לה טעם תועלתי יישומי בלבד: כאשר העץ הוא עץ סרק מותר לכרות אותו ולהשתמש בו לבניית המצור.
גם פרשנויות רבות לא מוצאות קשר בין האדם והעץ במובן ההרמוני. ובכל זאת, מאחר שזה בכל זאת ראש השנה לאילן, נרחיב אפוא את הדיון לקשר בין העץ והאדם, ללא קשר לביטוי המוכר.
לעץ עצמו יש שימושים רבים בתרבות האדם:
מקור למזון לאדם: "אל תיראו בהמות שדי כי דשאו נאות מדבר כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם" (יואל ב 22).
יוצר צל למנוחה: "יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ" (בראשית יח 4).
חומר גלם לכלי פולחן ולפולחנים עצמם: "ועשית בדי עצי שטים וצפית אותם זהב" (שמות כה 13)
"ועשית שלחן עצי שטים אמתיִם ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קומתו" (שם, כג); "ונתנו בני אהרון הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש" (ויקרא א 7).
מקור גם לפולחנים זרים: "ועבדתם שם אלוהים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחן" (דברים ד 28); "ויזבח ויקטר בבמות ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן" (מלכים ב טז 4).
חומר גלם לבנייה: "וישלח חירם מלך צור מלאכים אל דוד ועצי ארזים וחרשי עץ וחרשי אבן קיר וּבנו בית לדוד" (שמואל ב ה 11).
אפילו אתר לענישה חמורה: "ואת מלך העי תלה על העץ עד עת הערב" (יהושע ח 29).
אפשר להניח כי בשל מרכזיות העץ בכלכלת האדם ובתרבותו, מועלה גם דמיון בין אדם לעץ, או ליתר דיוק העץ כדימוי לאדם.
אפילו התורה עצמה משולה לעץ: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (משלי ג 18).
הסברים
- כי האדם עץ השדה מילים : נתן זך. לחן: שלום חנוך
כי האדם עץ השדה / כמו האדם גם העץ צומח / כמו העץ האדם נגדע / ואני לא יודע
איפה הייתי ואיפה אהיה / כמו עץ השדה
כי האדם עץ השדה / כמו העץ הוא שואף למעלה / כמו האדם הוא נשרף באש / ואני לא יודע
איפה הייתי ואיפה אהיה / כמו עץ השדה
אהבתי וגם שנאתי / טעמתי מזה ומזה / קברו אותי בחלקה של עפר / ומר לי, מר לי בפה
כמו עץ השדה
כי האדם עץ השדה / כמו העץ הוא צמא למים / כמו האדם הוא נשאר צמא / ואני לא יודע
איפה הייתי ואיפה אהיה / כמו עץ השדה
אהבתי וגם שנאתי / טעמתי מזה ומזה / קברו אותי בחלקה של עפר / ומר לי, מר לי בפה
כמו עץ השדה.
