הדף מאת: ממזרח שמש / בית המדרש ממזרח שמש
מה מלמדים השמות שלנו על הזהות האישית, המשפחתית והתרבותית שלנו? בשיעור זה נבחן את הזהות המשתקפת מהשמות שלנו באמצעות דמויות שונות ומגוונות: דן בן- אמוץ, "אפס- אפס" מספרו של יהושע קנז, בני ישראל במצרים מתוך ויקרא רבה, נורי מספרו של אלי עמיר ואהוד בנאי.
לימוד משותף או בחברותא
דן בן-אמוץ, מצוטט על ידי אבי שגיא וידידיה שטרן, "העבר שבהווה", הארץ 16/9/2006
אני מי שאני בוחר להיות. שם משפחתו של אבי היה תהלים-זאגר (=אומר תהלים), והיה טבעי בעיניי שיום אחד קברתי את שם משפחתו באחד מאותם מחנות. אני לא רואה שום סיבה לסחוב אתי את מורשת אבותיו...
אני מי שאני בוחר להיות. שם משפחתו של אבי היה תהלים-זאגר (=אומר תהלים), והיה טבעי בעיניי שיום אחד קברתי את שם משפחתו באחד מאותם מחנות. אני לא רואה שום סיבה לסחוב אתי את מורשת אבותיו...
יהושע קנז, התגנבות יחידים, הוצאת עם עובד, 2001, עמוד 51
בת שחוק עלתה על שפתיו, מן חיוך של תמהון, כמו שחייך בבוקר על היותו מסוגל לרוץ עם כולם את ריצת הבוקר עד תומה: כל כולו פליאה על דרכיו הנסתרות של הגורל. "יש לי ילד סברה", הוא אמר, "סברה כמו אלה", והוא הורה על כמה מאתנו. "הוא יהיה כמו הילדים שגודלים פה מהתחלה. הוא ידבר עברית כמו שהם, הוא לא יידע שום שפה מחוץ-לארץ, רק עברית, וישיר את השירים שלהם... לילד שלי אני לא יקרא את השמות המחורבנים האלה מחוץ-לארץ, לופו, שמופו, ברקו, שמרקו. אני יתן לו שם של סברה, מהשמות החדשים האלה, לא שם של מסכנים. איזה עולם משוגע, בחיי, שיש לי ילד סברה. אני יגדיל אותו כמו הילדים האלה, היפים, החזקים, שהוא יתאים למדינה הזאת, שהוא לא יהיה חרא כמו שאני.
בת שחוק עלתה על שפתיו, מן חיוך של תמהון, כמו שחייך בבוקר על היותו מסוגל לרוץ עם כולם את ריצת הבוקר עד תומה: כל כולו פליאה על דרכיו הנסתרות של הגורל. "יש לי ילד סברה", הוא אמר, "סברה כמו אלה", והוא הורה על כמה מאתנו. "הוא יהיה כמו הילדים שגודלים פה מהתחלה. הוא ידבר עברית כמו שהם, הוא לא יידע שום שפה מחוץ-לארץ, רק עברית, וישיר את השירים שלהם... לילד שלי אני לא יקרא את השמות המחורבנים האלה מחוץ-לארץ, לופו, שמופו, ברקו, שמרקו. אני יתן לו שם של סברה, מהשמות החדשים האלה, לא שם של מסכנים. איזה עולם משוגע, בחיי, שיש לי ילד סברה. אני יגדיל אותו כמו הילדים האלה, היפים, החזקים, שהוא יתאים למדינה הזאת, שהוא לא יהיה חרא כמו שאני.
רב הונא אמר, בשם בר קפרא: בזכות ארבעה דברים נגאלו בני ישראל ממצרים:
שלא שינו את שמם,
ולא שינו את לשונם,
ולא אמרו לשון הרע,
ולא נמצא בהם אחד שהתנהג באופן לא צנוע.
לא שינו את שמם, כלומר, ראובן ושמעון – היו, ראובן ושמעון – נשארו. ולא היו קוראים לראובן – רופוס ולשמעון – לוליני ולבנימין – אלכסנדר...
Rabbi Hun stated in the name of Bar Kappara: Israel were redeemed from Egypt on account of four things; because they did not change their names, they did not change their language, they did not go tale-bearing, and none of them was found to have been immoral. 'They did not change their name', having gone down as Reuben and Simeon, and having come up as Reuben and Simeon. They did not call Reuben 'Rufus' nor Judah 'Leon', nor Joseph 'Lestes', nor Benjamin 'Alexander'. 'They did not change their language', as may be inferred from the fact that it is written elsewhere, 'And there came one that had escaped, and told Abram the Hebrew' (Genesis 14:13), while here it is written, 'The God of the Hebrews has met with us' (Exodus 15:3), and it is written 'It is my mouth that speaks unto you' (Genesis 45:12), which means that he spoke in Hebrew.
אלי עמיר, תרנגול כפרות, הוצאת עם עובד, 1983, עמ' 42-40
"מי זה עבד אל עזיז?" שאל עופר המנחה כשקרא את שמותינו מהרשימה שבידיו. "אני", אמר בן הרב. "מעתה ואילך שמך אבנר. פוזיה... את?" "אני", ענתה הצנומה. "מהיום, אילנה!" פסק עופר. "אתה ג'מיל? מעכשיו שמך יורם". "יורם, יורם" קרא ג'מיל בהתפעלות, כאילו זכה בבגד חדש. "נורי"."אני", אמרתי. "נמרוד", פסק עופר. "נורי", התעקשתי. "נמרוד", חזר עופר, מתעלם מדבריי. "נורי!" הוספתי להתעקש. "נדבר על זה אחר כך".
"מי זה עבד אל עזיז?" שאל עופר המנחה כשקרא את שמותינו מהרשימה שבידיו. "אני", אמר בן הרב. "מעתה ואילך שמך אבנר. פוזיה... את?" "אני", ענתה הצנומה. "מהיום, אילנה!" פסק עופר. "אתה ג'מיל? מעכשיו שמך יורם". "יורם, יורם" קרא ג'מיל בהתפעלות, כאילו זכה בבגד חדש. "נורי"."אני", אמרתי. "נמרוד", פסק עופר. "נורי", התעקשתי. "נמרוד", חזר עופר, מתעלם מדבריי. "נורי!" הוספתי להתעקש. "נדבר על זה אחר כך".
דיון
- "אני מי שאני בוחר להיות": האם זאת גם הרגשתכם ביחס לעצמכם?
- מדוע העובדה שבני ישראל לא שינו את שמם גאלה אותם מעבדות?
- מדוע לדעתכם נורי מתעקש שלא יקראו לו נמרוד?
- האם כדי לבחור במי אני רוצה להיות יש הכרח "לקבור" את העבר והמורשת?
סיכום
אהוד בנאי, "ויוותר יעקב לבדו", סיפורי ראשית, ציון תניא (עורכת), הוצאת למשכל (ידיעות אחרונות וספרי חמד), 2002, עמ' 439-437
"לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל"
[אולי המאבק של יעקב במלאך הוא] מאבק פנימי-רוחני שקורה בתוך נפשו של יעקב, שנצרך כאן להיאבק בשדים שבתוכו ובפחדים שלו, כדי שיוכל להיכנס אל ארץ כנען... ולמלא את התפקיד הנכבד שמוטל עליו: להקים את הבית היהודי הראשון, המשפחה שממנה עתיד להסתעף עם ישראל כולו לדורותיו.
... יעקב ממשיך לדרכו, צולע אחרי שנפגע בגיד הנשה, כי לכל מאבק יש מחיר, אבל הכתוב מציין: "ויזרח לו השמש...", שמש חדשה מאירה את דרכו של יעקב, שכבר אין הוא אותו אדם שהיה אתמול.
אני רוצה לקפוץ עכשיו בזמן, למעלה משלושת אלפים שנה קדימה, אל סוף המאה התשע-עשרה. אל העיר שירז שבפרס. אל העיר הזאת הגיעו מתישהו אחרי גלות בבל צאצאיו של אותו יעקב שנאבק עם המלאך. קהילה גדולה של אנשים לומדי תורה ומקיימי מצוות, הם מקבלים מסביבתם את התרבות המקומית, את המאכלים, את הלבוש, את הסיפור המזרחי, את אגדות העם ואת השירה הפרסית, אבל לא מאבדים את כל מה שמייחד אותם כיהודים, וחיים באופן יומיומי את החוט המקשר בינם ובין יעקב אבינו. יום אחד קם אחד מבני בניו של יעקב התנ"כי, שגם שמו יעקב, שהוא הסבא של הסבא שלי, קם ועולה לארץ-ישראל... הוא מגיע לירושלים עם אשתו, בניו ונכדיו ובונה שם בית. מוסיף את האות יו"ד לשם משפחתו והופך אותו מבנא לבנאי, כלומר בונה בתים. ממש כמו אביו הקדמון יעקב שבנה את הבית היהודי הראשון.
ויעקב זה מוליד את אליהו. אליהו מוליד את מאיר. ואחרי שיעקב מת, מאיר נכדו מוליד בן וקורא לו יעקב. וזה אבא שלי.
ויעקב, נער בשנות השלושים בירושלים, בתקופת המנדט, הולך לתנועת נוער ציונית ורואה שם יהודים חילונים, חופשים וליברלים. הוא נשלח מטעם התנועה לחוות הכשרה בקיבוץ ומגלה את נפלאות ריקוד ההורה המעורב של בנים ובנות במעגל, בליווי אקורדיון, והוא מתבייש בכובע על ראשו ומוריד אותו. אורח החיים הדתי של הוריו נראה לו מיושן ומגביל. הוא רוצה להיות שחקן, ולצערם הגדול של הוריו הוא עוזב את הדת, אף שבפנימיותו ובמהותו הוא נשאר מקושר עד סוף ימיו לעולם התנ"ך והפיוט העברי.
ויעקב זה הוא בן הדור של מלחמת העצמאות. הוא היה שם, גבר צעיר בסוף שנות העשרים, כשקמה המדינה, ואותם אנשים שניתקו את עצמם מהמסורת, שעזבו את ספסלי הישיבות, שמרדו בהוריהם, הם האנשים שבפועל הקימו את המדינה וקראו את שמה: ישראל.
והנה אני כיום, בנו של יעקב, מחפש שוב את הדרך איך לחדש את הקשר עם יעקב אבי הקדמוני, ועם יעקב הסבא של הסבא שלי.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il
"לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל"
[אולי המאבק של יעקב במלאך הוא] מאבק פנימי-רוחני שקורה בתוך נפשו של יעקב, שנצרך כאן להיאבק בשדים שבתוכו ובפחדים שלו, כדי שיוכל להיכנס אל ארץ כנען... ולמלא את התפקיד הנכבד שמוטל עליו: להקים את הבית היהודי הראשון, המשפחה שממנה עתיד להסתעף עם ישראל כולו לדורותיו.
... יעקב ממשיך לדרכו, צולע אחרי שנפגע בגיד הנשה, כי לכל מאבק יש מחיר, אבל הכתוב מציין: "ויזרח לו השמש...", שמש חדשה מאירה את דרכו של יעקב, שכבר אין הוא אותו אדם שהיה אתמול.
אני רוצה לקפוץ עכשיו בזמן, למעלה משלושת אלפים שנה קדימה, אל סוף המאה התשע-עשרה. אל העיר שירז שבפרס. אל העיר הזאת הגיעו מתישהו אחרי גלות בבל צאצאיו של אותו יעקב שנאבק עם המלאך. קהילה גדולה של אנשים לומדי תורה ומקיימי מצוות, הם מקבלים מסביבתם את התרבות המקומית, את המאכלים, את הלבוש, את הסיפור המזרחי, את אגדות העם ואת השירה הפרסית, אבל לא מאבדים את כל מה שמייחד אותם כיהודים, וחיים באופן יומיומי את החוט המקשר בינם ובין יעקב אבינו. יום אחד קם אחד מבני בניו של יעקב התנ"כי, שגם שמו יעקב, שהוא הסבא של הסבא שלי, קם ועולה לארץ-ישראל... הוא מגיע לירושלים עם אשתו, בניו ונכדיו ובונה שם בית. מוסיף את האות יו"ד לשם משפחתו והופך אותו מבנא לבנאי, כלומר בונה בתים. ממש כמו אביו הקדמון יעקב שבנה את הבית היהודי הראשון.
ויעקב זה מוליד את אליהו. אליהו מוליד את מאיר. ואחרי שיעקב מת, מאיר נכדו מוליד בן וקורא לו יעקב. וזה אבא שלי.
ויעקב, נער בשנות השלושים בירושלים, בתקופת המנדט, הולך לתנועת נוער ציונית ורואה שם יהודים חילונים, חופשים וליברלים. הוא נשלח מטעם התנועה לחוות הכשרה בקיבוץ ומגלה את נפלאות ריקוד ההורה המעורב של בנים ובנות במעגל, בליווי אקורדיון, והוא מתבייש בכובע על ראשו ומוריד אותו. אורח החיים הדתי של הוריו נראה לו מיושן ומגביל. הוא רוצה להיות שחקן, ולצערם הגדול של הוריו הוא עוזב את הדת, אף שבפנימיותו ובמהותו הוא נשאר מקושר עד סוף ימיו לעולם התנ"ך והפיוט העברי.
ויעקב זה הוא בן הדור של מלחמת העצמאות. הוא היה שם, גבר צעיר בסוף שנות העשרים, כשקמה המדינה, ואותם אנשים שניתקו את עצמם מהמסורת, שעזבו את ספסלי הישיבות, שמרדו בהוריהם, הם האנשים שבפועל הקימו את המדינה וקראו את שמה: ישראל.
והנה אני כיום, בנו של יעקב, מחפש שוב את הדרך איך לחדש את הקשר עם יעקב אבי הקדמוני, ועם יעקב הסבא של הסבא שלי.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il
דף הנחיות למנחה:
מי אני.rtf
מי אני.rtf