עיבור השנים

עיבור השנה, מתוך ויקיפדיה
עיבור השנה
עיבור השנה, כלומר הוספת חודש כשנוצר פער של מחזור ירח שלם בין לוח השנה לבין ציוני הזמן החקלאיים, היה מקובל בקרב העמים שהשתמשו בלוח הירחי, בפרט בבבל. הבבלים הכירו שיטה לחישוב העיבור מראש כבר במאה ה-6 לפנה"ס, שבה קבעו שלוש שנים מעוברות בכל מחזור של שמונה שנים. במאה ה-4 התפתחה שיטה מדויקת יותר שעל-פיה מעברים 7 שנים בכל מחזור של 19 שנה. נראה שהשיטה האחרונה הייתה ידועה גם בארץ ישראל, ובאמצעותה אפשר היה לחזות את השנים המעוברות, אולם על-פי עדויות בתלמוד ובמקורות אחרים, עד המאה ה-4 לספירה היו נסמכים בעיקר על תנאי מזג האוויר כדי להחליט על עיבור השנה, ופחות על חישובים אסטרונומיים. בלוח השנה הרומי שלפני התקנת הלוח היוליאני על ידי יוליוס קיסר, נהגו להוסיף אחת לשנתיים בערך חודש פברואר נוסף, בן 20 יום, בין פברואר למרץ.
בימי בית שני ובשנים הראשונות לאחר החורבן כל זמן שהייתה סמכות הלכתית אחת לעם היהודי הייתה הסנהדרין מחליטה מדי שנה אם לעבר את אותה שנה על פי שיקולים שונים. עקב קשיי הגלות הוחלט על קבלת הלוח העברי הקבוע שפרסם הלל נשיאה בשנת 359 לספה"נ, והופסק הדיון השנתי בנושא והונהג מחזור קבוע של 7 שנים מעוברות בכל 19 שנים. שנה היא מעוברת אם בחלוקה ל-19 היא נותנת שארית 3, 6, 8, 11, 14, 17 או 0 (גו"ח אדז"ט) - בממוצע כל 2.86 שנים.
© כל הזכויות שמורות ל
he.wikipedia.org