"החתום בי באש" - ארכיטיפ האש בתרבות היהודית

הסתכל הקב"ה על עמו המדליקים מדורות בל"ג בעומר ושאל את עצמו: "מה רציתי לכוון בחג זה? מה זה משנה אם החג אמור לסמל את היפסקות מות תלמידי רבי עקיבא או את הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי, אם כל מה שיש לי מול העיניים זה מדורות ואש, הרבה אש?". אם זוהי מהות החג, חשב הקב"ה ברוך הוא, צריך למנות ועדה מייעצת שתבחן את המשמעויות השונות של האש בתרבות היהודית ותחליט איזו מהות מבין אלה תהיה מרכזית בחגיגות 'חג האש החדש'. וזהו תפקידכם: 1. לפניכם ארבע מהויות אפשריות. למדו אותן בעיון תוך היעזרות בשאלות המנחות. 2. בחרו אחת שהכי מדברת אליכן ונסו להציע למהות זו טקסטים נוספים שרלוונטיים ממאגר הטקסטים המוכרים לכם. 3. נסו לחשוב כיצד חוגגים את חג האש בהתאם למהות ולטקסטים שבחרתם. 4. במידה וברצונכם להביא מהות אחרת המתקשרת לאש שלא הוזכרה העלו אותה בדיון והציעו טקסטים שרלוונטייים אליה. חג אייש שמייח!

דיון
לפני התחלת הלימוד
חשבו מה הן האסוציאציות שעולות בראשכם בהקשר למילה 'אש'.

אהרון שבתאי, המיתולוגיה היוונית, תל אביב, 'מפה' 2000.
הקוסמולוגיה והאלים האולימפים : פרומתאוס
בנו של הטיטאן יַפֶּטוֹס, שנקרא פְּרוֹמֵתֶאוּס ("החושב מראש"), הזהיר את הטיטאנים לבל יבטחו בכוחם וימרדו בזֶאוּס. ואכן, את אחיו מֶנוֹיְטִיוֹס השמיד זאוס בברק, ואילו על אח אחר שלו, אַטְלַס הענק, הוטל לשמש כעמוד חי ולשאת לנצח את כיפת השמים. פרומתאוס הצטרף לזאוס, עזר לו בעצותיו, ויש אומרים שביקע בגרזן את ראשו כשילד את אַתֵנָה. מספרים גם שהוא לָש אדמה ומים, ויצר מעיסה זו את בני-האדם.
ליצורים חסרי-ישע אלה רחש פרומתאוס חיבה, וכדי שישרדו לימד אותם את המלאכות והמדעים השימושיים. עד שהגדיש את הסאה בחיבתו.
כשהאלים ובני-האדם נפגשו לסעודה בסיקִיוֹן שבפֶּלוֹפּוֹנֵסוֹס, פרץ ויכוח על הדרך שבה יש לחלק את המנות, וההכרעה נמסרה לפרומתאוס. הוא שחט שור גדול וחילק אותו כך: את מנות הבשר הדשן עטף בקיבה ובמעיים שאינם ראויים למאכל, ואילו לפני זאוס הניח מנת עצמות שנעטפו בשכבה של שומן ערב לחך. זאוס שלח את ידו אל המנה שהיתה למראית עין משובחת יותר, וכשגילה את העצמות מתחת למעטה השומן התמלא חרון. כדי להעניש את פרומתאוס שלל זאוס מבני-האדם את האש, ובכך דן אותם לכליה. אז התגנב פרומתאוס לאוֹלימפּוֹס, גנב ניצוץ אש, הסתירו בקנה שוּמָר, ירד לארץ והחזיר את האש לבני-האדם. זאוס התרגז, והחליט להביא על ידידיו של פרומתאוס אסון בעטיפה יפה.
במצוותו יצר הֵפַייסטוֹס מאדמה וממים צלם אשה יפהפייה, נתן בה קול ונפח בה רוח חיים. (...) את העלמה הזאת, שנקראה פַּנדוֹרָה ("בעלת כל הדורונות"), ליווה הרמס אל הארץ ומסר אותה לאחיו של פרומתאוס, שנקרא אֶפימֵתֶאוּס ("החושב לאחר מעשה").
ואכן, לשווא הזהיר פרומתאוס את אחיו לבל יקבל שום מתנה מזאוס. אפימתאוס שֹשֹ לקבל את פנדורה, וכך בא הסבל על בני-האדם, שעד אז חיו בלי יגע, סבל ודאגה. פנדורה פתחה את מכסה הכד שבידה, והעמל המפרך, המחלות והתלאות, יצאו מתוכו ונפוצו בעולם כולו. אבל בכד הזה נצפנה גם התקווה, והיא נשארה בתוכו למשמרת, לחזק את לב האנשים. דווקא בזכות עיוורונם הם מתחזקים, שכן פרומתאוס, כגולת כותרת לנדיבותו, שלל מהם את היכולת לחזות את יום מותם.
אפימתאוס נשא לאשה את פנדורה, וממנה באו לעולם נשים והוֹלדה, ואילו את פרומתאוס ציווה זאוס לכבול באזיקים אל צוק בראש הר שומם בסְקיתיָה. יתד ברזל שננעצה בחזהו ריתקה אותו לסלע, ועיט נשלח לכרסם את כבדו. בלילה היה הכבד מגליד, וביום היה העיט שב ומתנפל עליו במקורו. וכך מדי יום ביומו היה כבדו של פרומתאוס צומח, ובלילה שב ונטרף. רק כעבור דורות רבים, כשהאלים התפייסו והטיטאנים שוחררו מכלאם בשאול, עבר הֵרַקלֵס באותו מקום נידח, הרג בחיצו את העיט ושיחרר את פרומתאוס.
© כל הזכויות שמורות להוצאת מפה
lib.cet.ac.il

דיון
אש ושליטה - שאלות לדיון
השאלה המרכזית כאן היא בידי מי נמצאת האש? האם האש היא מכשיר לשליטה של האלים בבני האדם או שהיא מכשיר לביסוס מערכת יחסים אחרת בין שני הגורמים?
ניתן להיעזר בשאלות המנחות הבאות:

איך האש נוצרת על פי שני המקורות?

מה ההבדל בין המקורות מבחינת התנהגות האדם?

איזה סוג של מערכת יחסים נבנית בין בני האדם לאלים בשני המקורות?

ישעיהו תשבי, משנת הזוהר, כרך 1, עמ' ל"ה , הוצאת מוסד ביאליק
הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי
אמר רבי אבא: לא סיים המאור הקדוש לומר "חיים" עד שנדמו דבריו. ואני כתבתי בחושבי לכתוב יותר ולא שמעתי [כלום], ולא הרימותי ראשי, שהאור היה רב ולא יכולתי להסתכל. בין כה וכה נזדעזעתי. שמעתי קול קורא ואומר: "אורך ימים ושנות חיים" וגו' (משלי ג',ב), ושמעתי קול אחר: "חיים שאל ממך" (תהלים כ"א, ה). כל אותו היום לא פסקה האש מן הבית ולא היה מי שיגיע אליו, שלא יכלו לגשת, שהאור והאש היו סביבו כל אותו יום. התנפלתי על הארץ וגעיתי. לאחר שהאש הלכה ראיתי את המאור הקדוש, קודש הקודשים, שנסתלק מן העולם, שוכב מעוטף על ימינו ופניו שוחקות.

© כל הזכויות שמורות למוסד ביאליק
www.bialik-publishing.co.il

הסברים

• תיאור הסתלקותו של רשב"י, אשר מתורגם כאן מארמית לעברית על ידי ישעיה תשבי, מקורו בספר הזוהר פרשת האזינו. המסורת בדבר הסתלקות רשב"י בל"ג בעומר היא המקור להילולה הנערכת כל שנה בל"ג בעומר במירון.

דיון
אש ותורה - שאלות לדיון

מדוע לדעתכם מופיעה אש בשני המקורות ולא תופעת טבע אחרת?

איזה קישור עושים שני המקורות בין אש לבין תורה?

מה היחס של כל אחד מהמקורות ללימוד תורת הסוד?

אש-תורה-מוות: איך חיבור בין יסודות אלה בא לידי ביטוי בשני המקורות?

יאיר ניצני, שיר המנגל, נכתב לתוכנית הרדיו, 'מה יש'
שיר המנגל / יאיר ניצני (ביצוע עם גני תמיר)

כן, יצאנו אל המרחבים והעמסנו ת'רכבים ויצאנו אל הפיקניק, פיקניק כן, אני הכנתי שיפודים וגם קשרתי ת'ילדים פיקניק בצומת מסובים כבר נשרף השישליק, הקבבי בבי בבי תרחצי ת'כלים, מותק, בובי בובי בובי תן לי סטייק, נסתפק בשיפודי פודי פודי ונשיר ונרקוד, פוצי מוצי פוצי מוצי פוצי מוצי פוצי מוצי, אל תרוצי, אל תרוצי זה הזמן להוציא איזה סטייק שתרצי פוצי מוצי פוצי מוצי, אל תרוצי, אל תרוצי זה הזמן להוציא איזה סטייק שתרצי

יש עוד כמה סיחים על האש תעשי אויר, זה מתייבש אני רוצה שיפוד בפיתה, ריטה כן, שפכנו נפט, הכל נגמר ולא נשאר חת'כה בשר וכבר נהיה לי מאוחר כל שבת יש סלט ויש טחינה טחינה טחינה נשרפו הילדים, איפה דינה דינה דינה יש לך ריח של שום ובצלי צלי צלי יצא לי שיפוד משהו לא נורמלי מלי פוצי מוצי פוצי מוצי, אל תרוצי, אל תרוצי זה הזמן להוציא איזה סטייק שתרצי פוצי מוצי פוצי מוצי, אל תרוצי, אל תרוצי זה הזמן להוציא איזה סטייק שתרצי

© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il

דיון
אש וגבריות - שאלות לדיון
אפשר היה להביא כאן ניתוח אנתרופולוגי בנושא הקשר בין הגבר לבין המדורה. והחלטנו בסוף על יאיר ניצני...

מה סוד החיבור הזה בין הגבר לבין האש?

האם החיבור הזה הוא משהו גנטי או תרבותי?

האם יש משהו בתפיסה ובתרבות היהודית שהופך את הגברים הישראלים למנגליסטים/מציתי מדורות מלידה (או בפוטנציה)?

האם אתם מוצאים קשר בין העיסוק הגברי בתורה (עם האש כמלווה) לבין המשיכה של הגבר הישראלי אל האש?

חיים נחמן ביאליק, לא זכיתי באור מן ההפקר
לא זכיתי באור מן ההפקר / ח.נ. ביאליק

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר, אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי, כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי. נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר, נִיצוֹץ קָטָן אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא, לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי, זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי, וּמֵעֵינִי לַחֲרוּזִי. וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם, וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם, וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

תרס"ב.

מושגים

• חיים נחמן ביאליק - (ראדי, רוסיה, 1873 - וינה, 1934) - הוכתר בשם 'המשורר העברי הלאומי'. למד בישיבת וולוז'ין, שם החל לכתוב שירה. השתקע בארץ בשנת 1924. כתב שירי ילדים, שירי אהבה וטבע, פזמון עממי, פרוזה, ואף עסק בעריכה ובתרגום. ערך ביחד עם י"ח רבניצקי את 'ספר האגדה'.
• לא זכיתי באור מן ההפקר - הדובר בשיר הארס-פואטי הזה (עוסק בתהליך היצירה) לא ירש את מלאכת השירה או גנב אותה, אלא היא מלאכת יצירתו הכאובה. עבודת המשורר היא עבודה קשה כמו חציבה, שהיא גם איטית ומסוכנת. אחרי העבודה הקשה בחציבה הוא מפיק ניצוץ, שהוא מקורו של האור המופשט. החוצב צריך גם כלי עבודה - פטיש. הצרות והכאב הם הפטיש המטפורי - "פטיש צרותיי הגדולות" - ביטוי זה הוא מטאפורה - כלי עבודה עם משהו מתחום הרגש הוא מה שיוצר את המטאפורה. הבית האחרון עוסק במה שעובר על הקוראים כשהם קוראים את השיר.

רחל, ספר שירי, פורסם בספר: 'מנגד'
ספר שירי / רחל
צְרִיחוֹת שֶׁצָּרַחְתִּי נוֹאֶשֶׁת, כּוֹאֶבֶת בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן,
הָיוּ לְמַחֲרֹזֶת מִלִּים מְלַבֶּבֶת,
לְסֵפֶר שִׁירַי הַלָּבָן.

נִגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לֹא גִלִּיתִי לְרֵעַ,
נֶחְשַׂף הֶחָתוּם בִּי בְּאֵשׁ,
וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶׁל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ
יַד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּׁשׁ.

ניסן, תרפ"ז

דיון
אש ועולמו הפנימי של האדם - שאלות לדיון

בשיר השירים - האהבה משולה לאש שלא ניתן לכבותה. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" - איזה אסוציאציות מהמקרא מעלה בכם משפט זה?

אצל ביאליק - היצירה מקורה בניצוץ והיא מבעירה אש בלב הקוראים, אש שהוא מפרנס בסבל שלו (בחלבי ובדמי). לב היצירה - אש. אצל רחל - הסודות הכי כמוסים, 'חתומים בה באש' (מזכיר את שיר השירים - שימוש במילים 'חותם' ו'אש' בהקשר של רגשות עזים). מדוע משתמשים המקורות בסמל ה'אש' ואיזה תפקיד ממלאה האש בעולמם הפנימי?

האם יש קשר בין מקורות אלו למקורות העוסקים באש ובתורה?

האם הביטוי 'כוהני האש הפנימית' הולם את היוצרים של היצירות הנ"ל?