הקב"ה והתשובה

לאחר שלמדנו על התשובה ועל החוזרים בתשובה, נתפנה לרגע לבחון איך נראית התשובה מזווית הראייה של הקב"ה.

תלמוד הירושלמי במסכת מכות פרק ב' ה"ו.
חוֹטֵא מָה עָנְשׁוֹ?
אמר רבי פינחס: 'על כן יורה חטאים בדרך' (תהילים כה) שמורה דרך תשובה.
שָׁאֲלוּ לַחָכְמָה: חוֹטֵא מָה עָנְשׁוֹ?
אָמְרָה לָהֶם: חֲטָאִים תְּרַדֵּף רָעָה.
שָׁאֲלוּ לַנְּבוּאָה: חוֹטֵא מָה עָנְשׁוֹ?
אָמְרָה לָהֶם: הַנֶּפֶשׁ הַחוֹטֵאת הִיא תָּמוּת.
שָׁאֲלוּ לַתּוֹרָה: חוֹטֵא מָה עָנְשׁוֹ?
אָמְרָה לָהֶם: יָבִיא אָשָׁם וִיכֻפַּר לוֹ.
שָׁאֲלוּ לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא: חוֹטֵא מָה עָנְשׁוֹ?
אָמַר לָהֶם: יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיִתְכַּפֵּר לוֹ.
היינו דכתיב 'על כן יורה חטאים בדרך' יורה לחטאים דרך לעשות תשובה.

רבי ישראל בעש"ט, הוספות ל'כתר שם טוב' אות קצד
המלך והבן
משל על זה בשם הבעש"ט ז"ל: למלך שהיה לו בן יחיד מלומד היטב שהיה חביב אצלו כבבת עינו ממש. ועלה בדעת האב ובנו שיסע למדינות אחרות ללמוד חכמות ולידע הנהגת בני אדם. אז נתן לו אביו המלך שרים ומשרתים והון רב שילך ויתור במדינות ואיי הים, למען יגיע הבן למעלה יתירה יותר מכמו היותו אצל אביו בביתו. ויהי ברבות הימים וכל אשר נתן לו אביו הלך על הוצאות הדרך מהצטרכות תפנוקיו שהיה מורגל, והעיקר במה שהוסיף תאוה על תאותו בענינים רבים, שעלה לו לזה הוצאה מרובה עד שמכר כל אשר לו. ובין כך הלך למדינה רחוקה עד שגם שם
אביו לא נודע שם כלל. ובאמרו שהוא בן מלך פלוני, מלבד שאינם מאמינים לו, לא נודע כלל שם אביו. וכאשר ראה שכלתה כל תרופות תעלות להחיות את נפשו בצר לו, עלה בליבו לחזור למדינת אביו, אבל מחמת אריכות הזמן שכח גם לשון מדינתו, ובבואו למדינתו מה יכול לעשות מאחר שגם הלשון שכח? והתחיל לרמז להם שהוא בן מלכם, והיה אצלם לשחוק, הייתכן שבן מלך אדיר כזה ילך קרוע ובלוי כל כך? והכו אותו על קדקודו, ונעשה מלא פצעים
וחבורות ומכה טריה. עד שהגיע לחצר המלך והתחיל לרמז להם שהוא בן המלך, ולא השגיחו עליו כלום, עד שהתחיל לצעוק בקול גדול בכדי שיכיר המלך קולו. וכשהכיר המלך קולו, אמר הלא זהו קול בני צועק מתוך דוחקו, ונתעורר אצלו אהבת בנו וחבקו ונשקו כו'".

רבי שניאור זלמן מליאדי, ספר התניא, 'אגרת התשובה' פרק יא
ורב לסלוח
ומה שמשבחים ומברכים את ה' חנון המרבה לסלוח, המרבה דייקא, וכמו שכתוב בעזרא: ורב לסלוח, דהיינו שבמדת בשר ודם אם יחטא איש לאיש וביקש ממנו מחילה ומחל לו ואחר כך חזר לסורו, קשה מאד שימחול לו שנית, ומכל שכן בשלישית ורביעית, אבל במדת הקב"ה אין הפרש בין פעם אחת לאלף פעמים, כי המחילה היא ממדת הרחמים ומדותיו הקדושות אינן בבחינת גבול ותכלית, אלא בבחינת אין סוף, כמו שכתוב כי לא כלו רחמיו.

רבי אברהם מסלונים, 'בית אברהם' עמוד קצו
שּובָה אֵלַי בִפְסִיעות קְטַּנות
עַל פִי מַאֲמַר הָרב הַקָדוש מֵלְכובִיץ': עַל דֶרך מָשָל לְבֶן מֶלֶך שֶּנִתְרחֵק מְאוד, וְאָמַר לו הַּמֶלֶך שּובָה אֵלַי בִפְסִיעות קְטַּנות וְאָשּוב אֵלֶיָך בִפְסִיעותַי הַּגְדולות.

רבי יצחק מאיר מגור, 'חידושי הרי"מ על התורה ומועדים' דרשה ליום כיפור, עמ' רסא
חטא לא חטא, מה יש להקב״ה מזה
ומה עוד אם אדם קלקל ח״ו לדבר חמור ועוסק בסור מרע לראשונה כמו שכתוב, הריהו חושב על הקלקול, ומקום שהמחשבה נמצאת, שם האדם, עם כל נפשו, אז הוא בתוך הרע, והוא בטח לא ישוב בתשובה, כי מותו יתגשם
ויגרום לטמטום הלב ועלול ליפול לתוך עצבות חלילה, ואפילו לא עבר דבר חמור ומוחו לא יתגשם ולבו לא יטמטם, אבל כשיחשוב על סור מרע ועל הבוץ, הופך בבוץ והוא ישאר בוץ, חטא לא חטא, מה יש להקב״ה מזה, ובזמן שהוא
חושב על זה, הריהו יכול להיות נוקב מרגליות, ושיהיה משהו מזה למלכות שמים. לכן סור מרע, הפנה עצמך מרע, אל תהרהר ברע, עשה טוב, עשית חבילות עבירות - עשה מצות כנגדן....

באר החסידות
"מוכרח" היה הקב"ה למחול על כל העוונות
מדי שנה בשנה, בימים הנוראים, היה הרב הצדיק ר' ישראל מרוז'ין מתפלל בעצמו לפני התיבה. פעם ביום הכיפורים בהגיעו לברכה "מלך מוחל וסולח", עמד, שהה זמן רב ולא ברך את הברכה. הוא היה בדבקות גדולה, אבל את
תפילתו הוא לא המשיך.
קהל המתפללים שראו זאת, לא ידעו את נפשם. היה הדבר לפלא. והנה, לפתע פתאום, כמו נתעורר משרעפיו, ולפתע אמר במהירות רבה את הברכה: "ברוך אתה ה' מלך מוחל וסולח לעוונותינו וכו'...", וסיים במהירות את תפילת העמידה.
במוצאי יום הכיפורים סיפר לתלמידים את שאירע: "בתפילתי ראיתי למעלה שאין מוחלים על העבירות של עם ישראל. משום כך, לא יכולתי לומר את ברכת 'מלך מוחל וסולח'. ניסיתי למצוא עצות בנפשי, עד שנזכרתי במעשה שהיה בילדותי: אבי הקדוש רבי שלום היה מחנך אותי לעשות "אתכפיא" (היינו לכפות את היצר הרע), ולא לבצע את כל מה שליבי חפץ. כיצד היה מלמדני זאת? מפעם לפעם היה מראה לי מאכלים מתוקים וערבים, וכשאני ביקשתי לטעום מהם לא היה נותן לי את חפצי, כדי שאלמד שלא לעשות כל דבר שליבי חפץ. פעם אחת, הראה לי אבי תפוח עץ יפה, ומאוד חפצתי בו. ידעתי שאבי לא יתן לי את חפצי. מה עשיתי? ברכתי ברכת "בורא פרי העץ", ובכדי שלא תהיה ברכה לבטלה, מוכרח היה אבי לתת לי את התפוח... כשנזכרתי בסיפור זה, החלטתי לעשות כן גם עתה, מיהרתי ובירכתי את ברכת "מלך מוחל וסולח", וכדי שלא תהיה לבטלה, "מוכרח" היה הקב"ה למחול על כל העוונות.