מניה שוחט
הדף מאת: חבורת הכותבים / השומר החדש
בשיעור זה נקרא מתוך כתביה של מניה שוחט אודות ארגון 'ההגנה' ומתוך כך נוכל ללמוד על תפיסות עולמה בנוגע לאופי החברה ואורח החיים הראוי בעיניה
דיון
רקע לשיעור

השנה 1879. רוסיה הצארית. החל סיפור חייה של מניה שוחט שהסתיים בשנת 1961 בתל-אביב.
במהלך חייה הספיקה מניה לצאת מבית הוריה בגיל 12, לנסות לשים קץ לחייה פעמיים, לאבד ארבעה אחים שהתאבדו, לשבת בכלא הרוסי על פעילותה הנמרצת למען תנאי הפועלים ברוסיה ובעל כורחה לעלות לארץ ישראל לאחר שחייה היו נתונים בסכנה
כאן בארץ הייתה שותפה בהקמתו של הקולקטיב החקלאי בחוות סג'רה, וביחד עם בעלה(ישראל שוחט) הקימו את ארגון 'בר-גיורא' החשאי ואת ארגון השומר.
רעיונותיה ותפיסות עולמה באו לידי ביטוי בפעולותיה הרבות למען היישוב העברי כפועלת, כשומרת וכמנהיגה שהניחה אבני יסוד חשובות בהקמת המדינה שבדרך.
מתוך כתביה של מניה שוחט אודות ארגון 'ההגנה' נוכל ללמוד על תפיסות עולמה בנוגע לאופי החברה ואורח החיים הראוי בעיניה
קטעי הקריאה לקוחים מתוך: כתבי מניה שוחט ותולדותיה בהוצאת מכון מחקר של שם יצחק בן-צבי ויעל ינאית
כתבי מניה שוחט, יד בן-צבי
יסודות המולדת : רעיון, עבודה, כסף והגנה

"כאשר ארגנתי את הקולקטיב הראשון בסג'רה בסוף 1907, התרכזה שם קבוצת אנשים מלוכדת, בעלת אופי של "אורדן" פוליטי סודי. הלך מחשבתם של חברי האורדן היה בערך כזה: הואיל ובנין המולדת יקום על ארבעת היסודות רעיון, עבודה, כסף והגנה עצמית- הרי הם לוקחים על עצמם את התפקיד לפתח בהתמסרות ובחירוף-נפש את היסוד האחרון: את כשרון ההגנה העצמית.
אותי משך עוז רוחם של קומץ האנשים האלה, אמונתם בכוחותיהם, האידיאליזם שלהם, של ראיתי כדוגמתו, ונכונות האנשים להקריב את עצמם בלי חשבון. ועוד בתכונה נוספת היה מחונן הקומץ הזה: במשמעת מתוך הכרה, שנבלעה במשך הזמן בדמם ותהיה להם לחוש שישי."
דיון
יסודות המולדת
מניה שוחט כותבת בהשתאות על נכונותם של אנשי הקולקטיב להקריב את עצמם בלי חשבון למען האידיאל.

האם אמירה שכזו שיוצאת מפיו של מנהיג חברתי עשויה להיות בעייתית?

כיצד קושרת מניה שוחט בין משמעת מתוך הכרה לבין חוש שישי?

מה כוונתה בכך?

האם אכן "אחריות שנבלעה באדם" במשך הזמן משרתת אותו כשם שחושיו משרתים אותו?
כתבי מניה שוחט, יד בן-צבי
אשת השומר : על מקומה של האישה בפני עצמה

"ב'שומר' היו שני מיני נשים: חברות 'השומר' ונשי החברים. אנו, חברות 'השומר', היינו מעטות. רוב הנשים היו נשי חברים. חייהן היו קשים ביותר. ביחס לחיי משפחה היו לנו דעות קונסרווטיביות ביותר. כמעט כל אחת מאיתנו הייתה יולדת בכל שנתיים. והשומר לא חי חיי משפחה. בהתאם לצרכי השמירה היו מטלטלים את המשפחות ממקום למקום. חיינו חיים קשים מנשוא [...] כמעט כל ילדינו הראשונים מתו. אנחנו, חברות 'השומר', ידענו להבליג על הצער. היה לנו סיפוק רב בחיינו. נהנינו מן הרומנטיקה של החיים והסביבה לא פחות מן הגברים. ידענו על מה אנו סובלות. לא כן נשי השומרים. בחלקן נפל רק הסבל. סיפוק לא ידעו. בעליהן לא היו מגלים להן דבר. מהן דרשו רק פסיביות מוחלטת. וכשהחלו הילדים למות, התקומם בהן האינסטינקט הראשוני של כל אם.
קשה לתאר עד כמה היו אז מדוכאים החיים האישיים של כל אחד מאיתנו. [...] דרכנו הייתה ברורה לנו וקיבלנו את הכל באהבה. אך אי אפשר היה לדרוש זאת מנשים שלא היה להן כל תפקיד בחיי הכלל ורק סבלן רבץ עליהן."
דיון
אשת השומר
מניה שוחט מתארת את חיי הנשים כקשים ביותר אשר לוו בתמותת תינוקות, בחוסר בטחון, בהיעדרות הגבר ('השומר') לפרקי זמן ארוכים, מטלטלה ממקום למקום ועוד

מה לדעתכם סייע לנשים לשרוד את שגרת החיים כפי שמתארת מניה בכתביה?

מניה שוחט טוענת שדרכן הייתה לקבל את הכל באהבה אך לנשות השומרים (שלהן זכויות וחובות מועטות ביחס ל'חברות השומר'.) היה קשה יותר לקבל את הקשיים מאחר ולא היה להן כל תפקיד בחיי הכלל.

נסו להסביר מה הקשר בין מעורבות חברתית להפחתת תחושת הסבל האישי.
האם אתם מכירים דוגמאות נוספות לכך?
כתבי מניה שוחט, יד בן-צבי
שלום וביטחון : היחס הראוי לשכנינו הערבים

"המסורת של 'גאולת הדם' הקיימת בין הערבים לימדה את החברים להיות זהירים במעשיהם, לדעת להגן מבלי להרוג, כי אם שומר הורג ערבי הרי הוא מסכן בזה את כל המושבה, שלשלומה הוא אחראי. בדרך זו, הקנתה השמירה לחברים אומץ-לב וזהירות וטפחה את ההכרה, כי השמירה לעצמה אינה העיקר, כי אם רק צעד לתכלית נעלה יותר. גם השמירה וגם מעשי הכיבוש הביאו את "השומר" במגע תמידי עם השכנים, והניסיון לימד, שאם אומץ-לב דרוש ברגע ההתנגשות, הרי חשוב יותר לאין-ערוך הוא המגע היום-יומי, שרק הוא עלול ליצור אוירה של יחסים טובים; ובטחון בסביבה"
דיון
שלום ובטחון
מניה שוחט טוענת שרק המגע היום-יומי, עלול ליצור אוירה של יחסים טובים; ובטחון בסביבה עם שכנינו הערבים.

האם אתם מסכימים עם גישה זו?

100 שנה לאחר כתיבת דברים אלו

באיזו מידה ובאילו מקרים אנו מקיימים 'מגע יומיומי' עם הערבים?
האם זה יוצר אוירה טובה יותר של יחסים טובים ובטחון?