שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה - שואת יהודי סלוניקי

בעיר סלוניקי ביוון הייתה קהילה יהודית מפוארת ומיוחדת במינה, שנגדעה באחת בשואה. לפיוט שהיה מושר בקהילתם בראש השנה "עת שערי רצון", פיוט המתאר את הכאב והקושי של אברהם ושרה לנוכח עקדת יצחק, הם העניקו פרשנות חדשה, המבטאת את הקושי והכאב שלהם לנוכח האובדן הגדול של קהילתם. דרך פרשנות זו ניתן ללמוד רבות על אופייה של הקהילה ועל דרך ההתמודדות שלה עם מאורעות השואה.

דיון
הקדמה
בעיר סלוניקי שביוון הייתה אחת הקהילות היהודיות הגדולות והמפוארות ביותר שכללה מעל 50,000 יהודים. יותר מתשעים אחוזים מהם נרצחו בשואה והקהילה נעלמה.

כדי להבין את השבר הגדול, את העולם העשיר שממנו באו יהודי סלוניקי שנותרו לפליטה, ואת התמודדותם לאחר השואה, מובאות פה עדויות של ניצולי שואה מסלוניקי, וכן הפרשנות הייחודיות שנתנו לפיוט "עת שערי רצון", המבטאת את קורותיהם.

עדותו של יצחק כהן, מקור: בשביל הזיכרון, 33 , יד ושם, ירושלים 1999 , עמ' 62-59
קטעים מעדותו של יצחק כהן - יליד סלוניקי, ניצול אושוויץ-בירקנאו.
יצחק כהן נולד בסלוניקי שביוון בשנת 1922. משפחתו המורחבת כללה כ-150 איש. יצחק הוא היחיד ששרד.

מעדותו על העיר סלוניקי כעיר יהודית: "נולדתי בעיר שעד הכיבוש היווני ב-1913, הייתה עיר יהודית. כל העובדים וכל הסוחרים בסלוניקי היו יהודים. מן הפועל הפשוט ועד עורכי הדין והרופאים הנכבדים – כולם היו יהודים. העיר שבתה בשבת, תחנת הרכבת הייתה סגורה".

מעדותו על היחסים עם היוונים: "הרגשנו גם את האנטישמיות... עם זאת, הרגשנו את עצמנו אזרחים של יוון. היהודים הלכו לצבא... במלחמת העולם השנייה... היו גדודים שקראו להם "גדודי הכהן" כי רוב החיילים והמפקדים בהם היו יהודים..."

מעדותו על חיי הקהילה היהודית: "היו בסלוניקי 12 בתי ספר יהודיים. למדנו ארבע שפות מכיתה א': יוונית, צרפתית, עברית ולדינו. כתבנו בעברית, כי הרי לדינו כותבים בעברית. היו בעיר גם הרבה ארגונים ציוניים ותנועות נוער. תנועת "מכבי" למשל, הייתה חזקה מאוד בסלוניקי...

החיים בסלוניקי היו שקטים וטובים, מלאי שמחה. בקהילה היהודית, שהייתה מסורתית, אבל מאוד מתונה, נחגגו החגים בהמון עם... הקהילה הקימה מוסדות עזרה וסעד רבים... המחויבות הקהילתית הייתה חזקה מאוד.

© כל הזכויות שמורות ליד ושם
www1.yadvashem.org

עדותו של יוסף מטלון, מקור: ארכיון יד ושם -0.3-10414, אתר יד ושם
קטעים מעדותו של יוסף מטלון, ניצול אושוויץ-בירקנאו
יוסף מטלון נולד בשכונת הברון הירש בסלוניקי, שכונה שמנתה כ-3,000 יהודים.

מעדותו על סגירת הגטו: "סגרו את כל השכונה... עשו שלושה שערים.. את השער השלישי, היות והשכונה הזאת קרובה לרכבת בכוונה תחילה, שהטרנספורטים יצאו. לאחר מכן נודע לנו, שיצאו מהשער השלישי".

מעדותו על תפקידו כשומר בגטו: "אני גם כן הייתי שומר עם כל הבחורים האלה מהשכונה... אנחנו היינו מקבלים לחם עם תלושים... אני הייתי מסתובב בין השכנים, לוקח את הכרטיסים שלהם, עולה על העגלה עם שני החברים... הייתי הולך ומביא שני שקי לחם, ולכל אחד הייתי נותן לו את המנה שלו. כי היינו שכנים עם הלב..."

מעדותו על יחס הגרמנים לעובדים היהודים: "אני זוכר יום אחד... כנראה שלא היינו בסדר. נתן לנו עונש שעה שלימה לעמוד ליד הקיר ולהסתכל על השעון. ככה לעמוד ולהסתכל שעה שלימה. זה אני לא יכול לשכוח".

© כל הזכויות שמורות ליד ושם
www1.yadvashem.org

עדותו של שלמה חרון, מקור: ארכיון יד ושם 0.3/821
מעדותו של שלמה חרון, ניצול שואה מסלוניקי
מעדותו על החיים לפני השואה: "לפני המלחמה אני לא הרגשתי שום רדיפות, שום אנטישמיות, כילד, אבל כשפרצה המלחמה... אני זוכר שקיללו אותנו... 'יהודים, אתם לא צריכים להיות כאן'... הם לא אהבו אותנו..."

מעדותו על כיבוש העיר בידי הגרמנים: "לא היה שום דבר בסלוניקי, העיר נכנעה מהר מאוד. וחודשים ראשונים כשצבא גרמני הנכנס לסלוניקי, הוורמאכט... איך אני אסביר לך, לא הרגשנו שהם גרמנים. הם היו נחמדים... התנהגו יפה..."

מעדותו על יחס הגרמנים: "יום אחד... אני ושתי האחיות ישבנו בפתח הבית, במדרגות. אני לא יכול לשכוח את התמונה הזאת, קצין גרמני עם הרבה כוכבים, בא לידינו, נתן לאחיותיי איזה שוקולד... והעלה אותן הביתה, להורים. אמא מאוד נבהלה שפתאום נכנסים גרמנים... הוא הראה תמונות של הילדים שלו, ושגם לו יש ילדות בגיל הזה, הוא ישב איזה שעה וחצי – שעתיים, דיברו, שתו כוס תה או כוס קפה, לא זוכר. והוא הלך. זו חוויה שלא נשכחת... "
© כל הזכויות שמורות ליד ושם
www1.yadvashem.org

עדותה של אסתר צדיקריו, מקור: ארכיון יד ושם 0.3/73
מעדותה של אסתר צדיקריו, ניצולת שואה מסלוניקי
מעדותה על המשלוח מהגטו: "אחרי שלושה-ארבעה ימים שסגרו את הגטו... באו גרמנים עם מכות וכלבים: 'מהר! מהר!'... עזבנו כל מה שנשאר בבית ולקחנו את המעט שהיינו יכולים לסחוב... ביקשו מאיתנו לעלות על הקרונות האלה. שמונים אנשים היינו בכל קרון. שמונה ימים נמשכה הנסיעה..."

מעדותה על ההגעה לבירקנאו: "המקום שאליו הגענו בפולניה היה נראה כמו ביום העצמאות. הכל מלא אורות, מלא פרוז'קטורים...זה היה בבירקנאו... אמרתי לאמי... אנחנו הצעירים נלך ברגל ואתם המבוגרים תיסעו עם האוטו משא...

למחרת כשקמנו שאלנו איפה ההורים שלנו, איפה המשפחות?

מישהי אמרה שהם בארובה הזאת, בעשן הזה... הם נשרפו.

אנחנו לא האמנו, התחלנו לבכות.

אמרו: תחשבו על עצמכם, ובשביל להיות חזקים, בשביל יום אחד לצאת מהגיהינום הזה".
© כל הזכויות שמורות ליד ושם
www1.yadvashem.org

דיון
סיכום העדויות
מעדויותיהם של ארבעת ניצולי השואה מסלוניקי עולה, כי יהודי סלוניקי היו מורגלים לפני השואה בחיים תוססים, שמחים, מלאים עזרה הדדית, יחסים טובים עם השכנים והשתלבות באוכלוסייה הכללית.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש יוון, שינה המקום את פניו מקצה לקצה. בתוך זמן קצר היהודים נשלחו בהמוניהם לגטאות ולמחנות, וחוו סבל נורא.

ליהודי סלוניקי נוספו קשיים שלא היו מנת חלקם של כל יהודי אירופה - קשיי השפה, התרבות, מזג האוויר והכרת האוכלוסייה. יהודי סלוניקי הרגישו גם במהלך המלחמה את שונותם והתקשו להבין את המתרחש.

הטרגדיה של יהודי סלוניקי יצרה משמעות חדשה לפיוט שהיה שגור עוד קודם לכן על שפתותיהם של יהודי הקהילה, "עת שערי רצון", והפיוט הפך לאמצעי ביטוי לכאב האובדן והאסון.

דיון
הקדמה לפיוט
הפיוט 'עת שערי רצון' מושר על ידי קהילות שונות בראש השנה, בעיצומו של היום, זמן עקדת יצחק על פי המסורת היהודית.

הפיוט חובר בפאס שבמרוקו במאה ה-12, והיה מושר גם בקהילת סלוניקי במשך מאות בשנים.

הפיוט מציע פרשנות אנושית לסיפור המקראי, ובעיקר לדברים שלא נאמרים בו.

כך למשל הוא מתאר את רגשותיו של אברהם אבינו אשר מצוּוה לעקוד את בנו: "והמון דמעיו נוזלים בחיל / עין במר בוכה ולב שמח..." אברהם נקרע בין רצונו להיענות לבוראו לבין אהבתו לבנו יצחק.

כך משלים הפיוט את שהתורה לא מפרטת בסיפור העקדה.

עת שערי רצון, לרבי יהודה בן שמואל אבן עבאס
עת שערי רצון

עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ אָנָּא זְכֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ בָּאַחֲרִית נֻסָּה בְּסוֹף הַעְשָׂרָה הַבֵּן אֲשֶׁר נוֹלַד לְךָ מִשָּׂרָה אִם נַפְשְׁךָ בוֹ עַד מְאֹד נִקְשָׁרָה קוּם הַעֲלֵהוּ לִי לְעוֹלָה בָרָה עַל הַר אֲשֶׁר כָּבוֹד לְךָ זוֹרֵחַ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ אָמַר לְשָׂרָה כִּי חֲמוּדֵךְ יִצְחָק גָּדַל וְלֹא לָמַד עֲבוֹדַת שַׁחַק אֵלֵךְ וְאוֹרֵהוּ אֲשֶׁר לוֹ אֵל חָק אָמְרָה לְכָה אָדוֹן אֲבָל אַל תִּרְחַק עָנָהּ יְהִי לִבֵּךְ בְּאֵל בּוֹטֵח עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ שָׁחַר וְהִשְׁכִּים לַהֲלֹךְ בַּבֹּקֶר וּשְׁנֵי נְעָרָיו מִמְּתֵי הַשֶּׁקֶר יוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָגְעוּ אֶל חֵקֶר וַיַּרְא דְּמוּת כָּבוֹד וְהוֹד וָיֶקֶר עָמַד וְהִתְבּוֹנָן לְהִמָּשֵׁחַ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ יָדְעוּ נְעָרָיו כִּי קְרָאָם לֵאמֹר אוֹר הַרְאִיתֶם צָץ בְּרֹאשׁ הַר הַמֹּר וַיֹּאמְרוּ לֹא נֶחֱזֶה רַק מַהְמוֹר עָנָה שְׁבוּ פֹה עַם מְשׁוּלִים לַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר לְהִשְׁתַּטֵּחַ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ הָלְכוּ שְׁנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת בִּמְלָאכָה וְיַעֲנֶה יִצְחָק לְאָבִיו כָּכָה אָבִי רְאֵה אֵשׁ וַעֲצֵי מַעֲרָכָה אַיֵּה אֲדֹנִי שֶׂה אֲשֶׁר כַּהֲלָכָה הַאַתְּ בְּיוֹם זֶה דָּתְךָ שׁוֹכֵחַ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ וְיַעֲנֶה אָבִיו בְּאֵל חַי מַחְסֶה כִּי הוּא אֲשֶׁר יִרְאֶה לְעוֹלָה הַשֶּׂה דַּע כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ אֱלֹהִים יַעֲשֶׂה נִבְנֶה בְנִי הַיּוֹם לְפָנָיו כִּסֵּא אָז יַאֲמִיר זֶבַח וְהַזּוֹבֵחַ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

דָּפְקוּ בְּשַׁעְרֵי רַחֲמִים לִפְתֹּחַ הַבֵּן לְהִזָּבַח וְאָב לִזְבֹּחַ קֹוִים לָאֵל וּבְרַחֲמָיו לִבְטֹחַ וְקֹוֵי יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ דָּרְשׁוּ בְּנַחְלַת אֵל לְהִסְתַּפֵּחַ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ הֵכִין עֲצֵי עוֹלָה בְּאוֹן וָחַיִל וַיַּעֲקֹד יִצְחָק כְּעָקְדוֹ אַיִל וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל וַהֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ מִמַּאֲכֶלֶת יֶהֱמֶה מִדְבָּרִי נָא חַדְּדָהּ אָבִי וְאֶת מַאְסָרִי חַזֵּק וְעֵת יְקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפְרִי וְאְמֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ וְיֶהֱמוּ כָּל מַלְאֲכֵי מֶרְכָּבָה אוֹפַן וְשָׂרָף שׁוֹאֲלִים בִּנְדָבָה מִתְחַנְּנִים לָאֵל בְּעַד שַׂר צָבָא אָנָּא תְּנָה פִדְיוֹם וְכֹפֶר הָבָה אַל נָא יְהִי עוֹלָם בְּלִי יָרֵחַ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ אָמַר לְאַבְרָהָם אֲדוֹן שָׁמַיִם אַל תִּשְׁלְחָה יָד אֶל שְׁלִישׁ אוּרַיִם שׁוּבוּ לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי מַחְנַיִם יוֹם זֶה זְכוּת לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם בּוֹ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים אֲנִי פּוֹתֵחַ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ לִבְרִיתְךָ שׁוֹכֵן זְבוּל וּשְׁבֻעָה זָכְרָה לְעֵדָה סוֹעֲרָה וּנְגוּעָה וּשְׁמַע תְּקִיעָה תּוֹקְעָה וּתְרוּעָה וֶאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

להסבר על הפיוט ולשמיעת לחניו באתר 'הזמנה לפיוט'

דיון
שיחו לאמי כי ששונה פנה - כאבם של יהודי סלוניקי
לאחר השואה העניקו יהודי סלוניקי משמעות חדשה לפיוט - לא רק תיאור עקדת יצחק המקראית, אלא גם תיאור קורותיהם של יהודי סלוניקי בהווה - שואת היהודים, ורצח עשרות אלפי יהודי יוון. מילות הפיוט שהיו מוכרות לניצולים, ובעיקר תיאור שרה המקבלת את בשורת מות בנה, ואין לה מנחם - הביעו את תחושת האסון הנורא שחוו יהודי סלוניקי, שלא היו מסוגלים למצוא נחמה לאחר אובדן בני משפחותיהם ואובדן הקהילה כולה. "שיחו לאמי כי ששונה פנה הבן אשר ילדה לתשעים שנה היה לאש ולמאכל מנה אנה אבקש לה מנחם אנה צר לי לאם כי תבכה ותתייפח העוקד הנעקד והמזבח" - בית זה הפך להיות סמל לאובדן ולכאב, ומאז מושר הפיוט בעוצמה רבה עוד יותר בקרב ניצולי הקהילה.