הדף מאת: גליה קסלסי / המדרשה באורנים
אהוד בנאי, "ויוותר יעקב לבדו", סיפורי ראשית, ציון תניא (עורכת), הוצאת למשכל (ידיעות אחרונות וספרי חמד), 2002, עמ' 439-437
"לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל"
[אולי המאבק של יעקב במלאך הוא] מאבק פנימי-רוחני שקורה בתוך נפשו של יעקב, שנצרך כאן להיאבק בשדים שבתוכו ובפחדים שלו, כדי שיוכל להיכנס אל ארץ כנען... ולמלא את התפקיד הנכבד שמוטל עליו: להקים את הבית היהודי הראשון, המשפחה שממנה עתיד להסתעף עם ישראל כולו לדורותיו.
... יעקב ממשיך לדרכו, צולע אחרי שנפגע בגיד הנשה, כי לכל מאבק יש מחיר, אבל הכתוב מציין: "ויזרח לו השמש...", שמש חדשה מאירה את דרכו של יעקב, שכבר אין הוא אותו אדם שהיה אתמול.
אני רוצה לקפוץ עכשיו בזמן, למעלה משלושת אלפים שנה קדימה, אל סוף המאה התשע-עשרה. אל העיר שירז שבפרס. אל העיר הזאת הגיעו מתישהו אחרי גלות בבל צאצאיו של אותו יעקב שנאבק עם המלאך. קהילה גדולה של אנשים לומדי תורה ומקיימי מצוות, הם מקבלים מסביבתם את התרבות המקומית, את המאכלים, את הלבוש, את הסיפור המזרחי, את אגדות העם ואת השירה הפרסית, אבל לא מאבדים את כל מה שמייחד אותם כיהודים, וחיים באופן יומיומי את החוט המקשר בינם ובין יעקב אבינו. יום אחד קם אחד מבני בניו של יעקב התנ"כי, שגם שמו יעקב, שהוא הסבא של הסבא שלי, קם ועולה לארץ-ישראל... הוא מגיע לירושלים עם אשתו, בניו ונכדיו ובונה שם בית. מוסיף את האות יו"ד לשם משפחתו והופך אותו מבנא לבנאי, כלומר בונה בתים. ממש כמו אביו הקדמון יעקב שבנה את הבית היהודי הראשון.
ויעקב זה מוליד את אליהו. אליהו מוליד את מאיר. ואחרי שיעקב מת, מאיר נכדו מוליד בן וקורא לו יעקב. וזה אבא שלי.
ויעקב, נער בשנות השלושים בירושלים, בתקופת המנדט, הולך לתנועת נוער ציונית ורואה שם יהודים חילונים, חופשים וליברלים. הוא נשלח מטעם התנועה לחוות הכשרה בקיבוץ ומגלה את נפלאות ריקוד ההורה המעורב של בנים ובנות במעגל, בליווי אקורדיון, והוא מתבייש בכובע על ראשו ומוריד אותו. אורח החיים הדתי של הוריו נראה לו מיושן ומגביל. הוא רוצה להיות שחקן, ולצערם הגדול של הוריו הוא עוזב את הדת, אף שבפנימיותו ובמהותו הוא נשאר מקושר עד סוף ימיו לעולם התנ"ך והפיוט העברי.
ויעקב זה הוא בן הדור של מלחמת העצמאות. הוא היה שם, גבר צעיר בסוף שנות העשרים, כשקמה המדינה, ואותם אנשים שניתקו את עצמם מהמסורת, שעזבו את ספסלי הישיבות, שמרדו בהוריהם, הם האנשים שבפועל הקימו את המדינה וקראו את שמה: ישראל.
והנה אני כיום, בנו של יעקב, מחפש שוב את הדרך איך לחדש את הקשר עם יעקב אבי הקדמוני, ועם יעקב הסבא של הסבא שלי.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il
"לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל"
[אולי המאבק של יעקב במלאך הוא] מאבק פנימי-רוחני שקורה בתוך נפשו של יעקב, שנצרך כאן להיאבק בשדים שבתוכו ובפחדים שלו, כדי שיוכל להיכנס אל ארץ כנען... ולמלא את התפקיד הנכבד שמוטל עליו: להקים את הבית היהודי הראשון, המשפחה שממנה עתיד להסתעף עם ישראל כולו לדורותיו.
... יעקב ממשיך לדרכו, צולע אחרי שנפגע בגיד הנשה, כי לכל מאבק יש מחיר, אבל הכתוב מציין: "ויזרח לו השמש...", שמש חדשה מאירה את דרכו של יעקב, שכבר אין הוא אותו אדם שהיה אתמול.
אני רוצה לקפוץ עכשיו בזמן, למעלה משלושת אלפים שנה קדימה, אל סוף המאה התשע-עשרה. אל העיר שירז שבפרס. אל העיר הזאת הגיעו מתישהו אחרי גלות בבל צאצאיו של אותו יעקב שנאבק עם המלאך. קהילה גדולה של אנשים לומדי תורה ומקיימי מצוות, הם מקבלים מסביבתם את התרבות המקומית, את המאכלים, את הלבוש, את הסיפור המזרחי, את אגדות העם ואת השירה הפרסית, אבל לא מאבדים את כל מה שמייחד אותם כיהודים, וחיים באופן יומיומי את החוט המקשר בינם ובין יעקב אבינו. יום אחד קם אחד מבני בניו של יעקב התנ"כי, שגם שמו יעקב, שהוא הסבא של הסבא שלי, קם ועולה לארץ-ישראל... הוא מגיע לירושלים עם אשתו, בניו ונכדיו ובונה שם בית. מוסיף את האות יו"ד לשם משפחתו והופך אותו מבנא לבנאי, כלומר בונה בתים. ממש כמו אביו הקדמון יעקב שבנה את הבית היהודי הראשון.
ויעקב זה מוליד את אליהו. אליהו מוליד את מאיר. ואחרי שיעקב מת, מאיר נכדו מוליד בן וקורא לו יעקב. וזה אבא שלי.
ויעקב, נער בשנות השלושים בירושלים, בתקופת המנדט, הולך לתנועת נוער ציונית ורואה שם יהודים חילונים, חופשים וליברלים. הוא נשלח מטעם התנועה לחוות הכשרה בקיבוץ ומגלה את נפלאות ריקוד ההורה המעורב של בנים ובנות במעגל, בליווי אקורדיון, והוא מתבייש בכובע על ראשו ומוריד אותו. אורח החיים הדתי של הוריו נראה לו מיושן ומגביל. הוא רוצה להיות שחקן, ולצערם הגדול של הוריו הוא עוזב את הדת, אף שבפנימיותו ובמהותו הוא נשאר מקושר עד סוף ימיו לעולם התנ"ך והפיוט העברי.
ויעקב זה הוא בן הדור של מלחמת העצמאות. הוא היה שם, גבר צעיר בסוף שנות העשרים, כשקמה המדינה, ואותם אנשים שניתקו את עצמם מהמסורת, שעזבו את ספסלי הישיבות, שמרדו בהוריהם, הם האנשים שבפועל הקימו את המדינה וקראו את שמה: ישראל.
והנה אני כיום, בנו של יעקב, מחפש שוב את הדרך איך לחדש את הקשר עם יעקב אבי הקדמוני, ועם יעקב הסבא של הסבא שלי.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il
יוסף דב סולובייצ'יק, "קודש וחול", בתוך האדם ועולמו, 1945, עמ' 145
הנווד הוא מנצל, טפיל, נודד הוא ממקום למקום, ממקום מרעה אחד אל השני. כאשר מזג האויר או תנאים אחרים אינם נוחים לו, מיד הוא נוטה את אהלו במקום אחר. אין לו שום שאיפה או כוונה לעבד את האדמה, מפני שאין לו אדמה משלו... אין לנווד שום קשר נפשי עם האדמה; הוא לא נתן לאדמה מאומה ואין האדמה מעניקה לו מאומה. אין לנווד תודעת מקום כלשהי. החקלאי המתיישב הוא, לעומת זה, יוצר ומפיק. זוהי אדמתו והוא עמל וטורח בה, מתפלל לגשם שירד, ומוכן להיאבק עם כל מי שיתכוון לנשל אותו מאדמתו... לחקלאי-המתיישב יש קשר לאדמה, כי נחלתו היא חלק מאישיותו... יש לו תודעת מקום.
הנווד הוא מנצל, טפיל, נודד הוא ממקום למקום, ממקום מרעה אחד אל השני. כאשר מזג האויר או תנאים אחרים אינם נוחים לו, מיד הוא נוטה את אהלו במקום אחר. אין לו שום שאיפה או כוונה לעבד את האדמה, מפני שאין לו אדמה משלו... אין לנווד שום קשר נפשי עם האדמה; הוא לא נתן לאדמה מאומה ואין האדמה מעניקה לו מאומה. אין לנווד תודעת מקום כלשהי. החקלאי המתיישב הוא, לעומת זה, יוצר ומפיק. זוהי אדמתו והוא עמל וטורח בה, מתפלל לגשם שירד, ומוכן להיאבק עם כל מי שיתכוון לנשל אותו מאדמתו... לחקלאי-המתיישב יש קשר לאדמה, כי נחלתו היא חלק מאישיותו... יש לו תודעת מקום.
אבי שגיא, המסע היהודי ישראלי: שאלות של תרבות ושל זהות, מכון שלום הרטמן 2006, עמ' 244
...דבר אחד משותף לכל העם היושב בציון (חוץ ממעטים מועטים), והוא: אין אנו מנתקים את עצמנו מן העבר ההיסטורי, ואין אנו מתכחשים למורשת אבות. שונים הצינורות, שונות המסקנות, אך אין אנו סותמים את הבארות [...] כזה וכזה הוא מטענו הלאומי של יהודי בישראל - בין אם הוא דתי, בין אם הוא לא דתי, ובין אם הוא אנטי דתי, אם יאבה ואם ימאן, קשור הוא בטבורו אל ההיסטוריה היהודית: ממנה הוא שואב את שפתו וניביה [... ] [עד כאן דברי השופט זילברג]
[על כך כותב שגיא]: הטענה המרכזית של השופט זילברג היא אפוא, שזיהוי של אדם כיהודי מותנה בכניסתו לשיח הדיאכרוני היהודי. ללא כניסה זו יכול אדם להזדהות מבחינה סובייקטיבית עם הקולקטיב היהודי, אך הוא לא יזוהה כיהודי; דהיינו לא יעשה בשל כך חבר בקולקטיב זה.
מילים
...דבר אחד משותף לכל העם היושב בציון (חוץ ממעטים מועטים), והוא: אין אנו מנתקים את עצמנו מן העבר ההיסטורי, ואין אנו מתכחשים למורשת אבות. שונים הצינורות, שונות המסקנות, אך אין אנו סותמים את הבארות [...] כזה וכזה הוא מטענו הלאומי של יהודי בישראל - בין אם הוא דתי, בין אם הוא לא דתי, ובין אם הוא אנטי דתי, אם יאבה ואם ימאן, קשור הוא בטבורו אל ההיסטוריה היהודית: ממנה הוא שואב את שפתו וניביה [... ] [עד כאן דברי השופט זילברג]
[על כך כותב שגיא]: הטענה המרכזית של השופט זילברג היא אפוא, שזיהוי של אדם כיהודי מותנה בכניסתו לשיח הדיאכרוני היהודי. ללא כניסה זו יכול אדם להזדהות מבחינה סובייקטיבית עם הקולקטיב היהודי, אך הוא לא יזוהה כיהודי; דהיינו לא יעשה בשל כך חבר בקולקטיב זה.
מילים
- שיח דיאכרוני - שיח אנכי בין דורי, בין תקופות שונות בהיסטוריה
- שיח סינכרוני - שיח רוחבי, של הקהילה בהווה על כל גווניה
א"ד גורדון, 'עבודת התחייה בארצות הגולה', בתוך: גורדון, האומה והעבודה הספרייה הציונית תשי"ז, עמ' 264-265.
הטבע העצמי לנו הוא טבע ארץ ישראל
אנחנו שואפים לשוב אל החיים והיצירה העצמיים, ואין חיים ויצירה עצמיים לאומה אלא ממקור החיים והיצירה שלה- מהטבע העצמי שלה, ואין חיים ויצירה עצמיים שלמים ליחיד באין חיים ויצירה עצמיים לאומתו, יוצרת נשמתו האנושית.
הטבע העצמי לנו הוא טבע ארץ ישראל. הוא טבע אותנו בחותמו טביעה שלא תמחה לא מגופנו ולא מרוחנו, כל עוד אנחנו מרגישים בנו זיק של חיים עצמיים. עצמות זו די כוח בה לעמוד בפני כל השפעה מבחוץ, מרוח טבע אחר, כל עוד היא בת חורין ופועלת, מעכלת על פי דרכה מה שהיא בולעת מבחוץ. טשטוש צורתנו הלאומי - ועמה גם האישית של אישי האומה, כי הא בהא תליא- טשטוש צורתנו צפוי לנו בארצות פיזורינו, כל עוד הן בשבילנו גלות, כל עוד אנחנו רק נפעלים מחייהם של אחרים, מושפעים מיצירתם של אחרים, כאין יכולת לסגל לנו מהם מה שיש לסגל על פי דרכנו, באין לנו כוח קניין עצמי, באין לנו מקור חיים ויצירה עצמיים, לשלם בעדו משלנו...
מאותה השעה ובמידה שהכרתנו העצמית הולכת ומתרחבת בקרב העם והרגשתנו העצמית הולכת ומתעמקת, ובמידה שעבודתנו לתחייתנו בארץ ישראל, הולכת ומתקדמת - מאותה השעה ובאותה המידה אין ארצות העמים, שבני עמנו פזורים שם, בשבילנו גלות, כי אם ארצות מגורים, שבני עמנו גרים שם, כדרך שבני עמים אחרים גרים בארצות שמחוץ לארצם. אז אין עוד היהודים, הגרים באותן הארצות, רק נפעלים, רק מושפעים, כי אם גם פועלים ומשפיעים, משפיעים לא רק מה שקיבלו מהאחרים וטחנוהו בסברתם או בדמיונם, כי אם משפיעים משלהם, מעצמותם.
הטבע העצמי לנו הוא טבע ארץ ישראל
אנחנו שואפים לשוב אל החיים והיצירה העצמיים, ואין חיים ויצירה עצמיים לאומה אלא ממקור החיים והיצירה שלה- מהטבע העצמי שלה, ואין חיים ויצירה עצמיים שלמים ליחיד באין חיים ויצירה עצמיים לאומתו, יוצרת נשמתו האנושית.
הטבע העצמי לנו הוא טבע ארץ ישראל. הוא טבע אותנו בחותמו טביעה שלא תמחה לא מגופנו ולא מרוחנו, כל עוד אנחנו מרגישים בנו זיק של חיים עצמיים. עצמות זו די כוח בה לעמוד בפני כל השפעה מבחוץ, מרוח טבע אחר, כל עוד היא בת חורין ופועלת, מעכלת על פי דרכה מה שהיא בולעת מבחוץ. טשטוש צורתנו הלאומי - ועמה גם האישית של אישי האומה, כי הא בהא תליא- טשטוש צורתנו צפוי לנו בארצות פיזורינו, כל עוד הן בשבילנו גלות, כל עוד אנחנו רק נפעלים מחייהם של אחרים, מושפעים מיצירתם של אחרים, כאין יכולת לסגל לנו מהם מה שיש לסגל על פי דרכנו, באין לנו כוח קניין עצמי, באין לנו מקור חיים ויצירה עצמיים, לשלם בעדו משלנו...
מאותה השעה ובמידה שהכרתנו העצמית הולכת ומתרחבת בקרב העם והרגשתנו העצמית הולכת ומתעמקת, ובמידה שעבודתנו לתחייתנו בארץ ישראל, הולכת ומתקדמת - מאותה השעה ובאותה המידה אין ארצות העמים, שבני עמנו פזורים שם, בשבילנו גלות, כי אם ארצות מגורים, שבני עמנו גרים שם, כדרך שבני עמים אחרים גרים בארצות שמחוץ לארצם. אז אין עוד היהודים, הגרים באותן הארצות, רק נפעלים, רק מושפעים, כי אם גם פועלים ומשפיעים, משפיעים לא רק מה שקיבלו מהאחרים וטחנוהו בסברתם או בדמיונם, כי אם משפיעים משלהם, מעצמותם.
