אגדות חז"ל מיזוג טקסטים

בכיתה ו' נדרשים התלמידים לשלוט במיומנות שפתית של מיזוג טקסטים. החלטנו "לתפוס" שתי ציפורים במכה אחת וגם להנגיש לתלמידים את אגדות חז"ל. התלמידים מקבלים שני נוסחים שונים לאגדה אחת מאגדות חז"ל אותם עליהם לקרוא. עליהם למצוא מכנים משותפים בין שני הנוסחים שיאפשרו להם ליצור טקסט שלישי המושתת על שני הנוסחים שעמדו לנגד עיניהם.

דיון
משימה למיזוג טקסטים
קראו את שני נוסחי האגדה על דוד המלך העכביש והצרעה.
צרו טבלת השוואה בין שני הטקסטים.
חשבו על תבחינים לפיהם אפשר למצוא דמיון ושוני ביניהם.
צרו טקסט שלישי מסתמך על שני הנוסחים שקראתם.
בהצלחה
עידית ורלי

ויהי היום/חיים נחמן ביאליק, מתוך פרויקט בן יהודה
דָּוִד וְהַצִּרְעָה וְהַעַכָּבִישׁ /ח"נ ביאליק

וַיְהִי הַיּוֹם עוֹד וְדָוִד יוֹשֵׁב בְּגַנּוֹ, וַיַּרְא צִרְעָה אוֹכֶלֶת עַכָּבִישׁ, וַיֹאמַר:
"אֱלֹהִים, לָמָּה בָּרָאתָ אֶת-אֵלֶּה לַשָּׁוְא? הַצִּרְעָה הַשְׁחֵת תַּשְׁחִית אֶת-הַדְּבַשׁ וְעָשׂה לֹא תַעֲשֶׂנּוּ; וְהַעַכָּבִישׁ אָרֹג יֶאֱרֹג כָּל-הַשָּׁנָה וְקוּרָיו לֹא יִהְיוּ לְבָגֶד. מַה-בֶּצַע וּמַה-חֵפֶץ בָּאֵלֶּה?"
וְהִנֵּה קוֹל אֱלֹהִים בְּאָזְנָיו:
"דָּוִד הֲתָבוּז לִיצִירֵי כַֹפָּי? יָבֹא יוֹם וּמָצָאתָ בָּהֶם תְּשׁוּעָה גְּדוֹלָה וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בָרָאתִי דָבָר לַשָּׁוְא."
וְלֹא מָלְאוּ הַיָּמִים וְדָוִד בָּרַח מִפְּנֵי שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ, כִּי בִּקֵּש שָׁאוּל אֶת-נַפְשׁוֹ, וַיִּתְחַבֵּא דָוִד בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר. וַיְמַן לוֹ אֱלֹהִים עַכָּבִישׁ, וַיֶאֱרֹג אֶת-מַסַּכְתוֹ עַל פִּי הַמְּעָרָה וַיִּסְגְּרֶנָּה. וַיַּעֲבֹר שָׁם שָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו, וַיֹּאמֶר הָאֶחָד: הָבָה נָבֹאָה אֶל הַמְּעָרָה וּנְרַגְּלֶנָּה, אוּלַי דָּוִד מִסְתַּתֵּר שָׁם. וַיַּעַן הַשֵּנִי: רְאֵה הַמַּסֶּכֶת הַשְּׁלֵמָה בְּפִי הַמְּעָרָה, וְלוּא בָא אִישׁ שָׁמָּה כִּי עַתָּה נִקְרְעוּ קוּרֵי הָעַכָּבִישׁ לִקְרָעִים. אֵין זֹאת כִּי רֵיקָה הִיא.
וַיָּסוּרוּ הָאֲנָשִׁים מִשָּׁם וְאֶל הַמְּעָרָה לֹא בָאוּ. וְדָוִד שָׁכַב בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה וַיִּשְׁמַע אֶת-כָּל-דִּבְרֵיהֶם. וַיְהִי כִּי הִרְחִיקוּ רוֹדְפָיו, וַיֵּצֵא מִמַּחְבֹאוֹ, וַיַּרְא אֶת-הַתְּשׁוּעָה אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ הָעַכָּבִישׁ, וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר:
"בּרוּך בּוֹרְאֲךָ וּבָרוּךְ גַּם אַתָּה, הָעַכָּבִישׁ!"
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְשָׁאוּל עוֹדֶנוּ רוֹדֵף אֶת-דָּוִד. וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי בָאוּ שָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו אַחֲרָיו הַמִּדְבָּרָה, וַיֵּדַע אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר חָנוּ שָׁם, וַיָּבֹא שָׁמָּה וַיִּמְצָא אֶת-שָׁאוּל שׁוֹכֵב יָשֵׁן בַּמַּעְגָּל, וַחֲנִיתוֹ מְעוּכָה בָאָרֶץ וְצַפַּחַת הַמַּיִם מְרַאֲשׁוֹתָיו, וְאַבְנֵר וְהָעָם שׁוֹכְבִים סְבִיבוֹתָיו. וַיִּגַּשׁ דָּוִד בַלָּאט, וַיַרְא וְהִנֵּה רַגְלֵי אַבְנֵר זְקוּפוֹת בִּשְׁנָתוֹ כִּשְׁנֵי עַמּוּדִים, כִּי אִישׁ קוֹמָה הוּא, וַיַעֲבֹר תַּחְתֵּיהֶן, כַּעֲבֹר אִישׁ בֵּין הַמְּזוּזוֹת בַּשּׁעַר, וַיָּבֹא הַמַּעְגָּלָה וַיִּקַּח אֶת-הַחֲנִית וְאֶת-צַפַּחַת הַמַּיִם מֵעִם מְרַאֲשׁוֹתֵי שָׁאוּל, וְאֵין רוֹאֶה וְאֵין יוֹדֵעַ וְאֵין מֵקִיץ, כִּי כֻּלָּם יְשֵׁנִים וְתַרְדֵּמַת אֱלֹהִים נָפְלָה עֲלֵיהֶם. וַיָּשָׁב לָצֵאת וְהִנֵּה מָתַח אַבְנֵר אֶת-רַגְלָיו וַיְּכַס עַל דָּוִד, וַתִּכְבַּדְנָה עָלָיו כִּשְׁתֵי קוֹרוֹת, עוֹד מְעַט וְהִתְמָעֵךְ. וַיֵּרַע לְדָוִד וַיִּקְרָא לֵאלֹהִים מִן הַמֵּצַר, וַתָּבֹא צִרְעָה וַתִּשְׁלַח עֻקְצָהּ בִּבְשַׂר רֶגֶל אַבְנֵר, וַיָּשָׁב וַיִּזְקֹף אֶת-רַגְלָיו, וַדָּוִד יָצָא בְשָׁלוֹם.
אָז יָדַע דָּוִד כִּי אֵין דָּבָר לָרִיק בְּמַעֲשֵׂי אֱלֹהִים, וְיֵשׁ אֲשֶׁר יְהִי הַעַכָּבִישׁ מַלְאָכוֹ וְהַצִּרְעָה עוֹשַׂת דְּבָרוֹ.
למקור השלם

ספר האגדה לילדים
דוד מתגנב לאוהל של המלך

פעם אחת, שָנים לִפנֵי שהָיה לְמֶלך, יָשב דָוִד בַּגן. דָוִד חִיֵיך לְעצמוֹ וחשב: "איזה גן נאֶה! ולא רק נאֶה, אֶלָא גם רב-תוֹעֶלת. האילנות גבוהים, נותנים צל וּפירות, הפרחים יפים ואף רֵיחניים." והִנֵה, פֶּתַע-פִּתאום ראה לְפָניו מַחזֶה נורא: צִרעה טורֶפת עכּביש.
"אלוהים אדירים!" קָרא דָוִד, "לְשֵם מה בָּראתָ אֶת שני היצורים הלָלו, הצִרעה והעכּביש? הצִרעה אינה נותֶנת דבש אֶלָא זוללת אֶת פרי עֲמָלָן של הדבורים, ואין מִמנה שום הֲנאָה. העכּביש אורג קוּרים כל השנה, אך אינו טוֹוֶה מֵהם אריגים לִלבוּש. זוֹ וגם זה אינם מְביאים כל תועלת. ולא רק שֶאֵינם מְביאים תועלת," מיהר והוסיף, "שניהם עוקצים!"
"דָוִד!" נִשמע קולו של אלוהים רם וכועס, "איך תָעֵז לִלעוג כך לַיצורים שאני עצמי בָּראתי?! איך תָעֵז לומר שאֵין בהם תועלת?! כל מה שבָּראתי, יש בו תועלת. וּזכור אֶת דְברַיי: תבוא שעה וְתִזדקק להם, דווקא שני היצורים הלָלו יהיו לךָ לְעֵזר."
שָתק דָוִד, אך הוסיף לִתְהוֹת בְּלִבּו: האוּמנם? איך יוּכלו לעזור לי שני היצורים הקְטַנטנים, העלובים, המַזיקים הצִרעה והעכּביש?
דוד בורח
שָנים חלפו. דָוִד שָכח אֶת הצִרעה, אֶת העכּביש ואֶת שׂיחתו הקצרה עִם אלוהים. עִניָינים אחרים הִטרידו אותו היה עליו להימלט מִשָאוּל המֶלך שרדף אחריו וּביקש לְהוֹרְגו.
דָוִד בָּרח אל המִדבָּר וְנֶחבּא בִּמערה, "כאן לא יִמְצְאֵני שָאוּל," קיוָוה. אך שָאוּל, שֶרָדף אחריו בְּרֹאש צְבא פָּרָשים גדול, עָקב אחריו והִגיע עד לְפֶתח המערה.
דָוִד יָשב בְּחֶשכַת המערה, ורעד מִפּחד כְּשֶשמע אֶת שְאוֹן צהלוֹת הסוסים וּשְאוֹן הפְּרָסוֹת. אמנם היה אמיץ וגיבור חַיִל, אך הוא אֶחד בִּלבד והם רבּים! אִם ייכָּנסו רוֹדפָיו אֶל המערה, יָדע, לא יוּכל להימלט.
"קָדימה, מַלכִּי, אחריךָ!" שָמע דָוִד אֶת קולו של אַבְנֵר, שַׂר צְבא שָאוּל.
"קָדימה! " שאגו אַנשֵי שָאוּל, והֵד מְאַיֵים הִתגַלגל בַּחֲלַל המערה.
אני אבוּד, חשב דָוִד. אך ממש בְּאותו הרֶגע שָמע קריאה נוסֶפת: "לא! אל תיכּנסו! רְאו, פי המערה חתוּם בְּקוּרֵי עכּביש! ודאי לא נִכְנס לכאן איש. אִם מישהו היה נִכְנס לַמערה היו הקוּרים קרועים."
מי אמר זאת? דָוִד לא יָדע, אך הוא זיהָה אֶת קולו של שָאוּל, אוֹיְבו המַר, מֵשיב: "הצֶדק איתךָ. נמשיך בַּמִרדָף." או אז, לאט-לאט, גָוְועו הקולות.
דָוִד הִמתין עד שנִשׂתָררה דְממה מוחלֶטת. אחַר כך יָצא מִן המערה, נָשק לָעכּביש ואמר: "ברוך אתה העכּביש. וּבָרוך אתה אדונַיי, בורא העכּביש!"

דוד מתגנב לאוהל
אך צָרוֹתָיו של דָוִד לא הִסתַיימו. שָאוּל הוסיף לִרדוף אחריו, ואִילו הוא, דָוִד, הוסיף לִברוח.
"תהרוג אֶת שָאוּל! אז לא תִצטָרֵך לִברוח מִמנוּ," הִציעו לדָוִד חבֵרָיו.
אך דָוִד סֵירב. "לא," אמר להם. "אַדְרַבָּה! אני אַראֶה לוֹ לשָאוּל שאני מסוגל לַהרוג אותו, אך אֵיני רוצֶה לַעשׂות זאת."
חשב דָוִד: אִם אֶתגַנֵב אל מַחנֵה שָאוּל ואֶגנוב מִמנוּ אֶת צַפַּחַת המַים שָאוּל יֵדע שיָכוֹלתי לַהרוג אותו ולא עשׂיתי זאת. ואִם שָאוּל יֵדע זאת, אולי יניח לי לְנַפשִי ולא ירדוף אותי עוד.
וכך בְּדִיוק עשָׂה דָוִד. הוא עָקב אחַר שָאוּל וּצְבָאוֹ, מָצא היכן הם חונים, ועִם עֲלוֹת השַחר הִתגנב לַמַחנֶה, אל אוֹהלו של שָאוּל. המֶלך ישַן בְּמֶרכַּז האוהל, מוּקָף וּמוּגָן בְּמַעגל לוחמים. לְצִדוֹ של המלך, ישַן שַׂר צְבא שָאוּל, אַבְנֵר, רֹאשו בְּפִתְחוֹ האֶחד של האוהל וְרַגליו בְּפִתחוֹ השני. אַבְנֵר ישַן כְּשֶרַגלָיו הכַּבּירות זקופות וקול נַחֲרָה כְּבֵדה עולֶה מִנְחִירָיו.
דָוִד נִתגַנֵב בִּזחילה בין רגליו של אַבְנֵר, הֶעָבוֹת כִּשנֵי עמודים גדולים, הושיט יד, נָטל אֶת צַפַּחַת המים ורצה לִזחול לאחור
אך באותו הרֶגע, בְּבַת אחת, יִישֵר אַבְנֵר הישֵן אֶת עמוּדֵי רַגליו ולָכַד תַחתֵיהן אֶת דָוִד.
דָוִד חש כְּמי שנִקבּר תחת בִּניָין. עָפר מילֵא אֶת פִּיו, הוא הִתקַשָה לִנשום, לַשָוְוא ניסָה להֵיחָלץ וְלָצֵאת מִתַחת לִשנֵי עמודֵי הָעֲנק.
"אֵלִי, אֵלִי..." הִצליח דָוִד לְמַלמֵל, "לָמָה עֲזַבְתָנִי... לָמה נתת אותי בְּיד אוֹיְבִי?"
באותו רֶגע שָמע דָוִד זִמזוּם וּמיד אחריו קול זְעקה איומה שפָּרצה מִפּיו של אַבְנֵר: "נעקצתי!" זעק בִּשנתו שַׂר הצָבא והֵניף אֶת רגליו העצומות בָּאֲוִויר.
דָוִד מיהר להֵיחָלץ וּלהִימָלט מִן האוהל, ועִמוֹ, בִּתעוּפה, נִמְלְטה גם צִרעה.
"ברוכה אַת הצִרעה," בֵּירך אותה דָוִד, "וּבָרוך אתה אלוהים בורא הצִרעה. טעיתי, וכָעֵת אני יודע: אין בָּעולם יְצוּר שאֵין בו תוֹעֶלת, ואלוהים, כל מַעשָׂיו נאים."
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il