המתגאה
הדף מאת: חיים אלבום / אתר מדרשת
האם יש בנו גאווה? האם זה בסדר? דף לימוד זה מנסה לדייק במעט את מושג 'הגאווה' ודרכו את "חטא הגאווה". האם גאווה יכולה להיות חיובית? האם גאווה יכולה להיות הכרחית? ומה זה אומר לגבי ה"גאווה היהודית"?
ערך "גאווה", מתוך אתר ויקיפדיה
גאווה, היא תחושת ערך, הערכה והחשבה של אדם לעצמו, לתכונותיו, למעשיו ולדברים שיצר, ולעתים גם לכל אלו בקבוצה אליה הוא משתייך ועמה הוא מזדהה.
דיון
- על פי הגדרת ויקיפדיה, האם יש בכם גאווה?
ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק עד הקצה האחר--והוא גובה הלב, שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאוד. ולפיכך נאמר במשה רבנו "עניו מאוד" (במדבר יב,ג), ולא נאמר עניו בלבד. ולפיכך ציוו חכמים, מאוד מאוד הוי שפל רוח. ועוד אמרו שכל המגביה ליבו--כפר בעיקר, שנאמר "ורם, לבבך; ושכחת את ה' אלוהיך" (דברים ח,יד). ועוד אמרו בשמתא דאית ביה גסות הרוח, ואפילו מקצתה.
And, yet, there are certain tendencies which man is forbidden to follow in the middle-way, but must distance himself from extreme to extreme. The good way is not merely that man be meek, but that he should be humble-spirited, then his spirit will be extremely lowly. This is the reason why it is said of Moses that he was very meek (Num. 12.3) and not merely meek. This is also the reason why the sages commanded saying: "Be exceedingly humble of spirit" (Pir. Ab. 4.4). They, moreover, said: "He who is of a haughty heart denies the head principle" (Sotah, 4b), even as it is said: "Thine heart be then lifted up, and thou forget the Lord they God" (Deut. 8.14); and they also said: "Isolated be he in whom there is a haughty spirit, even a little thereof" (Sotah. 5a). So is anger an extremely evil tendency and it is proper for man to remove himself from it to the other extreme. One should teach himself not to get angry, even over a matter which befits anger. If one desires to engender awe in his children and his household, or in the public, if he be at the head of a community, even if he desire to get angry at them so as to bring them back to the good way, he should only act angry in their presence so as to reprove them, but his disposition must remain calm within himself, even as a man imitates, who is angry when the time calls forth anger but in reality he is not angry. The sages of yore said: "He who yields to anger is as if he worshiped idolatry".1See Nedarim, 22b. G. They also said: "Whosoever yields to anger, if he be a wise man his wisdom leaves him, and if he be a prophet his prophecy leaves him."2Pesahim, 66b. C. Verily the life of irritable persons is no life.3Pesahim, 113a. C. They have, therefore, commanded to be afar from anger, so that one will train himself not to mind even the things which do cause irritation, for such is the good way. The conduct of the just is to take insults but not give insults, hear themselves flouted but make no reply, do their duty as a work of love, and bear affliction cheerfully. Concerning them the Verse says: "But may those that love Him be as the rising of the sun in his might" (Judg. 5.31).
דיון
- מה ידוע לכם על מידת הגאווה ביהדות?
- כיצד אתם מבינים את דברי הרמב"ם הנ"ל?
- האם תשובתכם לשאלה בראשית הדף עדיין נותרת בעינה לגבי מידת הגאווה שבליבכם?
משנה תורה לרמב"ם. מתוך ההקדמה
ומפני זה נערתי חוצני, אני משה בירב מיימון הספרדי, ונשענתי על הצור ברוך הוא, ובינותי בכל אלו הספרים; וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורין, בעניין האסור והמותר והטמא והטהור עם שאר דיני תורה: כולן בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכול--בלא קושיה ולא פירוק, ולא זה אומר בכה וזה אומר בכה, אלא דברים ברורים קרובים נכונים, על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורין והפירושין הנמצאים מימות רבנו הקדוש ועד עכשיו. מב עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה, ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים: כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל; אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבנו ועד חיבור התלמוד, וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהן, שחיברו אחר התלמוד. לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה--לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם....שלא יצטרך עמו אחר התורה ספר אחר זולתו לדעצ ממנו דבר שיצטרך בכל התורה בין מדאורייתא בין מדרבנן.
דיון
בהקדמת ספרו, מפליג הרמב"ם בשבח יצירתו
- מה דעתכם על דרך זו?
- האם היא מסתדרת בעיניכם עם דבריו הקודמים על מידת הגאווה?
הרב מנחם המאירי, מתוך "חיבור התשובה", חלק א - משיב נפש, מאמר א פרק ה
ואומר כי המדה הזאת חלוקה לארבע מדרגות, הראשונה נקראת בשם גאוה, והשנית נקראת בשם שררה או התנשאות, והשלישית נקראת בשם יקרת רוח, והרביעית בשם סלסול או נקיות הדעת (חיבור התשובה).
דיון
- מה דעתכם על החלוקה שעושה המאירי? כיצד תסבירו כל חילוק שלו?
- האם חילוקים אלו יכולים לסייע ל"סתירה" שבדברי הרמב"ם?
דיון
לסיום, לאחר קריאת כל המקורות הנ"ל, נשאלת שוב השאלה
- האם יש בכם גאווה? איזו בדיוק?