עקדת יצחק - הקרבה או הצלה?

אש

(א) וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃ (ב) וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֨ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ (ג) וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם בַּבֹּ֗קֶר וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת־חֲמֹר֔וֹ וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י נְעָרָיו֙ אִתּ֔וֹ וְאֵ֖ת יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיְבַקַּע֙ עֲצֵ֣י עֹלָ֔ה וַיָּ֣קָם וַיֵּ֔לֶךְ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־אָֽמַר־ל֥וֹ הָאֱלֹהִֽים׃ (ד) בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֧ם אֶת־עֵינָ֛יו וַיַּ֥רְא אֶת־הַמָּק֖וֹם מֵרָחֹֽק׃ (ה) וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָהָ֜ם אֶל־נְעָרָ֗יו שְׁבוּ־לָכֶ֥ם פֹּה֙ עִֽם־הַחֲמ֔וֹר וַאֲנִ֣י וְהַנַּ֔עַר נֵלְכָ֖ה עַד־כֹּ֑ה וְנִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה וְנָשׁ֥וּבָה אֲלֵיכֶֽם׃ (ו) וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֲצֵ֣י הָעֹלָ֗ה וַיָּ֙שֶׂם֙ עַל־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ אֶת־הָאֵ֖שׁ וְאֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת וַיֵּלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו׃ (ז) וַיֹּ֨אמֶר יִצְחָ֜ק אֶל־אַבְרָהָ֤ם אָבִיו֙ וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֔י וַיֹּ֖אמֶר הִנֶּ֣נִּֽי בְנִ֑י וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה הָאֵשׁ֙ וְהָ֣עֵצִ֔ים וְאַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה׃ (ח) וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אֱלֹהִ֞ים יִרְאֶה־לּ֥וֹ הַשֶּׂ֛ה לְעֹלָ֖ה בְּנִ֑י וַיֵּלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו׃ (ט) וַיָּבֹ֗אוּ אֶֽל־הַמָּקוֹם֮ אֲשֶׁ֣ר אָֽמַר־ל֣וֹ הָאֱלֹהִים֒ וַיִּ֨בֶן שָׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אֶת־הַמִּזְבֵּ֔חַ וַֽיַּעֲרֹ֖ךְ אֶת־הָעֵצִ֑ים וַֽיַּעֲקֹד֙ אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם אֹתוֹ֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ מִמַּ֖עַל לָעֵצִֽים׃ (י) וַיִּשְׁלַ֤ח אַבְרָהָם֙ אֶת־יָד֔וֹ וַיִּקַּ֖ח אֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת לִשְׁחֹ֖ט אֶת־בְּנֽוֹ׃ (יא) וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם ׀ אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃

Genesis 22:1-11

(1) Some time afterward, God put Abraham to the test. He said to him, “Abraham,” and he answered, “Here I am.” (2) And He said, “Take your son, your favored one, Isaac, whom you love, and go to the land of Moriah, and offer him there as a burnt offering on one of the heights that I will point out to you.” (3) So early next morning, Abraham saddled his ass and took with him two of his servants and his son Isaac. He split the wood for the burnt offering, and he set out for the place of which God had told him. (4) On the third day Abraham looked up and saw the place from afar. (5) Then Abraham said to his servants, “You stay here with the ass. The boy and I will go up there; we will worship and we will return to you.” (6) Abraham took the wood for the burnt offering and put it on his son Isaac. He himself took the firestone and the knife; and the two walked off together. (7) Then Isaac said to his father Abraham, “Father!” And he answered, “Yes, my son.” And he said, “Here are the firestone and the wood; but where is the sheep for the burnt offering?” (8) And Abraham said, “God will see to the sheep for His burnt offering, my son.” And the two of them walked on together. (9) They arrived at the place of which God had told him. Abraham built an altar there; he laid out the wood; he bound his son Isaac; he laid him on the altar, on top of the wood. (10) And Abraham picked up the knife to slay his son. (11) Then an angel of the LORD called to him from heaven: “Abraham! Abraham!” And he answered, “Here I am.”

אחד הנושאים המרכזים העולים מסיפור העקדה הוא עמידתו של האדם אלא מול צו ה'. פירושים שונים ניתנו להתנהגותו של אברהם. אנו נתעמק בדעותיהם של ההוגים המשמעותיים- הרב סולוביצ'יק והרב קוק, ונבחן את ההבדל בהשקפותיהם.

1. הרב סולובייצ'יק, דברי השקפה, עמ' 254-255:

הקב"ה אומר לו לאברהם: קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק' וגו'. כלומר, אני תובע ממך את הקרבן הגדול ביותר. אני רוצה את בנך שהוא יחידך וגם אהובך. אל תשלה את עצמך, כי לאחר שתשמע בקולי ותעלה את בנך לעולה, אתן לך בן אחר במקום יצחק. כשיצחק יישחט על גבי המזבח - תישאר גלמוד וערירי. שום בן לא ייוולד לך. הווייתך תתקפל בבדידות שאין כמותה. אני רוצה את יחידך שאין לו תמורה. כמו כן אל תחשוב, כי יעלה בידך לשכוח את יצחק ולהסיח את דעתך ממנו. כל ימיך תהרהר בו. אני מעוניין בבנך אשר אהבת ותאהב לעולם. לילות של נדודי שינה תבלה ותחטט בפצעיך הנפשיים. מתוך שנתך תקרא ליצחק, וכשתקץ תמצא את אוהלך שומם ועזוב. חייך ייהפכו לשרשרת ארוכה של ייסורי נפש. ובכל זאת אני תובע את הקרבן הזה.
מובן שסופה של החוויה, ששורשה סבל וחרדה, הוא גיל עולמים. בשעה שהסיר אברהם את בנו מעל המזבח על פי פקודתו של המלאך, נהפך הסבל לשמחת עולם, והחרדה - לאושר נצחי. תחילתה של פעולת הדת היא הקרבת העצמוּת, וסופה - מציאת העצמוּת. ברם, אי אפשר לו לאדם למצוא את עצמו מבלי שיקריב את עצמו עובר למציאה. אין האדם מוצא אלא מה שאבד לו, ואין מי שזוכה בדבר משלו, אם אותו הדבר לא הופקע מבעלותו ורשותו קודם לזכיה"

השקפה דומה מובאת גם במקורות הבאים:

2. שיבולי הלקט השלם, דף ט

"כשנעקד יצחק אבינו על גבי המזבח ונעשה דשן והיה אפרו מושלך על הר המוריה, מיד הביא עליו הקב"ה טל והחיה אותו, לפיכך אמר דוד 'כטל חרמון שיורד על הררי ציון' וגו' - כטל שהחיה בו יצחק אבינו"

3. פיוט לר' אפרים מבונא:

"...מיהר ונתן עליו ארכובותיו, וכגיבור אימץ שתי זרועותיו. בידיו אמונה שחטו בתוכָן, וטבוח טבח והכן. רַד טל תֶּחי עליו ונתחייה. תפשו לשחטו פעם שנייה. יעיד המקרא ולדבר רגליים: 'ויקרא ה אל אברהם שנית מן השמים' "

לעומת הרב סולבציק מציג הרבה קוק השקפה אחרת:

4. הראי"ה קוק, עולת ראיה א, עמ' פו-פז

"'וישכם אברהם בבוקר"'. מנוחת הנפש של הנשמה הקדושה, של האב הקדוש איתן האזרחי, לא נשבתה. שנתו לא נהיתה עליו, מתוך הידיעה הברורה, הבאה לו בדבר ה', ושום רגש של כהות, של רישול ושל דכאות, לא נתערב בהמיית נפשו המטוהרה. שנת ישרים במנוחה ועליזת קודש עברה, וזמן ההשכמה באה כסדרה, ועז ה' המשווה רגליו כאיילות, לרוץ כצבי ולהיות גבור כארי, לעשות רצונו של מקום ב"ה, סמכהו, כי השכים בבוקר...
לא בכפיפת קומה ולא בכשלון כח הלך הישיש הקדוש הזה, לקראת העובדה המפליאה הזאת, שהיא ההיפוך מכל ארחות טבע נפשו של האדם, כי אם בקימה, במלוא הקומה ואזירת החיל. כל המשכת הליכתו הייתה תכונת כוח המושך, של מלא האהבה הרוממה העליונה"

נראה שישנו הבדל מהותי בין נדודי השינה של אברהם אשר מתאר הרב סולוביציק לבין "שנת ישרים במנוחה ובעליזות קודש" של הרב קוק.

הרב סולובציק מדגיש את הקורבן שבמעשה העדה, את הנכונות להקרבת קורבן ואילו הרב קוק מדגיש דווקא את האהבה והרוממות בעבודת האל הנובעת מתוך הקשבה לצו ולהקרבת הקורבן. הדגש של הרב סולובציק הוא הקושי ואף הסבל שחווה האדם בדרך לקיום הצו האלוהי ואילו הרב קוק שם את הדגש על האהבה והרצון אשר מניעים את האדם לקיים את צו ה'.

עִם סָבִי / זלדה

כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ
שֶׁבַּלַּיְלָה סָפַר מַזָּלוֹת,
שֶׁקָּרָא אֶל בּוֹרְאוֹ
מִתּוֹךְ הַכִּבְשָׁן,
שֶׁאֶת בְּנוֹ עָקַד -
הָיָה סָבִי.
אוֹתָהּ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה
בְּתוֹךְ הַשַּׁלְהֶבֶת,
וְאוֹתוֹ מַבָּט טָלוּל
וְזָקָן רַךְ-גַּלִּים.
בַּחוּץ יָרַד הַשֶּׁלֶג,
בַּחוּץ שָׁאֲגוּ:
אֵין דִּין וְאֵין דַּיָּן.
וּבְחַדְרוֹ הַסָּדוּק, הַמְּנֻפָּץ
שָׁרוּ כְּרוּבִים
עַל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעֲלָה.

We use cookies to give you the best experience possible on our site. Click OK to continue using Sefaria. Learn More.OKאנחנו משתמשים ב"עוגיות" כדי לתת למשתמשים את חוויית השימוש הטובה ביותר.קראו עוד בנושאלחצו כאן לאישור