אחד הנושאים המרכזים העולים מסיפור העקדה הוא עמידתו של האדם אלא מול צו ה'. פירושים שונים ניתנו להתנהגותו של אברהם. אנו נתעמק בדעותיהם של ההוגים המשמעותיים- הרב סולוביצ'יק והרב קוק, ונבחן את ההבדל בהשקפותיהם.
1. הרב סולובייצ'יק, דברי השקפה, עמ' 254-255:
הקב"ה אומר לו לאברהם: קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק' וגו'. כלומר, אני תובע ממך את הקרבן הגדול ביותר. אני רוצה את בנך שהוא יחידך וגם אהובך. אל תשלה את עצמך, כי לאחר שתשמע בקולי ותעלה את בנך לעולה, אתן לך בן אחר במקום יצחק. כשיצחק יישחט על גבי המזבח - תישאר גלמוד וערירי. שום בן לא ייוולד לך. הווייתך תתקפל בבדידות שאין כמותה. אני רוצה את יחידך שאין לו תמורה. כמו כן אל תחשוב, כי יעלה בידך לשכוח את יצחק ולהסיח את דעתך ממנו. כל ימיך תהרהר בו. אני מעוניין בבנך אשר אהבת ותאהב לעולם. לילות של נדודי שינה תבלה ותחטט בפצעיך הנפשיים. מתוך שנתך תקרא ליצחק, וכשתקץ תמצא את אוהלך שומם ועזוב. חייך ייהפכו לשרשרת ארוכה של ייסורי נפש. ובכל זאת אני תובע את הקרבן הזה.
מובן שסופה של החוויה, ששורשה סבל וחרדה, הוא גיל עולמים. בשעה שהסיר אברהם את בנו מעל המזבח על פי פקודתו של המלאך, נהפך הסבל לשמחת עולם, והחרדה - לאושר נצחי. תחילתה של פעולת הדת היא הקרבת העצמוּת, וסופה - מציאת העצמוּת. ברם, אי אפשר לו לאדם למצוא את עצמו מבלי שיקריב את עצמו עובר למציאה. אין האדם מוצא אלא מה שאבד לו, ואין מי שזוכה בדבר משלו, אם אותו הדבר לא הופקע מבעלותו ורשותו קודם לזכיה"
השקפה דומה מובאת גם במקורות הבאים:
2. שיבולי הלקט השלם, דף ט
"כשנעקד יצחק אבינו על גבי המזבח ונעשה דשן והיה אפרו מושלך על הר המוריה, מיד הביא עליו הקב"ה טל והחיה אותו, לפיכך אמר דוד 'כטל חרמון שיורד על הררי ציון' וגו' - כטל שהחיה בו יצחק אבינו"
3. פיוט לר' אפרים מבונא:
"...מיהר ונתן עליו ארכובותיו, וכגיבור אימץ שתי זרועותיו. בידיו אמונה שחטו בתוכָן, וטבוח טבח והכן. רַד טל תֶּחי עליו ונתחייה. תפשו לשחטו פעם שנייה. יעיד המקרא ולדבר רגליים: 'ויקרא ה אל אברהם שנית מן השמים' "
לעומת הרב סולבציק מציג הרבה קוק השקפה אחרת:
4. הראי"ה קוק, עולת ראיה א, עמ' פו-פז
"'וישכם אברהם בבוקר"'. מנוחת הנפש של הנשמה הקדושה, של האב הקדוש איתן האזרחי, לא נשבתה. שנתו לא נהיתה עליו, מתוך הידיעה הברורה, הבאה לו בדבר ה', ושום רגש של כהות, של רישול ושל דכאות, לא נתערב בהמיית נפשו המטוהרה. שנת ישרים במנוחה ועליזת קודש עברה, וזמן ההשכמה באה כסדרה, ועז ה' המשווה רגליו כאיילות, לרוץ כצבי ולהיות גבור כארי, לעשות רצונו של מקום ב"ה, סמכהו, כי השכים בבוקר...
לא בכפיפת קומה ולא בכשלון כח הלך הישיש הקדוש הזה, לקראת העובדה המפליאה הזאת, שהיא ההיפוך מכל ארחות טבע נפשו של האדם, כי אם בקימה, במלוא הקומה ואזירת החיל. כל המשכת הליכתו הייתה תכונת כוח המושך, של מלא האהבה הרוממה העליונה"
נראה שישנו הבדל מהותי בין נדודי השינה של אברהם אשר מתאר הרב סולוביציק לבין "שנת ישרים במנוחה ובעליזות קודש" של הרב קוק.
הרב סולובציק מדגיש את הקורבן שבמעשה העדה, את הנכונות להקרבת קורבן ואילו הרב קוק מדגיש דווקא את האהבה והרוממות בעבודת האל הנובעת מתוך הקשבה לצו ולהקרבת הקורבן. הדגש של הרב סולובציק הוא הקושי ואף הסבל שחווה האדם בדרך לקיום הצו האלוהי ואילו הרב קוק שם את הדגש על האהבה והרצון אשר מניעים את האדם לקיים את צו ה'.
עִם סָבִי / זלדה
כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ
שֶׁבַּלַּיְלָה סָפַר מַזָּלוֹת,
שֶׁקָּרָא אֶל בּוֹרְאוֹ
מִתּוֹךְ הַכִּבְשָׁן,
שֶׁאֶת בְּנוֹ עָקַד -
הָיָה סָבִי.
אוֹתָהּ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה
בְּתוֹךְ הַשַּׁלְהֶבֶת,
וְאוֹתוֹ מַבָּט טָלוּל
וְזָקָן רַךְ-גַּלִּים.
בַּחוּץ יָרַד הַשֶּׁלֶג,
בַּחוּץ שָׁאֲגוּ:
אֵין דִּין וְאֵין דַּיָּן.
וּבְחַדְרוֹ הַסָּדוּק, הַמְּנֻפָּץ
שָׁרוּ כְּרוּבִים
עַל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעֲלָה.