ד אמר ר' זירא שכך אמר ר' אבהו, ואמרי לה [ויש האומרים אותה הלכה] כי במתניתא תנא [בברייתא שנויה]:
עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה: טעון הדחה, ושטיפה. ושהוא צריך להיות של יין חי (לא מזוג), ומלא. וטעונה הכוס עיטור, ועיטוף. נוטלו בשתי ידיו, ואחר כך נותנו בימין, ומגביהו מן הקרקע טפח לפחות, ונותן עיניו בו כשמברך. ויש אומרים: אף משגרו במתנה לאנשי ביתו.
אמר ר' יוחנן: אנו אין לנו אלא ארבעה דברים בלבד שאנו מקיימים מן העשרה שהוזכרו: הדחה, שטיפה, שהיין יהיה חי, ומלא.
תנא [שנה] בביאור הדברים: הדחה הריהי מבפנים, ושטיפה — מבחוץ.
אמר ר' יוחנן: כל המברך על כוס מלא — נותנין לו נחלה בלי מצרים, ורמז לדבר בכתוב, שכן נאמר: "ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה" (דברים לג, כג), שהוא דורש אותי שמי שכוסו מלא — מגיעה אליו ברכת ה' ויורש נחלה מכל צד. ור' יוסי בר חנינא אומר: זוכה ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא.
וממשיכים בפירוש עשרת הדברים שנאמרו בכוס של ברכה,
עיטור בכוס נהגו בו חכמים באופנים שונים, רב יהודה היה מעטרהו בתלמידים, שבשעת ברכה היה מקיף מסביבו תלמידים לנוי ולכבוד הברכה, ואילו רב חסדא היה מעטר ליה בנטלי [אותו בכוסות], שהיה מקיף את כוס הברכה בכוסות אחרות.
אמר ר' חנן: ודוקא ביין חי. אמר רב ששת: ובברכת הארץ.
אף בעיטוף נהגו חכמים באופנים שונים, שכן רב פפא היה מעטף ויתיב [מתעטף בטליתו ויושב]. ואילו רב אסי פריס סודרא על רישיה [היה פורש סודר על ראשו] שהוא לבוש של כבוד.
על מה שאמרו שאת כוס הברכה נוטלו בשתי ידיו, אמר ר' חיננא בר פפא: מאי קראה [מהו הכתוב] שיש להביא ממנו ראיה כדרך רמז לדבר זה? — שכן נאמר: "שאו ידיכם קדש וברכו את ה'" (תהלים קלד, ב).
ועל מה שאמרו שלאחר נשיאת שתי הידים נותנו לימין, אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: כבר ראשונים שאלו: יד שמאל מהו שתסייע לימין בהחזקת הכוס? אמר רב אשי: הואיל וראשונים איבעיא להו [נשאלה להם, שאלה זו], ולא איפשט להו [נפטרה להם],
אנן נעבד לחומרא [אנחנו נעשה לחומרה] ולא נסייע.
על מה שאמרו ומגביהו מן הקרקע טפח, אמר רב אחא בר יעקב: מאי קראה [מהו הכתוב] שיש להביא ממנו ראיה כדרך רמז לדבר זה — שכן נאמר "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" (תהלים קטז, יג).
ומה שאמרו שנותן עיניו בו — כי היכי [כדי] שלא ניסח דעתיה מיניה [יסיח דעתו ממנו].
ומה שאמרו שמשגרו לאנשי ביתו במתנה — כי היכי [כדי] שתתברך דביתהו [אשתו].
א ולענין זה מסופר: עולא אקלע לבי [נקלע, הזדמן לבית] רב נחמן.
בסעודה כריך ריפתא, בריך ברכת מזונא, יהב ליה כסא דברכתא [אכל לחם, ברך ברכת המזון, נתן את כוס הברכה] לרב נחמן.
אמר ליה [לו] רב נחמן: לישדר מר כסא דברכתא [ישלח אדוני כוס ברכה] לילתא אשת רב נחמן.
אמר ליה [לו] עולא: אין צורך בדבר, שהרי הכי [כך] אמר ר' יוחנן: אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש, שכן נאמר "ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך" (דברים ז, יג), ויש לדייק בלשון הכתוב: "וברך פרי בטנה" לא נאמר, אלא "וברך פרי בטנך", ודי שנתן את הכוס לרב נחמן וממילא תתברך אשתו בבנים.
ותניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], ר' נתן אומר: מנין שאין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש — שנאמר: "וברך פרי בטנך", "פרי בטנה" לא נאמר, אלא "פרי בטנך".
ומסופר, כי אדהכי [עד שכך, בתוך כך] שמעה ילתא את הדברים הללו, והיא היתה בת ראש הגולה והיתה רגילה שינהגו בה כבוד, קמה בזיהרא [בחמתה], ועלתה לבי חמרא, ותברא ארבע מאה דני דחמרא [ונכנסה לבית היין, ושברה ארבע מאות חביות יין].
אמר ליה [לו] אחר כך רב נחמן לעולא: נשדר [ישלח] לה מר כסא אחרינא [אדוני כוס אחרת], שלח לה עולא לילתא: כל האי נבגא, דברכתא [החבית הזו, של ברכה] היא, ואם לא שתתה מכוס הברכה עצמה, יכולה היא לשתות יין מן החבית הזו, והרי זו כשתיית כוס של ברכה.
שלחה ליה [לו] בתשובה: ממהדורי [מן המחזירים בעיירות], רמז לעולא שהיה מסתובב בין בבל לארץ ישראל — יוצאים תמיד מילי [דברים], ומסמרטוטי [ומן הסמרטוטים] — מתרבים כלמי [כינים].