Makkot #4 - Ir Miklat: Protection or Atonement?

(א) וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר׃ (ב) צַו֮ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְנָתְנ֣וּ לַלְוִיִּ֗ם מִֽנַּחֲלַ֛ת אֲחֻזָּתָ֖ם עָרִ֣ים לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרָ֗שׁ לֶֽעָרִים֙ סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּֽם׃ (ג) וְהָי֧וּ הֶֽעָרִ֛ים לָהֶ֖ם לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶ֗ם יִהְי֤וּ לִבְהֶמְתָּם֙ וְלִרְכֻשָׁ֔ם וּלְכֹ֖ל חַיָּתָֽם׃ (ד) וּמִגְרְשֵׁי֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּ֑ם מִקִּ֤יר הָעִיר֙ וָח֔וּצָה אֶ֥לֶף אַמָּ֖ה סָבִֽיב׃ (ה) וּמַדֹּתֶ֞ם מִח֣וּץ לָעִ֗יר אֶת־פְּאַת־קֵ֣דְמָה אַלְפַּ֪יִם בָּֽאַמָּ֟ה וְאֶת־פְּאַת־נֶגֶב֩ אַלְפַּ֨יִם בָּאַמָּ֜ה וְאֶת־פְּאַת־יָ֣ם ׀ אַלְפַּ֣יִם בָּֽאַמָּ֗ה וְאֵ֨ת פְּאַ֥ת צָפ֛וֹן אַלְפַּ֥יִם בָּאַמָּ֖ה וְהָעִ֣יר בַּתָּ֑וֶךְ זֶ֚ה יִהְיֶ֣ה לָהֶ֔ם מִגְרְשֵׁ֖י הֶעָרִֽים׃ (ו) וְאֵ֣ת הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אֵ֚ת שֵׁשׁ־עָרֵ֣י הַמִּקְלָ֔ט אֲשֶׁ֣ר תִּתְּנ֔וּ לָנֻ֥ס שָׁ֖מָּה הָרֹצֵ֑חַ וַעֲלֵיהֶ֣ם תִּתְּנ֔וּ אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁתַּ֖יִם עִֽיר׃ (ז) כָּל־הֶעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה עִ֑יר אֶתְהֶ֖ן וְאֶת־מִגְרְשֵׁיהֶֽן׃ (ח) וְהֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ מֵאֲחֻזַּ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֤ת הָרַב֙ תַּרְבּ֔וּ וּמֵאֵ֥ת הַמְעַ֖ט תַּמְעִ֑יטוּ אִ֗ישׁ כְּפִ֤י נַחֲלָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִנְחָ֔לוּ יִתֵּ֥ן מֵעָרָ֖יו לַלְוִיִּֽם׃ (פ) (ט) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (י) דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֥י אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃ (יא) וְהִקְרִיתֶ֤ם לָכֶם֙ עָרִ֔ים עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶ֣ינָה לָכֶ֑ם וְנָ֥ס שָׁ֙מָּה֙ רֹצֵ֔חַ מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה׃ (יב) וְהָי֨וּ לָכֶ֧ם הֶעָרִ֛ים לְמִקְלָ֖ט מִגֹּאֵ֑ל וְלֹ֤א יָמוּת֙ הָרֹצֵ֔חַ עַד־עָמְד֛וֹ לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לַמִּשְׁפָּֽט׃ (יג) וְהֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑נוּ שֵׁשׁ־עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶ֥ינָה לָכֶֽם׃ (יד) אֵ֣ת ׀ שְׁלֹ֣שׁ הֶעָרִ֗ים תִּתְּנוּ֙ מֵעֵ֣בֶר לַיַּרְדֵּ֔ן וְאֵת֙ שְׁלֹ֣שׁ הֶֽעָרִ֔ים תִּתְּנ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶֽינָה׃ (טו) לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֤ר וְלַתּוֹשָׁב֙ בְּתוֹכָ֔ם תִּהְיֶ֛ינָה שֵׁשׁ־הֶעָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לְמִקְלָ֑ט לָנ֣וּס שָׁ֔מָּה כָּל־מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה׃ (טז) וְאִם־בִּכְלִ֨י בַרְזֶ֧ל ׀ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃ (יז) וְאִ֡ם בְּאֶ֣בֶן יָד֩ אֲשֶׁר־יָמ֨וּת בָּ֥הּ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃ (יח) א֡וֹ בִּכְלִ֣י עֵֽץ־יָד֩ אֲשֶׁר־יָמ֨וּת בּ֥וֹ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃ (יט) גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם ה֥וּא יָמִ֖ית אֶת־הָרֹצֵ֑חַ בְּפִגְעוֹ־ב֖וֹ ה֥וּא יְמִיתֶֽנּוּ׃ (כ) וְאִם־בְּשִׂנְאָ֖ה יֶהְדָּפֶ֑נּוּ אֽוֹ־הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו בִּצְדִיָּ֖ה וַיָּמֹֽת׃ (כא) א֣וֹ בְאֵיבָ֞ה הִכָּ֤הוּ בְיָדוֹ֙ וַיָּמֹ֔ת מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַמַּכֶּ֖ה רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא גֹּאֵ֣ל הַדָּ֗ם יָמִ֛ית אֶת־הָרֹצֵ֖חַ בְּפִגְעוֹ־בֽוֹ׃ (כב) וְאִם־בְּפֶ֥תַע בְּלֹא־אֵיבָ֖ה הֲדָפ֑וֹ אוֹ־הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו כָּל־כְּלִ֖י בְּלֹ֥א צְדִיָּֽה׃ (כג) א֣וֹ בְכָל־אֶ֜בֶן אֲשֶׁר־יָמ֥וּת בָּהּ֙ בְּלֹ֣א רְא֔וֹת וַיַּפֵּ֥ל עָלָ֖יו וַיָּמֹ֑ת וְהוּא֙ לֹא־אוֹיֵ֣ב ל֔וֹ וְלֹ֥א מְבַקֵּ֖שׁ רָעָתֽוֹ׃ (כד) וְשָֽׁפְטוּ֙ הָֽעֵדָ֔ה בֵּ֚ין הַמַּכֶּ֔ה וּבֵ֖ין גֹּאֵ֣ל הַדָּ֑ם עַ֥ל הַמִּשְׁפָּטִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ (כה) וְהִצִּ֨ילוּ הָעֵדָ֜ה אֶת־הָרֹצֵ֗חַ מִיַּד֮ גֹּאֵ֣ל הַדָּם֒ וְהֵשִׁ֤יבוּ אֹתוֹ֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל־עִ֥יר מִקְלָט֖וֹ אֲשֶׁר־נָ֣ס שָׁ֑מָּה וְיָ֣שַׁב בָּ֗הּ עַד־מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל אֲשֶׁר־מָשַׁ֥ח אֹת֖וֹ בְּשֶׁ֥מֶן הַקֹּֽדֶשׁ׃ (כו) וְאִם־יָצֹ֥א יֵצֵ֖א הָרֹצֵ֑חַ אֶת־גְּבוּל֙ עִ֣יר מִקְלָט֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה׃ (כז) וּמָצָ֤א אֹתוֹ֙ גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם מִח֕וּץ לִגְב֖וּל עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ וְרָצַ֞ח גֹּאֵ֤ל הַדָּם֙ אֶת־הָ֣רֹצֵ֔חַ אֵ֥ין ל֖וֹ דָּֽם׃ (כח) כִּ֣י בְעִ֤יר מִקְלָטוֹ֙ יֵשֵׁ֔ב עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֑ל וְאַחֲרֵ֥י מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל יָשׁוּב֙ הָרֹצֵ֔חַ אֶל־אֶ֖רֶץ אֲחֻזָּתֽוֹ׃ (כט) וְהָי֨וּ אֵ֧לֶּה לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת מִשְׁפָּ֖ט לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם׃ (ל) כָּל־מַ֨כֵּה־נֶ֔פֶשׁ לְפִ֣י עֵדִ֔ים יִרְצַ֖ח אֶת־הָרֹצֵ֑חַ וְעֵ֣ד אֶחָ֔ד לֹא־יַעֲנֶ֥ה בְנֶ֖פֶשׁ לָמֽוּת׃ (לא) וְלֹֽא־תִקְח֥וּ כֹ֙פֶר֙ לְנֶ֣פֶשׁ רֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר־ה֥וּא רָשָׁ֖ע לָמ֑וּת כִּי־מ֖וֹת יוּמָֽת׃ (לב) וְלֹא־תִקְח֣וּ כֹ֔פֶר לָנ֖וּס אֶל־עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ לָשׁוּב֙ לָשֶׁ֣בֶת בָּאָ֔רֶץ עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵֽן׃ (לג) וְלֹֽא־תַחֲנִ֣יפוּ אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ בָּ֔הּ כִּ֣י הַדָּ֔ם ה֥וּא יַחֲנִ֖יף אֶת־הָאָ֑רֶץ וְלָאָ֣רֶץ לֹֽא־יְכֻפַּ֗ר לַדָּם֙ אֲשֶׁ֣ר שֻׁפַּךְ־בָּ֔הּ כִּי־אִ֖ם בְּדַ֥ם שֹׁפְכֽוֹ׃ (לד) וְלֹ֧א תְטַמֵּ֣א אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ יֹשְׁבִ֣ים בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֣ן בְּתוֹכָ֑הּ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהוָ֔ה שֹׁכֵ֕ן בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)

Numbers 35:1-34

(1) And the LORD spoke unto Moses in the plains of Moab by the Jordan at Jericho, saying: (2) ’Command the children of Israel, that they give unto the Levites of the inheritance of their possession cities to dwell in; and open land round about the cities shall ye give unto the Levites. (3) And the cities shall they have to dwell in; and their open land shall be for their cattle, and for their substance, and for all their beasts. (4) And the open land about the cities, which ye shall give unto the Levites, shall be from the wall of the city and outward a thousand cubits round about. (5) And ye shall measure without the city for the east side two thousand cubits, and for the south side two thousand cubits, and for the west side two thousand cubits, and for the north side two thousand cubits, the city being in the midst. This shall be to them the open land about the cities. (6) And the cities which ye shall give unto the Levites, they shall be the six cities of refuge, which ye shall give for the manslayer to flee thither; and beside them ye shall give forty and two cities. (7) All the cities which ye shall give to the Levites shall be forty and eight cities: them shall ye give with the open land about them. (8) And concerning the cities which ye shall give of the possession of the children of Israel, from the many ye shall take many, and from the few ye shall take few; each tribe according to its inheritance which it inheriteth shall give of its cities unto the Levites.’ (9) And the LORD spoke unto Moses, saying: (10) ’Speak unto the children of Israel, and say unto them: When ye pass over the Jordan into the land of Canaan, (11) then ye shall appoint you cities to be cities of refuge for you, that the manslayer that killeth any person through error may flee thither. (12) And the cities shall be unto you for refuge from the avenger, that the manslayer die not, until he stand before the congregation for judgment. (13) And as to the cities which ye shall give, there shall be for you six cities of refuge. (14) Ye shall give three cities beyond the Jordan, and three cities shall ye give in the land of Canaan; they shall be cities of refuge. (15) For the children of Israel, and for the stranger and for the settler among them, shall these six cities be for refuge, that every one that killeth any person through error may flee thither. (16) But if he smote him with an instrument of iron, so that he died, he is a murderer; the murderer shall surely be put to death. (17) And if he smote him with a stone in the hand, whereby a man may die, and he died, he is a murderer; the murderer shall surely be put to death. (18) Or if he smote him with a weapon of wood in the hand, whereby a man may die, and he died, he is a murderer; the murderer shall surely be put to death. (19) The avenger of blood shall himself put the murderer to death; when he meeteth him, he shall put him to death. (20) And if he thrust him of hatred, or hurled at him any thing, lying in wait, so that he died; (21) or in enmity smote him with his hand, that he died; he that smote him shall surely be put to death: he is a murderer; the avenger of blood shall put the murderer to death when he meeteth him. (22) But if he thrust him suddenly without enmity, or hurled upon him any thing without lying in wait, (23) or with any stone, whereby a man may die, seeing him not, and cast it upon him, so that he died, and he was not his enemy, neither sought his harm; (24) then the congregation shall judge between the smiter and the avenger of blood according to these ordinances; (25) and the congregation shall deliver the manslayer out of the hand of the avenger of blood, and the congregation shall restore him to his city of refuge, whither he was fled; and he shall dwell therein until the death of the high priest, who was anointed with the holy oil. (26) But if the manslayer shall at any time go beyond the border of his city of refuge, whither he fleeth; (27) and the avenger of blood find him without the border of his city of refuge, and the avenger of blood slay the manslayer; there shall be no bloodguiltiness for him; (28) because he must remain in his city of refuge until the death of the high priest; but after the death of the high priest the manslayer may return into the land of his possession. (29) And these things shall be for a statute of judgment unto you throughout your generations in all your dwellings. (30) Whoso killeth any person, the murderer shall be slain at the mouth of witnesses; but one witness shall not testify against any person that he die. (31) Moreover ye shall take no ransom for the life of a murderer, that is guilty of death; but he shall surely be put to death. (32) And ye shall take no ransom for him that is fled to his city of refuge, that he should come again to dwell in the land, until the death of the priest. (33) So ye shall not pollute the land wherein ye are; for blood, it polluteth the land; and no expiation can be made for the land for the blood that is shed therein, but by the blood of him that shed it. (34) And thou shalt not defile the land which ye inhabit, in the midst of which I dwell; for I the LORD dwell in the midst of the children of Israel.’

דברים י״ט:א׳-י״ג

(א) כִּֽי־יַכְרִ֞ית יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֶת־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ אֶת־אַרְצָ֑ם וִֽירִשְׁתָּ֕ם וְיָשַׁבְתָּ֥ בְעָרֵיהֶ֖ם וּבְבָתֵּיהֶֽם׃ (ב) שָׁל֥וֹשׁ עָרִ֖ים תַּבְדִּ֣יל לָ֑ךְ בְּת֣וֹךְ אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לְרִשְׁתָּֽהּ׃ (ג) תָּכִ֣ין לְךָ֮ הַדֶּרֶךְ֒ וְשִׁלַּשְׁתָּ֙ אֶת־גְּב֣וּל אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר יַנְחִֽילְךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְהָיָ֕ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה כָּל־רֹצֵֽחַ׃ (ד) וְזֶה֙ דְּבַ֣ר הָרֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר־יָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וָחָ֑י אֲשֶׁ֨ר יַכֶּ֤ה אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ בִּבְלִי־דַ֔עַת וְה֛וּא לֹא־שֹׂנֵ֥א ל֖וֹ מִתְּמֹ֥ל שִׁלְשֹֽׁם׃ (ה) וַאֲשֶׁר֩ יָבֹ֨א אֶת־רֵעֵ֥הוּ בַיַּעַר֮ לַחְטֹ֣ב עֵצִים֒ וְנִדְּחָ֨ה יָד֤וֹ בַגַּרְזֶן֙ לִכְרֹ֣ת הָעֵ֔ץ וְנָשַׁ֤ל הַבַּרְזֶל֙ מִן־הָעֵ֔ץ וּמָצָ֥א אֶת־רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת ה֗וּא יָנ֛וּס אֶל־אַחַ֥ת הֶעָרִים־הָאֵ֖לֶּה וָחָֽי׃ (ו) פֶּן־יִרְדֹּף֩ גֹּאֵ֨ל הַדָּ֜ם אַחֲרֵ֣י הָרֹצֵ֗חַ כִּי־יֵחַם֮ לְבָבוֹ֒ וְהִשִּׂיג֛וֹ כִּֽי־יִרְבֶּ֥ה הַדֶּ֖רֶךְ וְהִכָּ֣הוּ נָ֑פֶשׁ וְלוֹ֙ אֵ֣ין מִשְׁפַּט־מָ֔וֶת כִּ֠י לֹ֣א שֹׂנֵ֥א ה֛וּא ל֖וֹ מִתְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃ (ז) עַל־כֵּ֛ן אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר שָׁלֹ֥שׁ עָרִ֖ים תַּבְדִּ֥יל לָֽךְ׃ (ס) (ח) וְאִם־יַרְחִ֞יב יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֶת־גְּבֻ֣לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶ֑יךָ וְנָ֤תַן לְךָ֙ אֶת־כָּל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לָתֵ֥ת לַאֲבֹתֶֽיךָ׃ (ט) כִּֽי־תִשְׁמֹר֩ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֨ה הַזֹּ֜את לַעֲשֹׂתָ֗הּ אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֣י מְצַוְּךָ֮ הַיּוֹם֒ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ וְלָלֶ֥כֶת בִּדְרָכָ֖יו כָּל־הַיָּמִ֑ים וְיָסַפְתָּ֨ לְךָ֥ עוֹד֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים עַ֖ל הַשָּׁלֹ֥שׁ הָאֵֽלֶּה׃ (י) וְלֹ֤א יִשָּׁפֵךְ֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֣רֶב אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וְהָיָ֥ה עָלֶ֖יךָ דָּמִֽים׃ (ס) (יא) וְכִֽי־יִהְיֶ֥ה אִישׁ֙ שֹׂנֵ֣א לְרֵעֵ֔הוּ וְאָ֤רַב לוֹ֙ וְקָ֣ם עָלָ֔יו וְהִכָּ֥הוּ נֶ֖פֶשׁ וָמֵ֑ת וְנָ֕ס אֶל־אַחַ֖ת הֶעָרִ֥ים הָאֵֽל׃ (יב) וְשָֽׁלְחוּ֙ זִקְנֵ֣י עִיר֔וֹ וְלָקְח֥וּ אֹת֖וֹ מִשָּׁ֑ם וְנָתְנ֣וּ אֹת֗וֹ בְּיַ֛ד גֹּאֵ֥ל הַדָּ֖ם וָמֵֽת׃ (יג) לֹא־תָח֥וֹס עֵֽינְךָ֖ עָלָ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֧ דַֽם־הַנָּקִ֛י מִיִּשְׂרָאֵ֖ל וְט֥וֹב לָֽךְ׃

Deuteronomy 19:1-13

(1) When the LORD thy God shall cut off the nations, whose land the LORD thy God giveth thee, and thou dost succeed them, and dwell in their cities, and in their houses; (2) thou shalt separate three cities for thee in the midst of thy land, which the LORD thy GOD giveth thee to possess it. (3) Thou shalt prepare thee the way, and divide the borders of thy land, which the LORD thy God causeth thee to inherit, into three parts, that every manslayer may flee thither. (4) And this is the case of the manslayer, that shall flee thither and live: whoso killeth his neighbour unawares, and hated him not in time past; (5) as when a man goeth into the forest with his neighbour to hew wood, and his hand fetcheth a stroke with the axe to cut down the tree, and the head slippeth from the helve, and lighteth upon his neighbour, that he die; he shall flee unto one of these cities and live; (6) lest the avenger of blood pursue the manslayer, while his heart is hot, and overtake him, because the way is long, and smite him mortally; whereas he was not deserving of death, inasmuch as he hated him not in time past. (7) Wherefore I command thee, saying: ‘Thou shalt separate three cities for thee.’ (8) And if the LORD thy God enlarge thy border, as He hath sworn unto thy fathers, and give thee all the land which He promised to give unto thy fathers— (9) if thou shalt keep all this commandment to do it, which I command thee this day, to love the LORD thy God, and to walk ever in His ways—then shalt thou add three cities more for thee, beside these three; (10) that innocent blood be not shed in the midst of thy land, which the LORD thy God giveth thee for an inheritance, and so blood be upon thee. (11) But if any man hate his neighbour, and lie in wait for him, and rise up against him, and smite him mortally that he die; and he flee into one of these cities; (12) then the elders of his city shall send and fetch him thence, and deliver him into the hand of the avenger of blood, that he may die. (13) Thine eye shall not pity him, but thou shalt put away the blood of the innocent from Israel, that it may go well with thee.

מכות ב׳ ב:ג׳-י״א

מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב גלות כו': מנא הני מילי אמר ר"ל דאמר קרא (דברים יט, ה) הוא ינוס אל אחת הערים הוא ולא זוממין ר' יוחנן אומר ק"ו ומה הוא שעשה מעשה במזיד אינו גולה הן שלא עשו מעשה במזיד אינו דין שלא יגלו והיא נותנת (והלא דין הוא) הוא שעשה מעשה במזיד לא ליגלי כי היכי דלא תיהוי ליה כפרה הן שלא עשו מעשה במזיד נמי ליגלו כי היכי דליהוי להו כפרה אלא מחוורתא כדר"ל

Makkot 2b:2-4

We testify that this person is subject to exile... What is the source? R' Lakish said It says, he flees to a city, [the murderer], and not the witness. R' Yochanan says A fortiori, if the one that intentionally acted is not exiled then the one that did not act [i.e. he spoke], even though he did it intentionally, should not be exiled. That should be proof. The one that intentionally acted is not exiled because we do not give atonement. The accidental murderer we exile for the sake of atonement. Rather we follow R' Lakish

מכות ח׳ ב:נ״ו-נ״ז

תנינא להא דת"ר עבד וכותי גולה ולוקה ע"י ישראל וישראל גולה ולוקה ע"י כותי ועבד

Makkot 8b:15

We have already taught about this as they taught in a baraita: A slave and a Samaritan are exiled or lashed by way of [committing a crime against] an Israelite. And an Israelite is exiled or lashed by way of a slave or Samaritan.

מכות י״א ב:י״ח-כ״ב

Makkot 11b:6-7

אור שמח הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ו

אמנם כפי הנראה דכל עיקר דין מקלט הוא מטעם שמא יהרגנו גואל הדם, א"כ שפיר אמר ר' יוחנן ריש מכות (ב' ע"ב), ומה הוא שעשה מעשה במזיד אינו גולה, לפי שהגואל הדם מותר להרגו בכ"מ, הן שלא עשו במזיד מעשה, דכאשר זמם ולא כאשר עשה, א"כ לא שייך גואל הדם, שעדיין חי הוא, ולמה יגלו, וע"כ דאף במקום דלא שייך דין גואלי הדם הו"א דיגלו משום כפרה, כדפריך תלמודין (שם), וכן מוכח דישראל שהרג בשגגה את העבד גולה, אף על גב דעבד אין לו חייס ומותר בבתו (סנהדרין נ"ח ע"ב), ומאן איהו גואל דמו, הא כתב רבינו בריש הלכות אלו (פרק א' הלכה ב') דכל הראוי לירושה הוי גואל הדם, ומאן איהו יורשי העבד, ועיין בנזיר (דף ס"א ע"ב ד"ה אי הכי) בשיטה, וע"כ דגולה משום כפרה, וכן מהא דנגמר דינו ומת מוליכין עצמותיו לשם (מכות י"א ע"ב), הרי דמשום כפרה מגלין אותו. ואולי יש ליישב בזה דברי רבינו (בה"ג) בהא דאם הרג גר תושב את העבד גולה, דכתיב והיו לכם הערים למקלט מגואל, ודריש (שם ט' ע"א) לכם ולא לגר תושב, הוא שגר תושב אינו נקלט מגואל הדם, ונהרג, דלזה דין כל ישראל כגואלים, לכן גר תושב שהרג העבד שאין לו דין גואל הדם אינו נהרג, רק גולה, כמש"כ רבינו, ועיין כסף משנה, ולכן שפיר כתבו בתוספות ריש מכות (ב' ע"א) ד"ה מעידין כו' שחייב גלות, דבשותק ואינו טוען מזיד הייתי גולה אף על פי דאין אדם מתחייב על פי עצמו, משום דאם מזיד יהרגנו גואל הדם בכל מקום ונמצא דפוטר עצמו מיד גואל הדם, ולא מתחייב עצמו, ודוק:

מכות ח׳ ב:ד׳-מ״ו

א"ל אנא מעוד (טומאתו) קא אמינא איכא דמתני לה אהא (שמות לד, כא) בחריש ובקציר תשבות ר"ע אומר אינו צ"ל חריש של שביעית וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר (ויקרא כה, ד) שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור אלא אפילו חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית וקציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית רבי ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה א"ל ההוא מרבנן לרבא ממאי דחרישה דרשות דלמא חרישת עומר דמצוה ואפ"ה אמר רחמנא תשבות א"ל כיון דאם מצא חרוש אינו חורש לאו מצוה איתיביה רבינא לרבא יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד ואמאי לימא כיון דאילו גמיר לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה התם אע"ג דגמיר נמי מצוה קא עביד דכתיב (משלי כט, יז) יסר בנך ויניחך הדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי קצירה דומיא דחרישה מה חרישה מצא חרוש אינו חורש אף קצירה נמי (מצא קצור אינו קוצר) ואי ס"ד מצוה מצא קצור אינו קוצר מצוה לקצור ולהביא: מתני האב גולה על ידי הבן והבן גולה ע"י האב הכל גולין על ידי ישראל וישראל גולין על ידיהן חוץ מגר תושב וגר תושב אינו גולה אלא על ידי גר תושב: גמ' האב גולה ע"י הבן והאמרת יצא האב המכה את בנו דגמיר והאמרת אע"ג דגמיר מצוה קעביד בשוליא דנגרי שוליא דנגרי חיותא היא דלמדיה דגמיר אומנותא אחריתי: והבן גולה ע"י האב כו': ורמינהי (במדבר לה, יא) מכה נפש פרט למכה אביו אמר רב כהנא לא קשיא הא ר"ש והא רבנן לר"ש דאמר חנק חמור מסייף שגגת סייף ניתנה לכפרה שגגת חנק לא ניתנה לכפרה

Makkot 8b:2-12

He said to him: "I say [that I derive my position] from 'more (od)' (Numbers 19:13)." There are those that teach this on the following (Rava's statement, instead of being related to inadvertent killing will now be compared to laws of shemitah). "From the reaping and the plowing you shall rest" (Exodus 34:21). Rabbi Akiva says the text did not need to speak of reaping and plowing of the seventh year as it already said, "your field, do not plant and your vineyard do not prune" (Leviticus 25:4). Rather, it is teaching (the first verse) that even the plowing of the year before shemitah (is forbidden as its produce) will go into the 7th year and the (sanctity of shemitah is applied) for the reaping of the 7th year that will go out (continue to grow) after the 7th year. Rabbi Yishmael says (his response because he sees the verse as referring to Shabbat): Just as plowing is optional (not a Mitzvah) so too reaping is optional (i.e. these acts are only forbidden on Shabbat if they are done voluntarily as opposed to for Mitzvah reasons). It excludes the reaping for the omer (offering) as it is a Mitzvah. A certain Rabbi asked Rava: From where do you know (really R. Yishmael) that this plowing is voluntary? Maybe it is plowing for the Mitzvah of the Omer and even in this case, God said, "you shall desist." He said to him: If he were to find the (field) already plowed, then he would not have to plow again.(Therefore), plowing is not a Mitzvah. Ravina challenged Rava (all the cases to follow are where the person is in pursuit of a Mitzvah so they would not be punished with exile): This excludes the case of a father who strikes his son (and kills him inadvertently), and the teacher who rebukes his student (and inadvertently kills him) and the court agent (who inadvertently killed). So, why (is this a mitzvah to hit one's son, etc?). Let us say that since he was already learned (the son), it's not actually a Mitzvah to strike him (again) so here too, it is also not a Mitzvah. (Rava:) There, despite the fact that he's already learned, it is still a Mitzvah to hit him, as it is stated, "rebuke your son and he will bring you rest." He returned and said: That which I said before is not a thing (I could have given a better answer). Reaping is similar to plowing. Just as with plowing, if one found already plowed material, he does not have to plow another, so too with reaping, if he found it reaped, he does not have to reap again. And if you should think (that reaping, as brought by the verse) is a Mitzvah, if he found grain, (would he) not have to still reap? (Rather), it is a Mitzvah to reap and bring (new grain). Mishnah: A father is exiled because of [killing accidentally] his son and the son is exiled by way of [killing accidentally] his father. Any person is exiled by way [killing accidentally] an Israelite and an Israelite is exiled by way of [killing accidentally] them except for a foreign resident. A foreign resident is only sent to exile for a [killing a fellow] foreign resident. Gemara: "The father is exiled for his son." But didn't you say (in an earlier Mishnah) that a father who strikes his son is not exiled? But he was learned (which is why he would be exiled, since it was not a hit of a Mitzvah). But you said, even when he is learned, it actually is a Mitzvah that he is doing [so he would not be exiled]. [Here, we're talking about when the father is a carpenter and his son] is a carpenter's apprentice [so he is just teaching him a trade—and he would not be exiled]. Learning [to be] a carpenter's apprentice is a livelihood that he is teaching him! [Actually] he is teaching him another trade [that is not his livelihood—so striking and killing him inadvertently will result in exile). "And the son is exiled by way of [killing accidentally] his father..." And they pitted the following: "One who strikes a person" (Numbers 35:11) excludes one who strikes his father! Rav Kahana says: It is not a difficulty. This [is the opinion] of Rabbi Shimon and this [is the opinion] of the Rabbis. According to Rabbi Shimon who says strangulation is more severe than decapitation [in the realm of punishment]. So, for the unwitting sin [in which, if he committed it intentionally, he would be punished with] beheading, he is given atonement [through exile]. But, an unwitting sin [which, if were done intentionally, would be punished with] strangulation, is not given atonement [through exile].

ערוך לנר מסכת מכות דף ח עמוד ב

בגמרא בשוגג נמי ליגלי קמ"ל. הריטב"א מפרש כיון דגלות כפרה הוא א"כ ה"א כיון דבשגגת סייף ניתן לכפרה כש"כ שגגת חנק הקל, וא"כ מדאצטריך קרא למעוטי ע"כ דפשיטא דגלות כפרה הוא ולא עונש, וכן אמרינן ג"כ לעיל (ב ב). ולפ"ז יש להסתפק אשה שהמיתה אי גולה או לא, דודאי אי גלות עונש הוא אזי השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, אבל השתא דגלות כפרה הוא י"ל דמיעט קרא מדכתיב לבני ישראל ולגר ולתושב תהיינה ששערי המקלט מגואל, וכמו דדרשינן לקמן מוהי' לכם לכם ולא לגריםה"נ דדרשינן הכא לבני ישראל ולא לבנות ישראל, וכמו דדרש כן ג"כ במנחות (סא ב) בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות אף דסמיכה ג"כ לכפרה כדכתיב וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו:

מכות י״א ב:י״ח-ל״ג

מתני׳ משנגמר דינו מת כ"ג ה"ז אינו גולה אם עד שלא נגמר דינו מת כ"ג ומנו אחר תחתיו ולאחר מכן נגמר דינו חוזר במיתתו של שני נגמר דינו בלא כ"ג וההורג כ"ג וכ"ג שהרג אינו יוצא משם לעולם ואינו יוצא לא לעדות מצוה ולא לעדות ממון ולא לעדות נפשות ואפי' ישראל צריכים לו ואפי' שר צבא ישראל כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם שנאמר (במדבר לה, כה) אשר נס שמה שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו כשם שהעיר קולטת כך תחומה קולט רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם רבי יוסי הגלילי אומר מצוה ביד גואל הדם ורשות ביד כל אדם רבי עקיבא אומר רשות ביד גואל הדם וכל אדם חייבין עליו: גמ׳ מ"ט אמר אביי ק"ו ומה מי שגלה כבר יצא עכשיו מי שלא גלה אינו דין שלא יגלה ודלמא האי דגלה איכפר ליה האי דלא גלה לא מידי גלות קא מכפרא מיתת כהן הוא דמכפרא:

Makkot 11b:6-9

MISHNA: If after his verdict was handed down [but before he went exile] the high priest had died he does not go to exile. If before he was given a verdict the high priest died, and they appointed another one is his place, and then afterwards he had his verdict, he returns with the death of the second one. If he had his verdict whem their was no high priest or one who killed the high priest or a high priest who killed do not ever leave exile. And [a killer] can not go out [of the city of refuge], not to testify fro a mitzvah, not to testify for monetary cases, not to testify for capital cases. And even if Isreal needs him, and even if he is a great general of Isreal like Yoav ben Tzruyah, he can not ever go out, as the Torah says (Numbers 35, 25), "that he fled there". "There" shall be his dwelling. "There" shall be his death. "There" shall be his grave. Just as the city protects, so to it's boundary protects. A killer who went outside of the boundrary [of the city of refuge] and the goel hadam found him. Rebbi Yosi haGalili says, It's a mitzvah in the hands of the goel hadam [to kill him], and permitted for everyone else. Rebbi Akiva says, It's permitted in the hands of the goel hadam [to kill him], and everyone else is liable for [killing] him. GEMARA: What is the reason [that he doesn't go to exile if the high priest dies before he gets there]? Abaye says it's a fortiori, And just as someone who was already in exile goes out [with the death the high priest], then now, someone who never went to exile should certainly not be exiled. But maybe the one was exiled got an atonement, and the one who wasn't exiled didn't [get his atonement]? Is exile the thing that grants atonement? The death of the high priest is what grants atonement.

תוספות על מכות י״א ב:ל״ב:א׳

מידי גלות קא מכפרא. תימה אין ה"נ מדאמר בריש מכילתין (דף ב:) הם שלא עשו מעשה לגלו כי היכי דתהוי להו כפרה אלמא גלות מכפרת וי"ל דהכא כפרה לפטרו מגלות קאמר דהא בעי למילף דמי שלא גלה עדיין דמיתת כ"ג תועיל לפטרו מגלות מק"ו הלכך שפיר משני מידי גלות מכפרת מיתת כ"ג מכפרת פירוש מיפטרא מגלות שהרי אפילו לא גלה אלא יום אחד ומת הכ"ג הוא חוזר ואילו לא מת הכהן אפילו שהה שם זמן מרובה אינו יוצא על כרחך כפרה זו במיתת כהן תלויה כדפירשתי כן נראה למשי"ח:

Tosafot on Makkot 11b:9:2

...

חידושי הריטב"א מסכת מכות דף יא עמוד ב

מידי גלות קא מכפר. פי' לאו דגלות לא מכפרא כלל דודאי בכל מקום גלות מכפרת ולא לחנם אמרה תורה שיגלה לכאן, אלא לומר דגלות לא מכפרא ליה להחזירו לפטרו מגואל הדם, ומיתת כ"ג היא דעבדא כפרה לחודא.

ערוך לנר מסכת מכות דף יא עמוד ב

בגמרא מיתת כהן הוא דמכפרה. עיין בתוס' (ד"ה מידי גלות) ובריטב"א. ואכתי לפי דבריהם לענ"ד לא מיושב מה דקאמר מידי גלות קא מכפרה, דממנ"פ אם גלות לא מועיל כלל לכפרה למה צריך לגלות, ולמה לא תכפר עליו מיתת כה"ג ג"כ כשיושב בעירו,וכמו שהעיר הריטב"א. ועוד, הרי בפי' אמרינן לעיל ליגלו כי היכי דליהוו להו כפרה וכקושית התוס'. ואם הגלות מועיל ג"כ לכפרה רק שלא יגמר הכפרה אלא במיתת הכה"ג א"כ אכתי היאך יליף אביי ק"ו ומה מי שגלה כבר וכו' הרי מי שגלה כבר נצטרף כפרת גלות לכפרת כה"ג משא"כ מי שלא גלה עדיין:
והנלענ"ד בזה דשני מיני כפרות יש בזה, כפרת תליי' וכפרה בהחלט. והנה גם באשם תלוי כתיב וכפר עליו הכהן, וכפרה זו ודאי אינה כפרה גמורה דהא אם נודע לו שחטא אחר שהביא אשם תלוי צריך להביא חטאת כדאמרינן בכריתות, א"כ כפרה זו אינה רק כפרת תליי' מן היסורין עד שיודע לו ויביא החטאת שמכפר עליו לגמרי. כמו כן צריך ברוצח בשוגג כפרת תליי' להגן עליו מן היסורין באשר שחטא חטא גדול כזה שהרג נפש, עד שימות הכה"ג ויתכפר כפרה גמורה. ולכן א"ש דקרי לגלות ג"כ כפרה ומכל מקום א"ש ג"כ ק"ו דאביי, שהרי גם באשם תלוי הדין כן דאם נודע לו שחטא קודם שהביא אשם תלוי אינו מביא רק חטאתו ולא צריך שוב עוד לכפרת אשם תלוי, כמו כן הכא כשבא הכפרה גמורה של מיתת הכהן קודם כפרת תליי' דגלות ל"צ עוד לכפרה זו:

חידושי הריטב"א מסכת מכות דף ב עמוד ב

ת"ר ד' דברים נאמרו בעדים זוממין וכו' אין משלמין את הכופר קסבר כופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו. לפום פשטא נראה דהני לא חזו לכפרה, וקשה דאם כן מהאי טעמא לא ליגלו דהא גלות כפרה היא כדאיתא לעיל, ואילו לעיל אמרינן דאי לאו קרא דמיעטינהו מגלות הוה אמרינן דליגלו כי היכי דתיהוי להו כפרה, וי"ל דשאני גלות שאינו כפרה ממש ומיתת כהן גדול היא שמכפרת עליו כדאיתא בפרק הגולין (י"א ב'), ותדע שהרי אם יצא חוץ לתחום נהרג, ודבר המסור לבית דין הוא להגלותו, מה שאין כן בכופר שאין ממשכנין אותו כדאסקינן בבבא קמא (מ' א'), ולכך היינו סבורים לומר שזה יגלה ויעמוד באותו ספק של הריגה, ואחרי כן יתכפר במיתת כהן גדול, אי לאו דגלי קרא דלא ליגלי, כן פירש הרמב"ן ז"ל וגם בתוספות.

ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה רכד

והמצוה הרכ"ד היא שצונו להכות ברצועה העוברים על מצות מיוחדות והוא אמרו יתע' (תצא כה) והפילו השופט והכהו לפניו.

ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה רכה

והמצוה הרכ"ה היא שצונו להוציא מכה נפש בשגגה מעירו לערי מקלט והוא אמרו יתעלה (מסעי לה כה) וישב שם עד מות הכהן הגדול.

ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה רכו

והמצוה הרכ"ו היא שצונו להרוג את העוברים על קצת המצות בסייף

מהרש"א חידושי אגדות מסכת מכות דף י עמוד ב

א' הרג שוגג וא' הרג מזיד כו'. זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג יורד כו'. אבל על זה שנהרג בשוגג הראשון לא קאמר שהרג במזיד שאולי חטא אחר היה בו שנתחייב דין שמים שע"כ לא היה ע"פ עדים אבל זה שנהרג ע"פ עדים היה חייב מיתה כדין אדם שהרג כבר במזיד ולעיל כתבנו בחידושי הלכות לפי דרך התוס' בההיא דגלעד נפישי רוצחים דהרבה מזידים נהרגו ע"י שוגג א' ע"ש ומיהו בשוגג הראשון צ"ל ע"כ כמ"ש הכא לגבי מזיד דע"י חטא אחר שזמן לו כן שוגג הראשון ולא גלה לפי שלא היה עדים בדבר ונזדמן לפונדק א' שהרג בשוגג ע"י עדים עד שהוצרך ליגלות וק"ק דמשמע מזה שהרג בשוגג בלא עדים שהוצרך ליגלות ולא ידענו על מה דהא הגלות לערי מקלט אינו רק מפני גואל הדם שיהרגנו ואם אין עדים בדבר היאך יהרגנו הגואל ואפשר לומר אם הוא מודה בדבר או שיתוודע הדבר ע"י קרובים ופסולים שפטור הגואל אם יהרגנו ודו"ק:

ערוך לנר מסכת מכות דף י עמוד ב

בגמרא ולזה אין עדים. המהרש"א בחידושי אגדות הקשה מה בכך שהשוגג לא גלה, כיון שאין עדים הרי לא יכול הגואל הדם להרגו. ותירץ דיש נפקותא כשיודה מעצמו שהרג או שיעידו כן קרובים ופסולים דבזה יש חוב גלות עליו אפילו בלא עדים, ע"ש. והנה מה שפשיטא למהרש"א בזה שאדם גולה ע"פ הודאת עצמו, אינה כן דעת הריטב"א לעיל (ב א) שמסופק בזה ולא הכריע אי יגלה ע"פ עצמו כיון שיבא לידי חיוב מיתה ע"י גואל הדם אם יצא מעיר מקלט. וגם מה שכתב המהרש"א שי"ל שגולה ע"פ קרובים ופסולים ואם יצא והרגו גואל הדם פטור לא נראה כן דעת הראשונים, שעל מה שכתב הרמב"ם (פ"ו ה"ה) דאם גלה ע"פ עד א' והרגו גואל הדם פטור השיג הראב"ד היאך נתיר דמו של הרוצח ע"פ עד א', והכס"מ כתב דגם כוונת הרמב"ם שיש כאן ב' עדים רק הם מיוחדים ע"ש, והרי קרובים ופסולים ודאי לא עדיפי מעד א':
אכן בלא"ה לא זכיתי להבין קושית המהרש"א, שהרי אמרינן לקמן (יב א) וכן אמרינן לעיל (ב ב) דגלות הוא לכפרה על שהרג הנפש, א"כ שפיר צריך לגלות אפילו אין עדים בדבר כי היכי דניהוי לי' כפרה על חטאו, וכיון שאין עדים שיכולים ב"ד לכופו לבקש כפרתו או שילך מפני מורא מגואל הדם הקב"ה מזמן שיהרוג בעדים בשוגג שיגלה ויהי' לו כפרה. וכן כתב בספר החנוך פ' מסעי (מצוה ת"י) שמפני ב' טעמים גולה, לכפרה ולהנצל מגואל הדם, ע"ש:

ספר החינוך מצוה תי

משרשי המצוה, לפי שעון הרציחה חמור עד מאד שבה השחתת העולם, עד שאמרו זכרונם לברכה שההורג נפש מזיד אפילו עשה כל המצוות אינו ניצול מן הדין, שנאמר [משלי כ"ח, י"ז], אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס, ולא ימלט, ולכן ראוי למי שהרג אפילו שוגג מכיון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו, שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים. ועוד יש תיקון העולם במצוה, כמו שביאר הכתוב שינצל עם זה מיד גואל הדם לבל יהרגנו על לא חמס בכפיו שהרי שוגג היה. ועוד תועלת בדבר לבלי יראו קרובי המוכה הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשתה הרעה, וכל דרכי התורה נועם.