Midrash as Spiritual Practice

(כד) רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַח (ישעיה כב, א): מַשָֹּׂא גֵיא חִזָּיוֹן, גֵּיא שֶׁכָּל הַחוֹזִים מִתְנַבְּאִים עָלֶיהָ, גֵּיא שֶׁכָּל הַחוֹזִים עוֹמְדִים מִמֶּנָּה, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּל נָבִיא שֶׁלֹא נִתְפָּרֵשׁ שֵׁם עִירוֹ יְרוּשַׁלְמִי הָיָה. גֵּיא חִזָּיוֹן, שֶׁהִשְׁלִיכוּ דִּבְרֵי חוֹזִים לָאָרֶץ, (ישעיה כב, א): מַה לָּךְ אֵפוֹא כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת, וּלְאִיגָרָא סָלְקִין לוֹ, אָמַר רַבִּי לֵוי אֵלּוּ גַּסֵּי הָרוּחַ. תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יַעֲקֹב הַלָּשׁוֹן הַזֶּה מְשַׁמֵּשׁ שְׁלשָׁה לְשׁוֹנוֹת: צָרוֹת, מְרַגְּשׁוֹת, אֲפֵלָה. צָרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לט, ז): תְּשֻׁאוֹת נוֹגֵשׂ לֹא יִשְׁמָע. מְרַגְשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כב, ב): תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה. אֲפֵלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ל, ג): אֱמֶשׁ שׁוֹאָה וּמְשֹׁאָה. (ישעיה כב, ב): עִיר הוֹמִיָּה, קַרְתָּא מְעַרְבַּבְתָּא. קִרְיָה עֲלִיזָה, קַרְתָּא דְּחַיָּיתָא. (ישעיה כב, ב): חֲלָלַיִךְ לֹא חַלְּלֵי חֶרֶב וְלֹא מֵתֵי מֵלְחָמָה, וּמָה הֵן (דברים לב, כד): מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף. (ישעיה כב, ב): כָּל קְצִינַיִךְ נָדְדוּ יַחַד מִקֶּשֶׁת אֻסָּרוּ, מִקַּשְׁיוּתָם נִמְסְרוּ לַמַּלְכֻיּוֹת. דָּבָר אַחֵר, כָּל קְצִינַיִךְ נָדְדוּ יַחַד מִקֶּשֶׁת אֻסָּרוּ, שֶׁהָיוּ מַתִּירִין גִּידֵי קַשְׁתוֹתָם וְאוֹסְרִין בָּהֶן, כָּל נִמְצָאַיִךְ אֻסְּרוּ יַחְדָּו מֵרָחוֹק בָּרָחוּ. מַרְחִיקִים מִלִּשְׁמֹעַ דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (ירמיה לא, ב): מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי. (ישעיה כב, ד): עַל כֵּן אָמַרְתִּי שְׁעוּ מִנִּי אֲמָרֵר בַּבֶּכִי, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לוֹמַר שִׁירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא הִנִּיחָן, וְאֵלּוּ הֵן: בְּדוֹר הַמַּבּוּל, וּבַיָּם, וּבְחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. בְּדוֹר הַמַּבּוּל מַה כְּתִיב (בראשית ו, ג): וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָּאָדָם לְעֹלָם. בַּיָּם כְּתִיב (שמות יד, כ): וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה. וּבְחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כְּתִיב (ישעיה כב, ד): עַל כֵּן אָמַרְתִּי שְׁעוּ מִנִּי אֲמָרֵר בַּבֶּכִי אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי. אַל תֹּאסִפוּ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא אַל תָּאִיצוּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, נִחוּמִין אֵלּוּ שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים לְפָנַי, נִאוּצִין הֵן לִי, לָמָּה (ישעיה כב, ה): כִּי יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה לַה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת. יוֹם מְעֻרְבָּב יוֹם דְּבִזָּה יוֹם דִּבְכִיָּה. בְּגֵי חִזָּיוֹן, גֵּי שֶׁכָּל הַחוֹזִים מִתְנַבְּאִים עָלֶיהָ. מְקַרְקַר קִר וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר, שֶׁהָיוּ מְקַרְקְרִים קִירוֹת בָּתֵּיהֶם וְעוֹשִׂין אוֹתָם מָגִנִּים, וּמַעֲמִידִים אוֹתָן עַל שׁוֹעֵיהֶם. וְעֵילָם נָשָׂא אַשְׁפָּה, רַב אָמַר הֲדָא קִבּוּץ דְּגִירֵי, בְּרֶכֶב אָדָם פָּרָשִׁים וְקִיר עֵרָה מָגֵן, שֶׁהָיוּ מְקַרְקְרִים קִירוֹת בָּתֵּיהֶם וְעוֹשִׂים אוֹתָם מָגִנִּים. וַיְהִי מִבְחַר עֲמָקַיִךְ מָלְאוּ רָכֶב. רַב אָמַר כִּמְלֹא עֻמְקָהּ שֶׁל מֵי יָם. וְהַפָּרָשִׁים שֹׁת שָׁתוּ הַשָּׁעְרָה, מִשְׁתְּיֵי אָזְלִין וּמִשְׁתְּיֵי אָתְיָין וּמִתְחַמְאִין סָגְיָן. וַיְגַל אֵת מָסַךְ יְהוּדָה, גַּלֵּי דְּכַסְיָא. וַתַּבֵּט בַּיּוֹם הַהוּא אֶל נֶשֶׁק בֵּית הַיָּעַר, תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי כְּלֵי זַיִן הָיָה לְיִשְׂרָאֵל בְּסִינַי וְהָיָה שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ חָקוּק עָלָיו, וּכְשֶׁחָטְאוּ נֻטַּל מֵהֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות לג, ו): וַיִּתְנַצְּלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב. כֵּיצַד נֻטַּל מֵהֶן, רַבִּי אַיְּבוּ וְרַבָּנָן, רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר מֵאֵלָיו הָיָה נִקְלָף. וְרַבָּנָן אָמְרֵי מַלְאָךְ הָיָה יוֹרֵד וּמְקַלְּפוֹ. וְאֵת בְּקִיעֵי עִיר דָּוִד רְאִיתֶם כִּי רָבּוּ וגו' וְאֶת בָּתֵּי יְרוּשָׁלָיִם סְפַרְתֶּם וַתִּתְצוּ הַבָּתִּים לְבַצֵּר הַחוֹמָה, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ נוֹתְצִין בָּתֵּיהֶם וּמוֹסִיפִין עַל הַחוֹמָה, וְלֹא כְבָר עָשָׂה חִזְקִיָּהוּ כֵּן, הֲלֹא כְתִיב (דברי הימים ב לב, ה): וַיִּתְחַזַּק וַיִּבֶן אֶת כָּל הַחוֹמָה הַפְּרוּצָה וגו', אֶלָּא, חִזְקִיָּה בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּטַח, אֲבָל אַתֶּם לֹא הִבְטַחְתֶּם, הַיְנוּ הוּא דְּאָמַר (ישעיה כב, יא): וְלֹא הִבַּטְתֶּם אֶל עֹשֶׂיהָ וְיֹצְרָהּ מֵרָחוֹק לֹא רְאִיתֶם. וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּתִיב (תהלים צו, ו): הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו, וְאַתָּה אוֹמֵר כְּדֵין. אֲמַר לְהוֹן אֲנָא מַלֵּיף לְכוֹן, הַיְינוּ הוּא דַאֲמַר (ישעיה לב, יא): פְּשֹׁטָה וְעֹרָה וַחֲגוֹרָה עַל חֲלָצָיִם, כָּךְ תִּהְיוּ מַסְפִּידִין עַל שָׁדַיִם סֹפְדִים, עַל חֻרְבָּן רִאשׁוֹן וְעַל חֻרְבָּן שֵׁנִי. עַל שְׂדֵי חֶמֶד, עַל בֵּית חֶמְדָתִי שֶׁעָשִׂיתִי אוֹתוֹ כְּשָׂדֶה, הַיְינוּ הוּא דְּאָמַר (מיכה ג, יב): צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ. עַל גֶּפֶן פֹּרִיָּה, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים פ, ט): גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ. דָּבָר אַחֵר, וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא וגו', זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל יְדֵי בְּנֵי קֹרַח (תהלים מב, ה): אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי וגו', כְּנֶגֶד מִי אֲמָרוּהוּ בְּנֵי קֹרַח לַמִּקְרָא הַזֶּה, לֹא אֲמָרוּהוּ אֶלָּא כְּנֶגֶד כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם זְכוּרָה אֲנִי בִּטָּחוֹן וְשַׁאֲנָן וְשַׁלְוָה שֶׁהָיִיתִי שְׁרוּיָה בּוֹ וְעַכְשָׁו נִתְרַחֵק מִמֶּנִּי, וַאֲנִי בּוֹכִיָּה וּמִתְאַנַּחַת וְאוֹמֶרֶת מִי יְשִׂימֵנִי כַּשָּׁנִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהָיָה מִקְדָּשׁ בָּנוּי, וּבְתוֹכוֹ אַתָּה יוֹרֵד מִשְּׁמֵי מָרוֹם וּמַשְׁרֶה שְׁכִינָתְךָ עָלַי, וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְקַלְסִין אוֹתִי, וּכְשֶׁהָיִיתִי מְבַקֶּשֶׁת רַחֲמִים עַל עֲוֹנַי אַתָּה עוֹנֶה אוֹתִי, וְעַכְשָׁו אֲנִי בְּבוּשָׁה וּכְלִמָּה. וְעוֹד אָמְרָה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שָׁמְמָה עָלַי נַפְשִׁי כְּשֶׁאֲנִי עוֹבֶרֶת עַל בֵּיתְךָ וְהוּא חָרֵב וְקוֹל דְּמָמָה בְּתוֹכוֹ, וָאֹמַר מָקוֹם שֶׁזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם הִקְרִיבוּ קָרְבָּן לְפָנֶיךָ וְהַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן, וְהַלְוִיִּם מְקַלְסִים בְּכִנּוֹרוֹת, יִהְיוּ שׁוּעָלִים מְרַקְּדִים בּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איכה ה, יח): עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְכוּ בוֹ. אֶלָּא מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁעֲוֹנוֹתַי גָּרְמוּ לִי, וּנְבִיאֵי הַשֶּׁקֶר שֶׁהָיוּ בְּתוֹכִי שֶׁהִתְעוּ אוֹתִי מִדֶּרֶךְ חַיִּים לְדֶרֶךְ הַמָּוֶת, לְכָךְ נֶאֱמַר: אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי וגו'. דָּבָר אַחֵר, וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וגו', בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲרִיב אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אָמַר, כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי בְּתוֹכוֹ אֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם נוֹגְעִין בּוֹ, אֶלָּא אֶכְבּשׁ אֶת עֵינַי מִמֶּנּוּ, וֶאֱשָׁבַע שֶׁלֹא אֱזָקֵק לוֹ עַד עֵת קֵץ, וְיָבוֹאוּ הָאוֹיְבִים וְיַחְרִיבוּ אוֹתוֹ, מִיָּד נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּימִינוֹ וְהֶחֱזִירָהּ אֲחוֹרָיו, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (איכה ב, ג): הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִכְנְסוּ אוֹיְבִים לַהֵיכָל וּשְׂרָפוּהוּ, וְכֵיוָן שֶׁנִּשְׂרַף אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוּב אֵין לִי מוֹשַׁב בָּאָרֶץ, אֲסַלֵּק שְׁכִינָתִי מִמֶּנָּה וְאֶעֱלֶה לִמְכוֹנִי הָרִאשׁוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (הושע ה, טו): אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְּשׁוּ פָנָי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה וְאוֹמֵר אוֹי לִי מֶה עָשִׂיתִי, הִשְׁרֵיתִי שְׁכִינָתִי לְמַטָּה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, וְעַכְשָׁו שֶׁחָטְאוּ חָזַרְתִּי לִמְקוֹמִי הָרִאשׁוֹן, חַס וְשָׁלוֹם שֶׁהָיִיתִי שְׂחוֹק לַגּוֹיִם וְלַעַג לַבְּרִיּוֹת, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּא מטטרו"ן וְנָפַל עַל פָּנָיו וְאָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲנִי אֶבְכֶּה וְאַתָּה לֹא תִבְכֶּה, אָמַר לוֹ אִם אֵין אַתָּה מַנִּיחַ לִי לִבְכּוֹת עַכְשָׁו, אֶכָּנֵס לְמָקוֹם שֶׁאֵין לְךָ רְשׁוּת לִכָּנֵס וְאֶבְכֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יג, יז): וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וגו'. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בּוֹאוּ וְנֵלֵךְ אֲנִי וְאַתֶּם וְנִרְאֶה בְּבֵיתִי מֶה עָשׂוּ אוֹיְבִים בּוֹ, מִיָּד הָלַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְיִרְמְיָה לְפָנָיו, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אָמַר בְּוַדַּאי זֶהוּ בֵּיתִי וְזֶהוּ מְנוּחָתִי שֶׁבָּאוּ אוֹיְבִים וְעָשׂוּ בוֹ כִּרְצוֹנָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה וְאוֹמֵר אוֹי לִי עַל בֵּיתִי, בָּנַי הֵיכָן אַתֶּם, כֹּהֲנַי הֵיכָן אַתָּם, אוֹהֲבַי הֵיכָן אַתֶּם, מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם, הִתְרֵיתִי בָּכֶם וְלֹא חֲזַרְתֶּם בִּתְשׁוּבָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִרְמְיָה, אֲנִי דוֹמֶה הַיּוֹם לְאָדָם שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן יְחִידִי וְעָשָׂה לוֹ חֻפָּה וּמֵת בְּתוֹךְ חֻפָּתוֹ, וְאֵין לְךָ כְּאֵב לֹא עָלַי וְלֹא עַל בְּנִי, לֵךְ וּקְרָא לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וּמשֶׁה מִקִּבְרֵיהֶם, שֶׁהֵם יוֹדְעִים לִבְכּוֹת. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵינִי יוֹדֵעַ הֵיכָן משֶׁה קָבוּר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֵךְ עֲמֹד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן וְהָרֵם קוֹלְךָ וּקְרָא בֶּן עַמְרָם בֶּן עַמְרָם עֲמֹד וּרְאֵה צֹאנְךָ שֶׁבְּלָעוּם אוֹיְבִים. מִיָּד הָלַךְ יִרְמְיָה לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה וְאָמַר לַאֲבוֹת הָעוֹלָם, עִמְדוּ שֶׁהִגִּיעַ זְמַן שֶׁאַתֶּם מִתְבַּקְּשִׁין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרוּ לוֹ לָמָּה, אָמַר לָהֶם אֵינִי יוֹדֵעַ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא שֶׁלֹא יֹאמְרוּ בְּיָמֶיךָ הָיְתָה לְבָנֵינוּ זֹאת. הִנִּיחָן יִרְמְיָה וְעָמַד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן וְקָרָא בֶּן עַמְרָם בֶּן עַמְרָם עֲמֹד הִגִּיעַ זְמַן שֶׁאַתָּה מְבֻקָּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ מָה הַיּוֹם מִיּוֹמַיִם שֶׁאֲנִי מְבֻקָּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לוֹ יִרְמְיָה אֵינִי יוֹדֵעַ. הִנִּיחוֹ משֶׁה וְהָלַךְ אֵצֶל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁהָיָה מַכִּיר אוֹתָן מִשְּׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, אָמַר לָהֶם מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹנִים כְּלוּם אַתֶּם יוֹדְעִים מִפְּנֵי מָה אֲנִי מִתְבַּקֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרוּ לוֹ בֶּן עַמְרָם אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב וְיִשְׂרָאֵל גָּלוּ, וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה עַד שֶׁהִגִּיעַ לַאֲבוֹת הָעוֹלָם, מִיָּד אַף הֵם קָרְעוּ בִגְדֵיהֶם וְהִנִּיחוּ יְדֵיהֶם עַל רָאשֵׁיהֶם וְהָיוּ צוֹעֲקִים וּבוֹכִין עַד שַׁעֲרֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִיָּד וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק, וְאִלְמָלֵא מִקְרָא שֶׁכָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, וְהָיוּ בוֹכִין וְהוֹלְכִין מִשַּׁעַר זֶה לְשַׁעַר זֶה, כְּאָדָם שֶׁמֵּתוֹ מוּטָל לְפָנָיו, וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפֵד וְאוֹמֵר אוֹי לוֹ לַמֶּלֶךְ שֶׁבְּקַטְנוּתוֹ הִצְלִיחַ וּבְזִקְנוּתוֹ לֹא הִצְלִיחַ. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, בְּשָׁעָה שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּא אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה וּמְמָרֵט זְקָנוֹ וְתוֹלֵשׁ שַׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ וּמַכֶּה אֶת פָּנָיו וְקוֹרֵע אֶת בְּגָדָיו וְאֵפֶר עַל רֹאשׁוֹ, וְהָיָה מְהַלֵּךְ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְסוֹפֵד וְצוֹעֵק, אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִפְּנֵי מָה נִשְׁתַּנֵּיתִי מִכָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן שֶׁבָּאתִי לִידֵי בּוּשָׁה וּכְלִמָּה זֹאת, כֵּיוָן שֶׁרָאוּהוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אַף הֵם קָשְׁרוּ הֶסְפֵּד שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת וְאוֹמְרִין (ישעיה לג, ח): נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח וגו', מַאי נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְסִלּוֹת שֶׁהִתְקַנְתָּ לִירוּשָׁלַיִם שֶׁלֹא יְהוּ עוֹבְרֵי דְרָכִים פּוֹסְקִים מֵהֶם הֵיאַךְ הָיוּ לִשְׁמָמָה. שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּרָכִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹבְרִים וְשָׁבִים בָּהֶם בַּחַגִּים הֵיאַךְ שָׁבְתוּ. הֵפֵר בְּרִית, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוּפַר בְּרִית שֶׁל אַבְרָהָם אֲבִיהֶם, שֶׁעַל יָדוֹ מִתְיַשֵּׁב הָעוֹלָם, וְעַל יָדוֹ הִכִּירוּךָ בָּעוֹלָם שֶׁאַתָּה אֵל עֶלְיוֹן קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. מָאַס עָרִים. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָאַסְתָּ יְרוּשָׁלַיִם וְצִיּוֹן לְאַחַר שֶׁבָּחַרְתָּ בָּהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה יד, יט): הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה [ו]אִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ וגו'. (ישעיה לג, ח): לֹא חָשַׁב אֱנוֹשׁ. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲפִלּוּ כְּדוֹר אֱנוֹשׁ שֶׁהָיוּ רֹאשׁ לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לֹא חָשַׁבְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִזְקַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לָהֶם, מַה לָּכֶם קוֹשְׁרִין מִסְפֵּד בָּעִנְיָן הַזֶּה שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת. אָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִפְּנֵי אַבְרָהָם אוֹהַבְךָ שֶׁבָּא לְבֵיתְךָ וְסָפַד וּבָכָה מִפְּנֵי מָה לֹא הִשְׁגַּחְתָּ עָלָיו, אָמַר לָהֶם מִיּוֹם שֶׁנִּפְטַר אוֹהֲבִי מִלְּפָנַי לְבֵית עוֹלָמוֹ לֹא בָא לְבֵיתִי, וְעַכְשָׁו (ירמיה יא, טו): מַה לִּידִידִי בְּבֵיתִי, אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מִפְּנֵי מָה הִגְלֵיתָ אֶת בָּנַי וּמְסַרְתָּן בִּידֵי הָאֻמּוֹת וַהֲרָגוּם בְּכָל מִיתוֹת מְשֻׁנּוֹת, וְהֶחֱרַבְתָּ אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מָקוֹם שֶׁהֶעֱלֵיתִי אֶת יִצְחָק בְּנִי עוֹלָה לְפָנֶיךָ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם בָּנֶיךָ חָטְאוּ וְעָבְרוּ עַל כָּל הַתּוֹרָה וְעַל עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת שֶׁבָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל ט, יא): וְכָל יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ. אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מִי מֵעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ, אָמַר לוֹ תָּבֹא תוֹרָה וְתָעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, מִיָּד בָּאָה תוֹרָה לְהָעִיד בָּהֶן, אָמַר לָהּ אַבְרָהָם בִּתִּי אַתְּ בָּאָה לְהָעִיד בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ עַל מִצְוֹתַיִךְ וְאֵין לָךְ בּשֶׁת פָּנִים מִפָּנַי, זִכְרִי יוֹם שֶׁהֶחֱזִירֵךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן וְלֹא רָצוּ לְקַבְּלֵךְ עַד שֶׁבָּאוּ בָנַי לְהַר סִינַי וְקִבְּלוּ אוֹתָךְ וְכִבְּדוּךְ, וְעַכְשָׁו אַתְּ בָּאָה לְהָעִיד בָּהֶם בְּיוֹם צָרָתָם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה תּוֹרָה כָךְ עָמְדָה לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה בָּהֶן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם יָבֹאוּ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת וְיָעִידוּ בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּד בָּאוּ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת, בָּאָה אל"ף לְהָעִיד בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ עַל הַתּוֹרָה, אָמַר לָהּ אַבְרָהָם, אל"ף אַתְּ רֹאשׁ לְכָל הָאוֹתִיּוֹת וּבָאת לְהָעִיד בְּיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם צָרָתָם, זִכְרִי יוֹם שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַר סִינַי וּפָתַח בָּךְ (שמות כ, ב): אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, וְלֹא קִבְּלוּךְ אֻמָּה וְלָשׁוֹן אֶלָּא בָּנַי, וְאַתָּ בָּאת לְהָעִיד בְּבָנַי. מִיָּד עָמְדָה אל"ף לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה בָּהֶן. בָּאתָה בי"ת לְהָעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, וְאָמַר לָהּ אַבְרָהָם בִּתִּי אַתְּ בָּאת לְהָעִיד עַל בָּנַי, שֶׁהֵם זְרִיזִין בַּחֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה שֶׁאַתְּ בְּרֹאשׁ הַתּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית א, א): בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, מִיָּד עָמְדָה בי"ת לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה כְּלוּם. בָּאתָה גימ"ל לְהָעִיד בְּיִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהּ אַבְרָהָם גימ"ל אַתְּ בָּאת לְהָעִיד בְּבָנַי שֶׁעָבְרוּ עַל הַתּוֹרָה, כְּלוּם יֵשׁ אֻמָּה שֶׁמְקַיֶּמֶת מִצְוַת צִיצִית שֶׁאַתְּ נְתוּנָה בָּרֹאשׁ, אֶלָּא בָּנַי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים כב, יב): גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ. מִיָּד עָמְדָה גימ"ל לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה כְּלוּם. וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ כָּל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁהִשְׁתִּיקָן אַבְרָהָם, נִתְבַּיְּשׁוּ וְעָמְדוּ בְּעַצְמָן וְלֹא הֵעִידוּ בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּד פָּתַח אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לְמֵאָה שָׁנָה נָתַתָּ לִי בֵּן, וּכְשֶׁעָמַד עַל דַּעְתּוֹ וְהָיָה בָּחוּר בֶּן שְׁלשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנִים אָמַרְתָּ לִי הַעֲלֵהוּ עוֹלָה לְפָנַי, וְנַעֲשֵׂיתִי עָלָיו כְּאַכְזָרִי וְלֹא רִחַמְתִּי עָלָיו, אֶלָּא אֲנִי בְּעַצְמִי כָּפַתְתִּי אוֹתוֹ, וְלֹא תִזְכֹּר לִי זֹאת וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנַי. פָּתַח יִצְחָק וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּשֶׁאָמַר לִי אַבָּא (בראשית כב, ח): אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶֹּׂה לְעֹלָה בְּנִי, לֹא עִכַּבְתִּי עַל דְּבָרֶיךָ וְנֶעֱקַדְתִּי בִּרְצוֹן לִבִּי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וּפָשַׁטְתִּי אֶת צַוָּארִי תַּחַת הַסַּכִּין, וְלֹא תִזְכֹּר לִי זֹאת וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנַי. פָּתַח יַעֲקֹב וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא עֶשְׂרִים שָׁנָה עָמַדְתִּי בְּבֵית לָבָן, וּכְשֶׁיָּצָאתִי מִבֵּיתוֹ פָּגַע בִּי עֵשָׂו הָרָשָׁע וּבִקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת בָּנַי וּמָסַרְתִּי עַצְמִי לְמִיתָה עֲלֵיהֶם, וְעַכְשָׁו נִמְסְרוּ בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם כַּצֹּאן לְטִבְחָה, לְאַחַר שֶׁגִּדַּלְתִּים כְּאֶפְרוֹחִים שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים וְסָבַלְתִּי עֲלֵיהֶם צַעַר גִּדּוּל בָּנִים, כִּי רֹב יָמַי הָיִיתִי בְּצַעַר גָּדוֹל בַּעֲבוּרָם, וְעַתָּה לֹא תִזְכֹּר לִי זֹאת לְרַחֵם עַל בָּנַי. פָּתַח משֶׁה וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא רוֹעֶה נֶאֱמָן הָיִיתִי עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וְרַצְתִּי לִפְנֵיהֶם כְּסוּס בַּמִּדְבָּר, וּכְשֶׁהִגִּיעַ זְמַן שֶׁיִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ גָּזַרְתָּ עָלַי בַּמִּדְבָּר יִפְּלוּ עַצְמוֹתַי, וְעַכְשָׁו שֶׁגָּלוּ שָׁלַחְתָּ לִי לִסְפֹּד וְלִבְכּוֹת עֲלֵיהֶם, זֶהוּ הַמָּשָׁל שֶׁאוֹמְרִים בְּנֵי אָדָם מִטּוּב אֲדוֹנִי לֹא טוֹב לִי וּמֵרָעָתוֹ רַע לִי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר משֶׁה לְיִרְמְיָה לֵךְ לְפָנַי שֶׁאֵלֵךְ וַאֲבִיאֵם וְאֶרְאֶה מִי מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם. אָמַר לוֹ יִרְמְיָה אִי אֶפְשָׁר לֵילֵךְ בַּדֶּרֶךְ מִפְּנֵי הַהֲרוּגִים, אָמַר לוֹ אַף עַל פִּי כֵן, מִיָּד הָלַךְ משֶׁה וְיִרְמְיָה לְפָנָיו, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְנַהֲרוֹת בָּבֶל, רָאוּהוּ לְמשֶׁה וְאָמְרוּ זֶה לָזֶה בָּא בֶּן עַמְרָם מִקִּבְרוֹ לִפְדוֹתֵינוּ מִיַּד צָרֵינוּ, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי. מִיָּד אָמַר לָהֶם משֶׁה בָּנַי לְהַחֲזִיר אֶתְכֶם אִי אֶפְשָׁר שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה, אֶלָּא הַמָּקוֹם יַחֲזִיר אֶתְכֶם בִּמְהֵרָה וְהִנִּיחַ אוֹתָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֵרִימוּ קוֹלָם בִּבְכִיָּה גְדוֹלָה עַד שֶׁעָלְתָה בְּכִיָּתָם לַמָּרוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קלז, א): עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ. כֵּיוָן שֶׁבָּא משֶׁה אֵצֶל אֲבוֹת הָעוֹלָם אָמְרוּ לוֹ מֶה עָשׂוּ הָאוֹיְבִים בְּבָנֵינוּ, אָמַר לָהֶם, מֵהֶם הָרְגוּ, וּמֵהֶם כָּפְתוּ יְדֵיהֶם לַאֲחוֹרֵיהֶם, וּמֵהֶם אֲסוּרִים בְּכַבְלֵי בַרְזֶל, וּמֵהֶם נִפְשָׁטִים עֲרֻמִּים, וּמֵהֶם מֵתוּ בַּדֶּרֶךְ וְנִבְלָתָם לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ, וּמֵהֶם מֻשְׁלָכִים לַחַמָּה רְעֵבִים וּצְמֵאִים, מִיָּד פָּתְחוּ כֻּלָּם וּבָכוּ וְקוֹנְנוּ בְּקִינוֹת וַי עַל דִּמְטָא לִבְנַן, הֵיכֵי הֲוֵיתוּן כְּיַתְמֵי בְּלָא אַבָּא, הֵיכֵי דְּמַכִיתוּן בְּטִיהֲרָא וּבְקַיְיטָא בְּלָא לְבוּשָׁא וּבְלָא כְסוּ. הֵיכֵי סַגֵּיתוּן בְּטוּרֵי וּבַחֲצָצֵי חֲלִיצֵי מְסָאנֵי וּבְלֹא סַנְדְּלָא. הֵיכֵי טַעֲנִיתוּן מוֹבְלֵי טְעוּנֵי דְּחָלָא, הֵיכֵי הֲווֹ יְדֵיכוֹן כְּפִיתוּן לַאֲחוֹרֵיכוֹן, הֵיכֵי לָא בְּלַעְתּוּן רוֹקָא בְּפוּמֵיכוֹן. פְּתַח משֶׁה וַאֲמַר לִיטָא שִׁמְשָׁא אַמַּאי לָא חֲשַׁכְתְּ בְּשָׁעָה דְּעָאל שַׂנְאָה לְבֵית מַקְדְּשָׁא. אַהֲדַר לֵיהּ שִׁמְשָׁא בְּחַיָּיךְ משֶׁה רַעֲיָא מְהֵימְנָא, הֵיכֵי אֶהֱוֵי חָשׁוֹכָא דְּלָא שַׁבְקִין לִי וְלָא רָפוּ לִי דְּנָקְטִין לִי בְּשִׁיתִּין שׁוֹטֵי דְנוּרָא וְאָמְרִין לִי פּוֹק וּנְהַר נְהוֹרָיךְ. תּוּב פְּתַח משֶׁה וַאֲמַר וַי עַל זִיוָךְ מַקְדְּשָׁא הֵיכֵי חָשַׁךְ, וַי כִּי מְטָא זִמְנֵיהּ דִּיחָרֵב וְהֵיכְלָא מְכַלֵּי וְדַרְדְּקֵי דְבֵי רַב מִתְקַטְלִין וַאֲבוּהוֹן אָזְלִין בַּשִּׁבְיָה וְגָלוּתָא וּבְחַרְבָּא. תּוּב פְּתַח משֶׁה וַאֲמַר, שַׁבָּאֵי אִי בְּחַיֵּיכוֹן אַתּוּן קָטוֹלֵי, לָא תִקְטְלוּן קָטוֹלָא אַכְזְרָאָה וְלָא תְשַׁוּוֹן כַּלָּאָה גְמִירָא, וְלָא תִקְטְלוּן בְּרָא בְּאַנְפּוֹהִי דְּאַבָּא, וּבְרַתָּא בְאַנְפַּהּ דְּאִמָּא, דִּמְטָא זִימְנָא דְּמָרֵי שְׁמַיָא חוּשְׁבָּנָא חֲשִׁיב מִנְכוֹן. וְכַשְׂדָּאֵי רַשִּׁיעַיָא לָא עָבְדִין הָכֵי אֶלָּא מוֹתְבִין לֵיהּ לִבְרָא בְּכַנְפֵיהּ דְּאִמֵּיהּ וְאָמְרִין לֵיהּ לַאֲבוּהָ קוּם נַכְסֵיהּ, בַּכְיָא אִמֵּיהּ וְנָתְרִין דִּמְעָתָא עֲלוֹהִי וַאֲבוּהִי תְּלָה לֵיהּ רֵישֵׁיהּ. וְעוֹד אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ (ויקרא כב, כח): וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד, וַהֲלֹא כְּבָר הָרְגוּ בָּנִים וְאִמּוֹתֵיהֶם כַּמָּה וְכַמָּה וְאַתָּה שׁוֹתֵק. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָפְצָה רָחֵל אִמֵּנוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמְרָה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי לְפָנֶיךָ שֶׁיַּעֲקֹב עַבְדְּךָ אֲהָבַנִּי אַהֲבָה יְתֵרָה וְעָבַד בִּשְׁבִילִי לְאַבָּא שֶׁבַע שָׁנִים, וּכְשֶׁהִשְׁלִימוּ אוֹתָן שֶׁבַע שָׁנִים וְהִגִּיעַ זְמַן נִשֹּׂוּאַי לְבַעְלִי, יָעַץ אָבִי לְהַחְלִיפֵנִי לְבַעְלִי בִּשְׁבִיל אֲחוֹתִי, וְהֻקְשָׁה עָלַי הַדָּבָר עַד מְאֹד כִּי נוֹדְעָה לִי הָעֵצָה, וְהוֹדַעְתִּי לְבַעְלִי וּמָסַרְתִּי לוֹ סִימָן שֶׁיַּכִּיר בֵּינִי וּבֵין אֲחוֹתִי כְּדֵי שֶׁלֹא יוּכַל אָבִי לְהַחֲלִיפֵנִי, וּלְאַחַר כֵּן נִחַמְתִּי בְּעַצְמִי וְסָבַלְתִּי אֶת תַּאֲוָתִי וְרִחַמְתִּי עַל אֲחוֹתִי שֶׁלֹא תֵצֵא לְחֶרְפָּה, וְלָעֶרֶב חִלְּפוּ אֲחוֹתִי לְבַעְלִי בִּשְׁבִילִי, וּמָסַרְתִּי לַאֲחוֹתִי כָּל הַסִּימָנִין שֶׁמָּסַרְתִּי לְבַעְלִי, כְּדֵי שֶׁיְהֵא סָבוּר שֶׁהִיא רָחֵל. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּכְנַסְתִּי תַּחַת הַמִּטָּה שֶׁהָיָה שׁוֹכֵב עִם אֲחוֹתִי וְהָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ וְהִיא שׁוֹתֶקֶת וַאֲנִי מְשִׁיבַתּוּ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, כְּדֵי שֶׁלֹא יַכִּיר לְקוֹל אֲחוֹתִי וְגָמַלְתִּי חֶסֶד עִמָּהּ, וְלֹא קִנֵּאתִי בָּהּ וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ לְחֶרְפָּה. וּמָה אֲנִי שֶׁאֲנִי בָּשָׂר וָדָם עָפָר וָאֵפֶר לֹא קִנֵּאתִי לַצָּרָה שֶׁלִּי וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ לְבוּשָׁה וּלְחֶרְפָּה, וְאַתָּה מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, רַחֲמָן, מִפְּנֵי מָה קִנֵאתָ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וְהִגְלֵיתָ בָּנַי וְנֶהֶרְגוּ בַּחֶרֶב וְעָשׂוּ אוֹיְבִים בָּם כִּרְצוֹנָם. מִיָּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר, בִּשְׁבִילֵךְ רָחֵל אֲנִי מַחֲזִיר אֶת יִשְׂרָאֵל לִמְקוֹמָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לא, יד): כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. וּכְתִיב (ירמיה לא, יד): כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ וגו', וּכְתִיב (ירמיה לא, יד): וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.

(א) אלפא ביתא אחרת לבן סירא

(ב) כתיב עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר בא וראה כמה גדולים מעשיו של הקב״ה. אם נאמר עושה גדולות עד אין חקר למה נאמר ונפלאות עד אין מספר, ואם נאמר ונפלאות עד אין מספר למה נאמר עושה גדולות עד אין חקר? כיצד פירשו חז״ל עושה גדולות עד אין חקר כנגד כל יצירות שבעולם, ונפלאות עד אין מספר כנגד שלשה שנולדו בלא שכיבת הורתן עם אדם, ואלו הם בן סירא ורב פפא ורבי זירא (היוחסין מביא המעשה בערך אבוה בשם ר׳ יהודה החסיד, ועי' צמח דוד ח"א ג״א תמ״ח), וכלם צדיקים גמורים היו וחכמים גדולים בתורה, ואמרו עליהם על רבי זירא ועל רב פפא שמימיהם לא שחו שיחת חולין, ולא ישנו בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא קידמן אדם לבית המדרש, ולא מצאן אדם יושבין ושותקין אלא יושבין ושונין, ולא בטלו מקדוש היום, ולא כנו שם רע לחביריהם, ולא נתכבדו בקלון חביריהם, ולא עלתה קללת חביריהם על מטתם, ולא נסתכלו בצלם דמות רשע, ולא קבלו מתנות, ותרנין היו לקיים מה שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא (בתלמוד רשומות המדות האלה על חכמים שונים, עי׳ מגילה כ״ז: כ״ח.). והאיך ילדתן אמן בלא בעל? אמרו פעם אחת הלכו לבית המרחץ ונכנס לה בקובתן זרע מישראל ונתעברו וילדו מהם ולא היו יודעים מי היה אביהם, אבל בן סירא נודע לו מי היה אביו והאיך ילדתו אמו בלא בעילת בעל. אמרו עליה כי בת ירמיהו היתה, פעם אחת הלך ירמיה לבית המרחץ ומצא שם רשעים משבט אפרים וראה כי כלם מוציאין שכבת זרע לבטלה, לפי שכל שבט אפרים באותו הדור רשעים היו, שכן כתיב בו ויעש הרע בעיני ה', וכיון שראה אותם התחיל להוכיחם מיד קמו עליו ואמרו מפני מה הוכחתני חי דרך באר שבע שלא תזוז מכאן עד שתעשה כמונו. אמר להם הניחו לי ואשבע לכם שלא אגלה דבר זה לעולם, אמרו לו והלא צדקיהו ראה לנבוכדנצר אוכל ארנבת חיה ונשבע לו בגזירת השם שלא יגלה עליו ובטל שבועתו (נדרים ס״ה: איכה רבה פ׳ ישבו לארץ), וכן תעשה גם אתה, ועתה אם תעשה כמונו הרי טוב ואם לאו נעשה בך מעשה סדום כשם שעשו אבותינו בע״ז שלהם, ואם בע״ז היו עושין כך אנו בך על אחת כמה וכמה, מיד עשה כן מרוב הפחד והיראה מהם, וכמו שיצא משם התחיל לקלל יומו שנאמר ארור היום אשר יולדתי בו, ויצא והתענה על דבר זה רמ״ח תעניות כנגד כל איברים שבאדם, ושמורה היתה טיפה של אותו צדיק עד שבאתה בתו של אותו צדיק לבית המרחץ ונכנסה בקובתה, ולשבעה חדשים ילדה בן בשינים ובדיבור, וכיון שילדה היתה מתביישת מבני אדם שהיו אומרים מזנות ילדה, ופתח פיו הנער ואמר לאמו, על מה מתביישת מבני אדם כי בן סירא אני, אמרה לו סירא זה מי הוא? אמר לה ירמיהו, ולמה נקרא סירא שהוא שר על כל השרים והוא עתיד ליתן שם לכל שר ומלך, וכשתחשוב סירא וירמיהו בגימטריא שוין. אמרה לו בני אם כן היה לך לומר בן ירמיהו אני, אמר לה וכן הייתי רוצה לומר אלא שגנאי הדבר לומר ירמיהו בא על בתו, אמרה לו בני והא כתיב מה שהיה הוא שיהיה ומי ראה בת יולדת מאביה, אמר לה אמי אין כל חדש תחת השמש, מה לוט צדיק גמור אף אבי צדיק גמור, מה ללוט נעשה באונס אף לאבי נעשה באונס, אמרה לו תומהת אני ממך איך תדע דברים הללו, אמר לה אל תתמהי ממני שאין כל חדש תחת השמש, והרי ירמיהו אבי כך עשה בשעה שהיתה אמו כורעת לילד פתח פיו וקרא אבי ממעי אמו, ואמר לא אצא עד שתאמרו לי שמי, פתח אביו פיו ואמר צא ויקרא שמך אברהם, אמר לא כן שמי, אמר לו יקרא שמך יצחק יעקב וכן כל השבטים וכל אנשי הדור ההוא, ואמר לא כן שמי, עד שנזדמן שם אליהו ז״ל ואמר יקרא שמך ירמיה, שבימיך יקים הקב״ה אויב שירם ידו על ירושלם. [אמר לו כך שמי] ואתה שאמרת [לי שמי] יקרא שמי על שמך יהא לי משמך "יהו" ויקרא שמי ירמ-יהו, מה הוא יצא בדיבור אף אני יצאתי בדיבור, מה הוא יצא בנבואה ממעי אמו שנאמר בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' אף אני יצאתי בנבואה, מה הוא יצא בשמו ממעי אמו אף אני יצאתי בשמי ממעי אמי, מה הוא עשה ספר באלפא ביתא (איכה) אף אני אעשה ספר באלפא ביתא, ועכשיו אל תתמהי מדברי. אמרה לו בני אל תדבר שלא ישלוט בך עין הרע, אמר לה אין עין הרע רשאה לשלטאה בי, ועתה אל תרבי [לדבר] עלי שאני עושה מה שעשה אבי, ועלי נאמר רחילא בתר רחילא אזלא וברא בתר עובדיה דאבוהי. אמרה לו בני מפני מה אתה מונע אותי מדיבור, אמר לה מפני שאת יודעת שאני רעב ואינך נותנת לי לאכול כלום, אמרה לו והרי לך דדים אכול מאכלך ושתה משתך, אמר לה אין לי חפץ בדדיך אלא לכי ובררי קמח כתרנגולא ולושי לחם נקי ובשר שמן ויין ישן ותאכלי עמי ביחד, אמרה לו ומהיכן אקנה דברים אלו, אמר לה עשי בגדים ומכרי ויתקיים בך הפסוק סדין עשתה ותמכור, ואם את מפרנסת אותי יתקיים בך הפסוק רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה. התחילה לעשות בגדים ומוכרת, ומביאה לו לחם ובשר שמן ויין ישן וכלכלתו שנה אחת, ולאחר השנה אמר לה הוליכני לבית הכנסת, והוליכה אותו לבית מלמד אחד שהיו לו שבע בנות, ישב בצדו ואמר לו רבי למדני תורה, אמר לו עדיין אין אתה בר לימוד כי קטון אתה, ואמרו חז״ל בן חמש שנים למקרא. אמר לו בן סירא ולא למדת היום קצר והמלאכה מרובה, ואתה אומר לי שב ולא תלמוד עדיין כי קטון אתה, ואני רואה בבית הקברות קטנים ממנו מתים, ומי יודע מה יהיה אם אחיה ואם אמות. אמר לו המלמד מפני מה אתה מורני ואמרו חז״ל כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה, אמר לו עד כאן אינך רבי ועד כאן לא למדתי ממך כלום, אמר לו המלמד לבן סירא אמור אל״ף, השיב לו ואמר:

(ג) א׳) אל תתן דאגה בלבך כי רבים הרגה הדאגה.

(ד) מיד נבהל המלמד ואמר, אין לי דאגה בעולם אלא בשביל אשתי שהיא מכוערת. אמר לו אמור בי״ת, אמר לו:

(ה) ב׳) בתואר אשה יפה רבים הושחתו ועצומים כל הרוגיה. אמר לו בשביל שגליתי לך סודי ואמרתי לך שאשתי מכוערת, אתה אומר לי כך, שמא הרע לך שאמרתי לך סודי. אמר לו אמור גימ״ל, אמר לו:

(ו) ג) גלה סודך לאחד מני אלף, ואם (אף אם) רבים דורשי שלומך. חזר ואמר לו לך גלית סודי ולא לאחר. אמר לו יעצני ממה שאומר לך, כי אני רוצה לגרש את אשתי, בשביל שיש בחצרי אשה יפה ביותר. אמר לו אמור דל״ת, אמר לו:

(ז) ד) דל בשרך מאשת חן, כנגד שלהבת של גחלת. אמר לו ומה אעשה שכל שעה ושעה שאני נכנס לבית היא משתטחת לפני ואני נותן בה עיני שישרה בעיני. אמר לו אמור ה״א, אמר לו:

(ח) ה׳) העלם עינך מאשת חן פן תלכד במצודתה. אמר לו המלמד בני באיזה מצודה אלכד, אם בשביל כשפים שתעשה לי אני יודע שלא תעשה לי כשפים מעולם, מפני שבעלה הראשון זלדקן ואני עבדקן (עי' סנהדרין ק׳: זלדקן מי שזקנו דקה וחלושה עבדקן מי שזקנו עבה, רש״י שם). אמר לו אמור וא"ו, אמר לו:

(ט) ו׳) ווי למי שהולך אחר עיניו וידע כי בני זנונים המה ואין לו כלום בהם. אמר לו אמור זיי״ן, אמר לו:

(י) ז׳) זלדקן ועבדקן אל תהי [תלעג] מהם כי לא תדע מה נגזר עליך. אמר לו איני רוצה ליטול עצתך לפי שאני מחשב לישא אותה. ויש לי שבע בנות ולה אחת ויהיו בביתי ויכלכלו אותי בכבוד, אמר לו אמור חי״ת, אמר לו:

(יא) ח׳) חביבין לכל אדם הזכרים ואוי לאבי הנקבות. אמר לו והלא שבע בנות יש לי וטוות ועושות כל מלאכת ביתי והן בביתי כזית רענן וכגנה יפה, והאיך אתה אומר לי אוי לאבי הנקבות, ואם אין נקבות זכרים מהיכן באים. אמר לו בן סירא עני! תנחומים של הבל אתה מתנחם, שכך אמרו חז"ל אשרי מי שבניו זכרים ואוי לאבי הנקבות (פסחים ס"ה.), לפיכך אני אמרתי לך. ועוד בשעה שהבת יוצאת ממעי אמה לאויר העולם שמים וארץ וכוכבים ומזלות וכל מה שנברא בעולם מתאבלים עליה, וכשיצא הבן לאויר העולם כל העולם שמחים, ואם נולד בת לאדם ואתה שואל מה ילדה אשת פלוני הוא משיבך בשפה רפה ובכובד ראש ועיניו כלפי מטה "בת ילדה", ואם זכר הוא משיבך בצחצחות "בן ילדה" בלשון יפה ובמיטב הגיון ועיניו כלפי מעלה, אמר לו אמור טי״ת, אמר לו:

(יב) ט׳) טמונת שוא בת לאביה, מפחדה לא יישן בלילה. אמר לו אמור יו״ד, אמר לו:

(יג) י׳) יישן לא יישן שומר, קטנה שמא תתפתה בנערותיה או תאנס, בגרה שמא תזנה (עי׳ סנהדרין ק׳:). אמר לו כל מה שאמרת אמת אמרת. אמר לו אמור כ״ף, אמר לו:

(יד) כ׳) כשתנשא הבת אתה מצטער עליה ביותר שמא לא יהיו לה בנים וכשתזקין שמא תעשה כשפים. אמר לו אמור למ״ד, אמר לו:

(טו) ל׳) לא תישן בנערותך, ובזקנותך לא תשא אשה זקנה, שאשה זקנה מתשת כחך אע״פ שאתה בחור, ואשה בתולה מוספת לך כח וגבורה. אמר לו אמור מ"ם, אמר לו:

(טז) מ') מימי אשה בתולה מתוקים ומוסיפים כח, ומימי אשה זקנה מרים כלענה ומתישים כח, כבור שהיה בו מים ושאבם הרוח. אמר לו אמור נו״ן, אמר לו:

(יז) נ׳) נער עצמך מאשה רעה ושולטת עליך בלשונה, כי אשה רעה ככלבים מבולבלים (שוטים) ועליה דלתים סגורות, והיא רבים תתן בפיה במענה. (ר״ל אע״פ שהיא סגורה בבית יש בפיה מענה לדברים רבים). אמר לו אמור סמ״ך, אמר לו;

(יח) ס׳) סופר ומלמד ישא אשה בתולה ואל ישא בעולה, כי מימי הבתולה יהיו לך לבדך, ומימי הבעולה כבר שאבם זר בלעדך. אמר לו אמור עי״ן, אמר לו:

(יט) ע׳) עינך העלם מאשה אלמנה ואל תחמוד יפיה בלבבך, כי בניה בני זנונים. אמר לו אמור פ״א, אמר לו:

(כ) פ') פניך כבוש מחבירים רעים, אל תלך בדרך אתם מנע רגלך מהם פן תלכד במצודתם. אמר לו אמור צד״י אמר לו:

(כא) צ׳) צפון בני ממונך בחייך וטמנהו, וליורשיך עד יום מותך אל תתנהו. אמר לו אמור קו״ף, אמר לו:

(כב) ק') קנה לך ממון ואשה טובה יראת ה׳ והרבה לך בנים ואפילו הם מאה. אמר לו אמור רי"ש, אמר לו:

(כג) ר׳) רחוק משכן רע ואל תמנה בחברתם, כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפך דם, וכמו כן רחם [על] שכניך ואפילו הם רעים, תן להם ממאכלך, כי בעת עמדך לדין יעידו עליך. אמר לו אמור שי״ן, אמר לו:

(כד) ש') שמע אדוני אל אמרי והט אזנך אל דברי,

(כה) שב לך אדוני מעשות מריבה עם שכניך, ואם ראית בחביריך דבר רע אל תוציא דבתן על לשונך. אמר לו אמור תא״ו, אמר לו:

(כו) ת׳) תקנה לך זהובים וכל ממון, ואל תגיד לאשתך אנה הוא הממון, ואפילו היא טובה.

(כז) אמר לו המלמד עליך נשתנו סדרי בראשית, אמר לו אין כל חדש תחת השמש שהרי ירמיהו כך למד לברוך בן נריה ולא נשתנו סדרי בראשית, שאמר לו אמור אל״ף והוא אומר איכה ישבה בדד העיד, ואמר לו אמור בי״ת ואמר בכה תבכה בלילה, וכן כל האלפא ביתא שיש במגילת איכה, ואמרו על בן סירא שלמר ספר ויקרא ביום אחד, ואמר לו המלמד עליך נשתנו סדרי בראשית, אמר לו בן סירא אין כל חדש תחת השמש, שהרי ירמיהו למדו, ועוד כתיב ובניהו בן יהוידע בן איש חי, חי כתיב וקרינן חיל, וכי כל העולם מתים והוא חי, אלא שהיה חי בתורה שלמד ספר תורת כהנים ביום אחד.

(כח) ואמרו עליו על בן סירא שאותה שנה למד ספר תורה כלה, לשנה שנית למד מקרא ומשנה תלמוד הלכות ואגדות, לשנה שלישית למד דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, לשנה רביעית למד קלות וחמורות תקופות וגימטריאות, לשנה חמישית למד שיחת דקלים שיחת מלאכי השרת שיחת שדים ומשלות שועלים, לשנה ששית למד ספרא וספרי ותנא דבי אליהו, לשנה שביעית לא הניח דבר גדול ולא קטון שלא למד.

(כט) בא וראה כמה היתה חכמתו של בן סירא, שהיו מביאין לו סאה של חטים והיה אומר להם חשבו חטים של סאה זו ותמצאו בו כך וכך גרגרים בחשבון, עד שיצא שמו בכל העולם, עד ששמע נבוכדנצר מלך בבל חכמתו, וממי שמע מחכמיו, וכששמעו חכמיו חכמתו אמרו אוי לנו ווי לנו שעכשיו יאבדנו נבוכדנצר, אלא נלשינהו למלך וישלח אחריו ונשאלהו דבר קשה מדעתינו שלא מדעתו, ואם לא ישיב לנו תשובה ונהרגהו. וכן עשו הגידו למלך ושלח אחריו, אמר להם ומה אתם רוצים לשואלו, ואמרו לו מה הוא "אוי ונהי", אם ידע מוטב ואם לאו נהרגהו, הלכו אחריו אלף רוכבי סוסים כולם מקוטעי אצבע ועוקרי אילנות, אמרו כולם פה אחד למלך: אדונינו אם תרצה לשגרנו בכל העולם נלך ואל תשלחנו לאחד מחכמי ישראל, שלא יעשנו כמו שעשה אלישע לגדודי ארם, כתב להם "וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו״ (ירמיה כ״ז ז׳, שבת קכ"ט:) כאשר יאמר לכם, אתם לכו אמרו לו סימן זה שהבטיחני אלהיו ויבא עמכם, וכתב להם באגרת. כשבאו אליו והראוהו האגרת אמר להם בן סירא, לא שיגר אתכם בשבילי אלא בשביל ארנבת אחת שיש לי, מיד נטל ארנבת וכתב על ראשה הרי זו מחית השדה ויעבוד לך, אמר האיך שער זה מגולח כקלף, אמר אין זה בברזל או בדבר אחר, אני רואה בשרו בתוכו וקלף לא יתכן שיהיה בשרו בתוכו, ולא היה יודע איך הוא עשוי, מיד שיגר אחריו גדוד אחר ושלח לו בכתב אם לא תרצה שתבא בכבודי בוא לכבוד הארנבת שלך, מיד נתרכך ונתרצה בדבר והלך אצלו. וכשבא אליו אז היה בן שבע שנים, מיד נקבצו כל חכמיו של נבוכדנצר אליו התחילו שואלין אותו, אמרו לו מהו אוי ונהי? אמר להם כששמעתם עלי הרי לכם אוי ועתה אם אהרוג אתכם הרי לכם נהי, אמרו לו פרוש לנו בטוב מהו נהי ומהו ווי, אמר שני ווין בו ופירושן כשילך אדם ויגע בכלב ויחזיק באזנו ווי לו בודאי, ועד שלא ינצל מנחש אם יבוא עליו אריה אז הרי אוי ונהי, כשמעם פחדו והעבירו הדברים ואמרו אין אנו יודעים מה תאמר, הראינו ווי ונהי בעינינו, מיד הלך ונטל קרסטל (קנה חלול) שהיה לו שני פיות והלך ותפש שלשה נחשים ושלשה עקרבים ושם העקרבים בפי התחתון והנחשים בפי העליון וסתם הקרסטל ובא לפני המלך, ואמרו לו חכמיו מה יש בקרסטל, אמר להם ראו, מיד שם אחד מהם ידו בקרסטל בפי הראשון ומשש נחשים אמר ווי מה זה, שם ידו בפי התחתון והכהו עקרב אמר ווי ונהי. אמר להם בן סירא הרי ידעתם ווי ונהי וראיתם אותם. בראותם כן מיד פחדו וזעו ורעדו ונפלו על פניהם, אמר להם המלך התניתם עמי שאם לא ידע ווי ונהי תהרגוהו הרי ידע ווי ונהי, המשפט אשר שפטתם עליו שיהרג עתה חייבים אתם בהריגה, אמרו לו יעשה המלך לעבדיו מה שירצה, מיד מסרם לבן סירא אמר להם והלא אתם הבאתם אותי בשביל ווי ונהי, מיד נטלם וזרקם בגוב אריות ומתו בווי ונהי. אז נטל המלך לבן סירא והושיבו בכסא זהב וקבע כתר בראשו, אמר לו המלך אני אמליכך שאתה ראוי למלכות, אמר לו אדוני איני רוצה, שאני קטון ולא ראוי לי שאמלוך על ישראל שאיני מזרע דוד, אמר לו יואש בן שבע שנים מלך, א"ל הוא היה מזרע המלוכה, א"ל הואיל ולא תרצה שב עמי במלכותי, שאני רוצה לשאלך כל דבר שיש בלבי שאני רואה בעולם ואיני יודע, אמר לו אדוני כל מה שאתה רוצה שאל ואני אפרש לך כל מה שתאמר. אז שאלו שתים ועשרים שאלות (כמנין א״ב) וחזר לו (והשיבו על) שאלותיו, ואלו הן:

(ל) א׳) בתחלה אמר לו בעד הארנבת איך גלחת ראשה? אמר לו בנסיוב של סיד, א״ל מה טיבו? א״ל תגלחת מגלחת השער. אמר לו ומה שמו? א״ל תגלחת נסיוב סיד והוא סיד וזרניך (ארזניך), וזה הדבר בימי אמך ברא אותו שלמה מלבו בחכמתו, כשבאה אמך מלכת שבא אל שלמה והביאה לו דורון לראות חכמתו ישרה בעיניו ובקש לשכב עמה, ומצאה כולה שער והביא סיד וזרניך ופרר במרגזייה ביד (בכף) רגלא ושחק הזרניך וערבם במים ונעשה נסיוב סיד תגלחת, ומשחה ורחצה ונשר שערה ובא עליה באותו שעה. אמר לו לא האמנתי לדברים עד שראיתים בעיני. אמר לו מאין תדע, א״ל נביא אני והקב״ה מגלה לי כל סתום, א"ל אם כן אמת מה שאמרת לי.

(לא) ב׳) ספר אילנות שבגני, אמר לו שלשים מיני אילנות הם בגנך, עשרה מהם נאכלין כמו שהם ואלו הן: תפוחים תאנים שקמים אתרוגין ענבים ספרגלים (בערך ע׳ פריש אומר: בן סירא קראן ספרגלין, גם ר' חיים ויטאל מונה שלשים מיני פירות, עי' הקדמת ס׳ פרי עץ הדר ואוצר ישראל ע׳ שבט) אנסים בטנים פלפלין ולימוניא היא לשון ישמעאל שעושין מלוחין, ועשרה מהם נאכלין מה שבפנים ומה שבחוץ נשלכין ואלו הן: רמונים אגוזים שקדים פסתקין סנובדין מורלין קטפילין [קלפילין] גונזרין קרומין. ושמם בלשון ערב גוז לוז פיסתק בנדוק שהבלוט דומן צנובר בלוט [...], עשרה מהם נאכלין מה שבחוץ ואלו הן: תמרים זיתים חרובים פירסקין עזרדין שזופים אחוניות גדגדניות חרותים עלוסים. אמר לו ומי נטעם? א״ל אדם הראשון לקחם מגן עדן ולא יצא עד שלקחם משם ברשות הקב״ה. גם לקח עמהם כל מיני בשמים ומיני רפואות אחרים שלשים מינים.

(לב) ג׳) אמר לו ראית אותם בגני או הוגד לך, אמר לו סתום עיני אם תרצה וצא עם חיילותיך ועשה לך גדודים ואגיד לך באיזה גדוד אתה, ועשה כן, סתם עיניו ושם איש נאמן עמו, עבר גדוד ברעש ובקולות עד שהיתה הארץ מרעשת, אמר לו אותו נאמן שעמו המלך בזה הגדוד הוא ? אמר לו לאו (בתלמוד מסופר זאת על רב ששת, ברכות נ"ה.), עבר גדוד אחר ברוב קולות ובו פרשים רצין מכל צדדים, אמר האיש הנאמן המלך בזה הגדוד? אמר לו לאו, עבר גדוד שלישי בהלולים ובכל מיני זמר, אמר לו יש כאן המלך? אמר לו לאו, עבר גדוד רביעי בשתיקה ואפילו קול רגלי סוסים לא נשמעו אלא דממה דקה, אמר לו יש כאן ? אמר לו הין [והרי הוא נגדי, מיד פתחו עיניו וראה אותו עומד עליו], אמר לו המלך הודיעני מאין תדע זה סוד גדול, אמר לו אתה נתגיאת במלכותך כל כך ודמית עצמך להקב״ה שנאמר והנה ה' עובר בקול דממה דקה, שם נראה מלך מלכי המלכים יושב על כסא רם ונשא, אמר לו תשויני לאלהיך! אמר לו אינך שוה לו אבל מגאותך ורוב זדונך דמית למלכות הקב״ה ולכך יש עליך חרונו, אמר לו ואם חרונו עלי איך נשאני וגדלני בעולם ומסר הכל תחת ידי, א״ל הקב״ה אם רוצה להשפיל אדם קודם יעלהו ואח"כ ישפילהו שנאמר אם תגביה כנשר וגו׳. מיד אמר לו אם תהיה לי חתן ותקח את בתי לאשה אמליכך במקומי, אמר לו אני בן אדם ואינו יכול לישא בהמה שנאמר אשר בשר חמורים בשרם וגו׳. כששמע המלך שהיה מקלל ומחרף ומגדף לאומות העולם חרה לו מאד, אמר לחכמיו הגידו לי דבר שנאכילהו לו בסתר וימות, אמרו לו אין אנו יודעין, מיד הרגן ואמר לבן סירא.

(לג) ד׳) אשאלך דבר והודיעני ואתן משקל ראם כסף וזהב עד לאין חקר, יש לי אהוב ואני שונאו והוא אוהבני וארצה להרגו בדבר שאינו יודע בו, במאכל יאכלהו וימות. מיד הבין בן סירא שהוא רוצה להרגו, אמר לו אמשול לך משל, היה סוס נאה לנמרוד עד לאין די, אמרו לו הסוסים תן לנו ראשך לחתכו ונתן לך בית מלא תבן ושעורים, ידע הסוס מה שהם מבקשים לעשות לו שהיה פקח, אמר להם שוטים! אם אתן את ראשי לכם לחתכו מי יאכל התבן והשעורים, כך אתה מבקש להרגני ואם תהרגני מי יטול משקל ראם כסף וזהב ומי יאכלם. אמר לו חי כמוש לא אהרגך, אמר לו אני מספר (אגיד) לך, אמר לו תן לו עשרה ימים ויאכל חלמוני ביצים בלא מלח וימות, אמר המלך בלבו שקר ידבר, הביא אדם והאכילהו ומת, אמר לו המלך אכול לפני כך ואניחך, א״ל כל מה שתעשה בידך איני יכול לאוכלו, אעשה אני ואוכלם, מה עשה שם מלח בסתר והיה אוכל חדש ימים, אמר לו למה שקרתני, א״ל עשיתי מהם קלשיאות שחקתים מעט ושמתי בהם דבר, מיד הלך המלך ועשה כן וחלה, א"ל רפאני, כתב לו קמיע ונתרפא, א״ל למה בקשת להרגני, א״ל כך אמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע, אקדים קטול למאן דבעי למקטלך (הבא להרגך השכם להורגו). מיד חלה בנו הקטון אמר לו המלך רפא לבני ואם לאו אהרוג אותך, מיד ישב וכתב לו קמיע בשם מהרה, וכתב שם המלאכים הממונים לרפואה בשמותם ותבניתם ודמותם וכנפיהם וידיהם ורגליהם, וכשראה נבוכדנצר בקמיע אמר לו מה אלו.

(לד) ה׳) א״ל המלאכים הממונים לרפואה סנוי סנסנוי סמנגלוף (11). כשברא הקב״ה אדם הראשון יחיד, אמר לא טוב היות האדם לבדו, ברא לו אשה מן האדמה כמוהו וקראה לילית, מיד התחילו מתגרין זה בזה, אמרה היא איני שוכבת למטה, והוא אומר איני שוכב למטה אלא למעלה שאת ראויה למטה ואני למעלה, אמרה לו שנינו שוין לפי ששנינו מאדמה, ולא היו שומעין זה לזה, כיון שראתה לילית אמרה שם המפורש ופרחה באויר העולם, עמד אדם בתפלה לפני קונו ואמר, רבש״ע אשה שנתת לי ברחה ממני, מיד שגר הקב״ה שלשה מלאכים הללו אחריה להחזירה, אמר לו הקב״ה אם תרצה לחזור מוטב, ואם לאו תקבל על עצמה שימותו מבניה בכל יום מאה בנים, עזבו אותה והלכו אחריה והשיגוה בתוך הים במים עזים שעתידין המצריים לטבוע בו וספרוה דבר ה' ולא רצתה לחזור, אמרו לה אנו נטביעך בים, אמרה להם הניחוני שלא נבראתי אלא להחליש התינוקות כשהן משמונה ימים מיום שיולד אשלוט בו אם הוא זכר, ואם נקבה מיום ילדותה עד עשרים יום. וכששמעו דבריה הפצירו לקחתה, נשבעת להם בשם אל חי וקיים שכל זמן שאני רואה אתכם או שמכם או תבניתכם בקמיע לא אשלוט באותו התינוק, וקבלה על עצמה שימותו מבניה מאה בכל יום, לפיכך בכל יום מתים מאה מן השדים, ולכך אנו כותבים שמותם בקמיע של נערים קטנים ורואה אותם וזוכרת השבועה ומתרפא הילד. לאחר ימים אמר לו המלך יש לי בת אחת ומתעטשת בכל שעה אלף עיטושים רפא אותה, אמר לו שגרה לי בבקר עם סריסיה וארפאנה, בבקר באה אליו עם סריסיה, כשראה אותה התחיל לכעוס, אמרה לו למה כעסת, אמר לה אביך גזר עלי שאעטוש אלף עטושים לפניו למחר ומחרתים ואפחד שמא ימיתני, והמתין עלי שלשה ימים ולא אדע מה אעשה, אמרה לו אל תדאג בזה אני אלך במקומך ואעטוש לפניו אלף עטושים בשבילך ובשבילי, אמר לה הואיל וכך הדבר שבי עמי שלשה ימים ואל תעטוש בהם ויהיו מוכנים ליום השלישי, מיד כל שעה שבא לה העיטוש היתה עומדת ברגלה ומרחבת בין עיניה כאשר אמר לה וסובלת עצמה וסוגרת את פיה מעט מעט ונפסק ממנה העיטוש כלל. לאחר שלשה ימים לא יצא מפיה עיטוש, ליום השלישי לקחה לאביה ואמר לה לכי עטשי לאביך אלפים עטושים, באה לפניו ולא יכולה לעטוש אפילו פעם אחת, מיד עמד ונשקו. התחיל לשואלו שאלות, אמר לו:

(לה) ו') למה נבראו עטושים? אמר לו אלולי עטושים היה אדם נתרז בבגדיו וכשידע אדם שעטושים באים עליו ילך ויעשה צרכיו שלא יבא לידי בושה וישב בבגדיו מטונפים.

(לו) ז') אמר לו למה בכל גופו של אדם בכל גומא שתי שערות ובראשו בכל גומא שער אחת, אמר לו ברא הקב״ה בראש כל גומא שער אחת ואם ברא שתים בכל גומא שתי עיניו היו מחשיכות (ב״ב ט״ז.), וכך העולם אם היה יורד שני טיפין במטר בגומא אחת נחרב העולם והיה יותר מהמבול, ובמקום שברא הקב״ה נגע ברא אצלו רפואתו, אמר לו אשריך בני שגילה לך הקב״ה כל כך.

(לז) ח׳) אמר לו מפני מה נבראו יתושין בעולם שאינן מתקיימין בעולם אלא יום אחד בלבד ויאבדו ויבראו אחרים? אמר לו בזכות יתוש אחד שעתיד ליפרע מן טיטוס הרשע, והנשארים להחיות בהם בני העורבים כשיצאו מן הבצים יצאו לקינם ויברחו אבותיהם ויניחום ויקראו אליו, שנאמר לבני עורב אשר יקראו, ויביא להם יתושים בפיהם ויאכלו ויחיו בהם שלשה ימים, ולאחר שלשה ימים ישחירו ויחזרו אבותיהם להם והקב״ה מקדים רפואה למכה.

(לח) ט׳) אמר לו מפני מה הקב״ה ברא בעולמו צירעין ועכביש שמפסידין ואין בהם הנאה? אמר לו פעם אחת היה דוד מלך ישראל ע״ה יושב בגנו וראה צירעה אוכלת עכביש ובא שוטה ובידו עץ והיה מגרשם, אמר דוד לפני הקב״ה רבש״ע מה הנאה באלו שבראת בעולמך צירעה אוכלת דבש ומשחתת ואין בה הנאה, עכביש יארוג כל השנה ולא ילבשנו, שוטה חסר דעה מזיק את הבריות ואינו יודע יחודך וגבורתך ואין בו הנאה לעולם. אמר לו הקב״ה דוד! מלעיג אתה על הבריות תבא שעה ותצטרך להם ותדע למה נבראו. וכשנחבא במערה מפני שאול המלך שלח הקב״ה עכביש וארגה על פי המערה וסגרה אותו, בא שאול וראה ארוג אמר בודאי לא נכנס אדם הנה שאם נכנס היה קורע הארוג לקרעים והלך ולא נכנס לשם, וכשיצא דוד וראה העכביש נשקה ואמר לה ברוך בוראיך וברוכה את, רבש"ע מי יעשה כמעשיך וכגבורותיך שכל מעשיך נאים. ולפני אכיש עשה עצמו שוטה לפני אנשיו והיתה בת אכיש שוטה ומשוגעת, כיון שהביאוהו אליו אמר להם מלעיגים אתם אותי בשביל בתי שהיא שוטה הבאתם זה אלי, או שמא חסר משוגעים אני. מיד הניחוהו וברח והודה לאל על מעשיו, שכל מה שברא בעולם יש בו הנאה. ובזמן שמצא דוד לשאול שוכב בצהרים והיה אבנר שוכב בפתח ראשו בפתח אחד ורגליו זקופות בא ונכנס מבין רגליו ונטל צפחת המים, וכשבא לצאת מבין רגליו פשט אבנר רגליו וכסהו בם והיו עליו כשני עמודים גדולים ובקש רחמים מה' ואמר אלי אלי למה עזבתני, באותה שעה עשה לו נס ושלח לו צירעה ונשכה רגלי אבנר וזקפן ויצא דוד ושבח להקב״ה, ולא ראוי לבן אדם להלעיג במעשה האל.

(לט) י׳) אמר נבוכדנצר לבן סירא השור מפני מה אין לו שער בחוטמו ? אמר לו כשהיו ישראל ויהושע סובבין ליריחו להפילה היה יהושע בריא, הביאו לו סוס וחמור ופרד לרכוב ומתו כולם תחתיו, והביאו לו שור וסבל אותו, וכשראה כן נשקו בחוטמו ולפיכך אין לו שער.

(מ) י״א) אמר לו מפני מה חתול אוכל העכבר יותר מכל השרצים? אמר לו בתחלה חתול ועכבר חברים היו, פעם אחת הלך העכבר והלשין לחתול להקב"ה, אמר לו רבש"ע אני וחתול נשתתפנו ואין לנו מה לאכול, אמר לו אתה הלשנת את חבירך כדי שתאכלנו עתה הוא יאכל אותך ואתה תהיה לו מזונות, אמר לו רבש"ע ומה עשיתי, אמר לו אי שרץ טמא! והלא למדת משמש וירח שהיו שוין בקומה ובתואר ועל שהלשינה הלבנה לשמש חסרתי ממאורת והוספתי לשמש, כן גם אתה הלשנת על חבירך שתאכלנו לפיכך הוא יאכל אותך, אמר לו רבש״ע אם כן נאבד אני וזרעי, אמר לו אני אשאיר לך פליט כמו שעשיתי לירח, מיד הלך העכבר ונשך החתול בראשו וקפץ החתול והשלך העכבר בארץ ונשכו ומת, באותה שעה נפל אימת חתול בעכבר ולפיכך יאכלנו.

(מא) י״ב) אמר לו מפני מה ישתין החמור בהשתנת חבירו ומריח צואתו, אמר לו כשברא הקב״ה כל בריה אמר חמור לסוס ופרד כל בריה יש לה ריוח ואנו עמלין לדורי דורים ואין לנו ריוח, נתפלל לקוננו שיתן לנו ריוח ואם לא נבטל לזרעינו, התפללו ולא נענו, אבל אמר להם כשיהיו מימי רגלים שלכם נהרות וטוחנים בהם ריחים וריח צאתכם כריח בשמים אז אתן לכם שכרכם, ולכך הם מריחים ומשתינים (כנ״ל).

(מב) י״ג) אמר לו ולמה יש שנאה בין כלב לחתול ? אמר לו כשנברא החתול הלך ונשתתף עם הכלב והיו שניהם צדין ואוכלין, בא להם יום אחד ושני ושלישי ולא מצאו כלום לאכול, אז אמר הכלב לחתול עד מתי אנו יושבין רעבים לך אתה אצל אדם הראשון ושב עמו בביתו ותאכל ותשבע ואני אלך אצל שקצים ורמשים ונמצא כלום ונאכל ונחיה, אמר חתול לכלב נשבע שנינו שלא נלך לאדון אחד, אמר לו בטוב אמרת, מיד נשבעו שניהם והלך חתול לבית אדם הראשון ומצא עכברים ואכל ושבע והנשארים ברחו מלפניו, כשראה כן אדם אמר רפואה גדולה שלח לי הקב״ה, מיד הושיבו בביתו והאכילהו לחם והשקהו מים, אז מה עשה הכלב הלך אצל זאב אמר לו אלך עמך הלילה ואלין, אמר לו הין, הלכו במערה שניהם ושכבו, שמע הכלב קול צעקת רגלים של חיות, מיד הקיץ לזאב ואמר לו שמועת לסטין אני שומע, אמר לו צא אתה לגרשם, עמדו עליו להרגו, ברח והלך אצל הקוף וגרשו והלך אצל הכבש וקבלו ושכב עמו, שמע שמועת רגלים. אמר הכלב לכבש שמועת לסטים אני שומע, אמר לו צא אתה ויצא הכלב והיה נובח, אמרו הזאבים כבש לשם, הלכו ומצאוהו ואכלוהו, וברח הכלב ממלון למלון ולא מצא מנוחה כלל, מיד הלך לאדם הראשון קבלו ושכב עמו במלון, ובחצי הלילה אמר הכלב לאדם קול רגלים אני שומע, מיד עמד אדם ונטל הרומח והלך עם הכלב ורדפו לחיות עד שהבריחום מלפניהם וחזרו שניהם ביחד. אמר אדם לכלב בוא עמי לבית ותדור עמי ותאכל ממאכלי ותשתה ממשתיי, והלך עמו. כששמע חתול קולו של כלב יצא לקראתו אמר לו מפני מה באת עמי, אמר לו אדם הביאני, התחילו לעשות מריבה, אמר אדם לחתול למה תריב עמו אני הבאתיו שראיתיו ערום כלו לב (ערום=חכם, כלו לב= קיצור מן כלב, ר״ל שהוא נאמן לאדונו בכל לבו). אמר לו (האדם לחתול) אל תדאג היה גם אתה עמי כמנהגך, אמר לו אדוני גנב הוא, יפה לדור עם גנב? אמר חתול לכלב למה הפרת שבועתך? אמר לו לדירתך לא אבוא, לא אוכל מה שיש לך, אני לא אזיק לך כלום. לא שמע ממנו, אז התחילו מריבין, כשראה הכלב כן מיד ברח לביתו של שת וישב עמו, והיה הכלב מבקש לעשות שלום עם החתול ולא רצה החתול, ומאותו העת עד היום הזה הם במריבה, וכמעשה אבות יעשו בנים, בין חיות בין בהמות בין אדם. ועליהם מושלים: רחילא בתר רחילא אזלא.

(מג) י"ד) אמר לו מפני מה הכלב מכיר את קונו וחתול אינו מכיר? אמר לו כל מי שיאכל ממה שאכל העכבר שוכח תלמודו (הוריות י"ג.), חתול שאוכל עכבר עצמו על אחת כמה וכמה שאינו מכיר את קונו.

(מד) ט״ו) אמר לו מפני מה תפירה בפי העכבר? אמר לו בימי המבול נכנסו בתיבה שקצים ורמשים זכר ונקבה, פעם אחת ישב עכבר עם נקבתו אצל חתול, אמר חתול זוכר אני שאבי אכלו ואת זרעו מותר לי שאכלנו, מיד הלך לאוכלו, ברח העכבר והיה מבקש נקב להחבא ולא מצא, מיד נעשה לו נס ומצא נקב ונכנס שם, בא חתול אל הנקב ורצה ליכנס אחריו ולא היה יכול לפי שהנקב קטון, הכניס ידו להוציאו, פתח פיו העכבר ומשך לחייו בצפרניו ונקרע מפיו למטה כחצי זרת, כשהלך חתול יצא העכבר מן הנקב והלך לנח ואמר לו, איש צדיק עשה עמי צדקה ותפור לחיי שקרע לי חתול אויבי, אמר לו לך הביא לי שער מזנב החזיר [והלך אצל החזיר ומצאו ישן וגנב משער זנבו], והלך לנח ותפר, ועד עתה נראית התפירה.

(מה) ט"ז), אמר לו מפני מה העורב הולך ברקידה ? אמר לו פעם אחת ראה עורב ליונה הולך בטוב הליכה יפה יותר מכל העופות, ישר בעיניו הליכת יונה, אמר בלבו אלך גם אני כמותה, והיה משבר עצמו בהליכה, והיו העופות משחקין בו, נתבייש העורב ואמר אחזור להליכתי הראשונה, בא לחזור ולא היה יכול כי שכח הליכתו הראשונה והיה כמרקד ולא עלתה בידו לא הליכה ראשונה ולא אחרונה, ועליו נמשל המשל, המבקש בידו יותר נמצא בידו מעט, כך הוא לא נשאר בידו כלום.

(מו) י״ז) אמר לו ומפני מה העורב מזריע מפיו? אמר לו נחלקו בו חכמי ישראל, יש אומרים מפני ששימש בתיבה נעשה משונה (וכן הכלב נגזר שיהא נקשר בשמושו), ויש מי שאומר מפני שהוא רשע וגנב ומזיק לפיכך נשתנה מכל הבריות. בא חכם אחד ואמר לחכמים שנחלקו אני אקיים לדבריכם, אמר בתיבה כשרצה נח לשלחו לראות הקלו המים, הבריח עצמו מלפני נח ונכנס תחת כנף הנשר שלא ישלחנו נח, בקשו אחריו ומצאוהו תחת כנף הנשר, אמר לו נח רשע צא מן התיבה וראה אם נתמעטו המים מעל הארץ, אמר לו מכל העופות לא מצאת אלא אותי?! אמר לו אין לי רשות לשלח אלא שנים שתחלת שמם ע' י' =עורב יונה, אמר לו ולמה עורב ולא נשר ויונה ? אמר לו מפני שיש עיר אחת ושמה עי ועתידין יושביה להרוג יאיר שאסר עורב והתיר יונה, אמר עורב לנח בעזות מצח לא תשלחני אלא להרגני ולבוא על אשתי, ובעבור זה כל מה שהכנסת בתיבה שנים שנים ואני זוג. מיד קללו נח ואמר לו בדבר שאתה מוציא שם רע עלי תקולל, כי לעולם לא תבא על נקבתך אלא בפיך, וענו כל החיות שבתיבה ואמרו אמן. אמר לו עורב למה קללתני, דין יש לי עליך! אמר לו מפני שאתה זונה ושוטה וחושד כשרים, אמר לו רשע עם אשתי שהיא בדמותי בצלמי ומותרת עלי לא אזקק לה ועם נקבתך שאינה בדמותי אדרבה גם אסורה לי איך אזקק! אמר לו ולמה אמרת לי זונה אתה, א"ל בודאי זונה אתה כדבריך ולא הוצאתי עליך שם רע. ומאותו העת העורב שמש בפיו לפי שקללו נח.

(מז) י״ט) אמר לו מפני מה כל דמיות שבעולם בים חוץ מדמות שועל [וחולדה] שאינו בים ? אמר לו מפני שהשועל פקח וכשיצר הקב״ה מלאך המות וראה הבריות אמר לו רבש"ע תן לי רשות להרגם, אמר לו יש לך רשות על כל הבריות וזרעם חוץ מזרעו של מלחס העוף (הוא עוף הגדיי כמו חול, עי׳ אוצר ישראל בערכו, לדעת פרופ׳ קספר לויהס, הנוסחא מלחם במ״ם נכונה, והוראתו מלח המעמיד ומקיים הדבר בטעמו שלא יסריח, ואם מלחס בסמ״ך הוראתו בערבית עשוי לבלי חת, בלתי מתירא, מר ליבאוויטש בספרו "פניאל" נויארק תרע"ד) שלא יטעמו טעם מות [ולפיכך נקרא מלחס העוף שחס על נפשו להמלט מן החטא]. אמר לו רבש"ע הפרידם שהם צדיקים שלא ילמדו מנהג הבריות ויחטאו לפניך ולא יטעמו טעם חטא. מיד נתן לו רשות ובנה להם עיר גדולה והכניסם לשם וחתם בדלתה של אותה העיר ואמר גזירה נגזר שלא ימשול בכם חרבי ולא חרב אחר ולא תטעמו טעם מות עד סוף כל הדורות. אח״כ חזר לפני הקב״ה אמר לו השלך בים מכל הבריות זוג זוג והנשאר תמשול בהן. מיד עשה כן והיה משליך בים מכל מין זוג והשקיע בים. כשראה כן השועל מה עשה, מיד עמד והיה בוכה, אמר לו מלאך המות למה תבכה? אמר לו על חבירי שהשלכת בים, אמר לו והיכן חבריך? מיד עמד השועל על שפת הים וראה מלאך המות צלו של שועל בים וחשב שהשליך זוג חוץ ממנו וא"ל לך מהנה, מיד ברח השועל ונמלט. פגע בו החולדה וספר לו מה שנהיה ומה שעשה, הלך גם החולדה ועשה כן ונמלט. לאחר שנה קבץ לויתן כל הבריות שבים ונחסרו השועל והחולדה שלא נכנסו בים, שלח בעדם וספרו לו מה עשה השועל ונמלט הוא והחולד בחכמתם, ואמרו לו שהוא חכם ביותר, וכששמע לויתן בעדו (אודותו) שהוא דעתן (מלא דעה) קינא בשבילו ושלח אחריו דגים גדולים וציוום לגנוב דעתו ולהביאו אליו, הלכו ומצאוהו מטייל על שפת הים, בראות השועל הדגים שמשחקים בשפת הים תמה ונכנס ביניהם, כשראוהו שאלוהו מי אתה? א״ל אני שועל, אמרו לו והלא לא תדע שכבוד גדול בא לך ובעדך באנו, אמר להם ומהו? אמרו לו לויתן חולה ונטה למות וצוה שלא ימלוך במקומו אלא שועל לפי ששמע שאתה חכם ומבין יותר מכל הבריות, ובוא עמנו שאנו שלוחים ובאנו לכבודך, אמר להם ואיך אוכל ליכנס בים ולא אמות, אמרו לו תרכב על אחד ממנו ויוליך אותך למעלה מן הים ולא יגע בך הים אפילו בקצה רגלך אפילו טיפה אחת עד שתגיע למלכות ונורידך ולא תבין [איך] ותמלוך בכולם, ותהיה מלך ותשמח כל ימיך, ולא תצטרך עוד לבקש מאכל ויפגעו בך חיות רעות גדולים ממך ואכלוך. כששמע דבריהם האמין להם ורכב על אחד מהם והלכו בו בים, כיון שבאו עליו גלים התחיל להצטער, הלך דעתו ממנו ואמר אוי לי מה עשיתי, שחקו עלי הדגים כנגד כל השחיקות ששחקתי אני על הבריות, ועתה נפלתי בידם ואיך אנצל מידם. אמר להם מעתה באתי עמכם וברשותכם אני, אמרו לי האמת למה אתם רוצים אותי, אמרו לו נאמר לך האמת, לויתן שמע שמועתך שאתה חכם ביותר ואמר אקרע בטנו ואוכל את לבו ואחכם, אמר להם ולמה לא הגדתם לי האמת והייתי מביא עמי את לבי והייתי נותנו למלך לויתן והיה מכבדני ועתה ברע אתם הולכים. אמרו לו לבך אינו עמך? אמר להם לאו, שכך מנהגנו שנניח לבנו במקומנו ואנו נלך מכאן ומכאן, ואם נצטרך לו נקחנו ואם לאו יהיה במקומנו. אמרו לו ומעתה מה נעשה, אמר להם מקומי ומלוני על שפת הים אם תרצו תחזירוני למקום שלקחתם אותי ואקח את לבי ואבוא עמכם ואתן אותו ללויתן ויכבדני ולכם יכבד, ואם תוליכוני כך בלא לב יכעוס עליכם ויאכל אתכם ואני לא אפחוד כי אומר לו אדוני הם לא ספרו לי מקודם וכאשר ספרו עליך אמרתי להם חזרו עמי ואקח את לבי ולא רצו, מיד אמרו הדגים בטוב הוא אומר, אז חזרו עד המקום שלקחוהו משם לשפת הים, וירד מעל הדג והיה מרקד ומשליך עצמו בחול ומשחק, אמרו לו במהרה קח את לבך ונלך, אמר להם שוטים, לכו! אם לא היה לבי עמי לא נכנסתי עמכם לים, או יש לך בריה שמהלך ולבו אין עמו, אמרו לו שחקת בנו, אמר להם אי שוטים אני למלאך המות שחקתי כל שכן אתכם. מיד חזרו בבושה וספרו לו, אמר להם באמת הוא ערום ואתם פתאים ועליכם נאמר כי משובת פתאים תהרגם, ואכלם. ומאותו העת כל מין מכל הבריות אפילו מאדם ואשתו יש בים חוץ מן השועל וחולדה שאינם בים.

(מח) כ׳) אמר לו מפני מה מלאך המות שולט בכל הבריות חוץ מדורו של מלחס העוף, אמר לו ולא דורו של מלחס העוף בלבד אין מלאך המות שולט בם כי אם דורו של יונדב, ויש אומרים אנשים מבני אדם נכנסו בחיים בגן עדן, כ״א) אמר לו מי הם? אמר לו חנוך וסרח בת אשר, ובתיה בת פרעה וחירם מלך צור, ואליעזר עבד אברהם ועבד מלך הכושי, ועבדו של רבי יהודה, ויעבץ, ורבי יהושע בן לוי, וכל זרע יונדב וזרעו של מלחס העוף. א"ל [ולמה ? א״ל] אני אספר לך: חנוך לפי שהיה צדיק בדורו שלא היה כמוהו והוא חי בגן עדן, אליעזר עבד אברהם הוא בנו של חם בן נח וכששמע קללת אביו מסר עצמו לאברהם והיה צדיק והוא בגן עדן, סרח בת אשר בעבור שאמרה ליעקב יוסף חי אמר לה יעקב זה הפה שבשרני על יוסף שהוא חי לא יטעום טעם מות, בתיה בת פרעה לפי שגידלה משה רבינו מקטנותו שלא יאמרו מה היה שכרה בכך, ועבד מלך הכושי שהציל את ירמיהו מבור הטיט, ועבדו של רבי יהודה הנשיא על שהיה צדיק עניו ושפל רוח, ויעבץ גם הוא בגן עדן לפי שהיה צדיק מכל דורו, וריב״ל שהיה גם הוא צדיק גמור ואהוב למלאך המות, פעם אחת אמר למה״מ הראיני גן עדן, אמר לו בשמחה, הלך עמו בדרך, אמר לו מפחד אני ממך שמא תהרגני בחרבך שלא ברצונך, אם תאהבני ותרצה שאבוא עמך תן לי סכינך בידי עד שאלך עמך ותראני גן עדן בטוב עד שאסתכל בחדריו מן השער, אמר לו בטוב, מיד הוליך אותו, מה עשה רבי יהושע עמד בפתח גן עדן התחיל לראות וקפץ פתאום ונכנס לגן עדן. גם היה סכינו של מלאך המות בידו, והיה בידו שבע שנים עד שאמר לו הקב״ה יהושע בן לוי דבר גדול עשית השב למלאך המות סכינו. וכשקפץ מלפני מה״מ ונכנס לג״ע צעק מה"מ צעקה גדולה ורצה להחריב העולם ושתקו האל, ולאחר שבע שנים החזירה (הסכין) לו. —חירם מלך צור הכניסו הקב״ה לג״ע לפי שבנה בית המקדש והיה מתחלה ירא אלהים ונעשה חי בג״ע אלף שנים, ואח״כ נתגאה ואמר אל אני, שנאמר בן אדם אמור וגו׳ לפיכך נטרד מג״ע ונכנס בגיהנם. דורו של יונדב בן רבב מפני שכתב כל הדברים שבספר ירמיה והיה צדיק ומוכיח לישראל והוא חי בג״ע. ודורו של מלחס העוף כשאכלה חוה מעץ הדעת ונתנה גם לבעלה ואכל עמה, קנאה בשאר הבריות והאכילתם לכל, וראתה למלחס העוף ואמרה לו אכול מזה ממה שאכלו חביריך, אמר לה לא די לכם שחטאתם לשם יתברך וגרמתם לאחרים שימותו אלא באתם אלי שתשיאוני להפר צווי הקב״ה ואוכל ואמות, איני שומע לכם, ואז הוכיח לחוה ולכל הבריות. יצאה בת קול לאלתר ואמרה לחוה ולאדם אתם מצווים ולא שמרתם וחטאתם ובאתם למלחס העוף להחטיא גם הוא, ולא קבל ופחד ממני אע״פ שלא צויתיו ושמר גזרתי, לכן לעולם לא יטעם טעם מות לא הוא ולא זרעו. כ״ב) אמר לו ומפני מה הנשר מגיע קרוב לרקיע יותר מכל העופות ? אמר לו כשיצאו מן התיבה היה הנשר (נקבה) עומדת והיה לפניה צפור ורצתה לאכלו, אמרו כל החיות זה שרצה לאכול חבירו חייב מיתה והכוה וגלחו כנפיה והשליכוה לגוב אריות, ושמרה הקב״ה ולא המיתוה האריות. ולאחר שנה נתגדלה כנפיה ופרחה ופגעוה העופות ובקשו להרגה, ומלט אותה העורב מידם ברמאות ובא עליה ונתעברה הימנו וילדה נשר, ולכך נקרא נשר. ועורב נקרא עורב שעירב את זרעו בכל צדדין מרוב זנותו, והיו החיות מבקשים אותה ונעשה נס והשרה הקב״ה שכינתו עליה שלא לבטל ברייתו ונתן לה כח לפרוח למעלה מכל העופות, לפיכך נקרא נשר לפי שהשרה הקב״ה עליה, לכך היא פורחת למעלה לרקיע שלא ישיגוה אויביה ויהרגוה ויבטל דמות מבריותיו של הקב״ה מן העולם, אמר לו ברוך שחלק מחכמתו ליריאיו וגילה סתומות ועמוקות.

(מט) נשלם ספר בן סירא