(יא) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶת מִי אַעֲלֶה לָּךְ וַיֹּאמֶר אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי. (יב) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתָנִי וְאַתָּה שָׁאוּל. (יג) וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל תִּירְאִי כִּי מָה רָאִית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ. (יד) וַיֹּאמֶר לָהּ מַה תָּאֳרוֹ וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי שְׁמוּאֵל הוּא וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ. (טו) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִם גַּם בַּחֲלֹמוֹת וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה. (טז) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי וַה' סָר מֵעָלֶיךָ וַיְהִי עָרֶךָ. (יז) וַיַּעַשׂ ה' לוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיָדִי וַיִּקְרַע ה' אֶת הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד. (יח) כַּאֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְלֹא עָשִׂיתָ חֲרוֹן אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק עַל כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה עָשָׂה לְךָ ה' הַיּוֹם הַזֶּה. (יט) וְיִתֵּן ה' גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי גַּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן ה' בְּיַד פְּלִשְׁתִּים.
(11) Then said the woman: ‘Whom shall I bring up unto thee?’ And he said: ‘Bring me up Samuel.’ (12) And when the woman saw Samuel, she cried with a loud voice; and the woman spoke to Saul, saying: ‘Why hast thou deceived me? for thou art Saul.’ (13) And the king said unto her: ‘Be not afraid; for what seest thou?’ And the woman said unto Saul: ‘I see a godlike being coming up out of the earth.’ (14) And he said unto her: ‘What form is he of?’ And she said: ‘An old man cometh up; and he is covered with a robe.’ And Saul perceived that it was Samuel, and he bowed with his face to the ground, and prostrated himself. (15) And Samuel said to Saul: ‘Why hast thou disquieted me, to bring me up?’ And Saul answered: ‘I am sore distressed; for the Philistines make war against me, and God is departed from me, and answereth me no more, neither by prophets, nor by dreams; therefore I have called thee, that thou mayest make known unto me what I shall do.’ (16) And Samuel said: ‘Wherefore then dost thou ask of me, seeing the LORD is departed from thee, and is become thine adversary? (17) And the LORD hath wrought for Himself; as He spoke by me; and the LORD hath rent the kingdom out of thy hand, and given it to thy neighbour, even to David. (18) Because thou didst not hearken to the voice of the LORD, and didst not execute His fierce wrath upon Amalek, therefore hath the LORD done this thing unto thee this day. (19) Moreover the LORD will deliver Israel also with thee into the hand of the Philistines; and to-morrow shalt thou and thy sons be with me; the LORD will deliver the host of Israel also into the hand of the Philistines.’
בשם ה' אל עולם:
[Letter of the Author to his Pupil, R. Joseph Ibn Aknin.] In the name of GOD, Lord of the Universe.
אמנם מה שצריך שיאמר בהרחקת הגשמות והעמיד האחדות האמיתית - אשר אין אמת לה אלא בהסרת הגשמות - הנה תדע המופת על כל זה המאמר אבל הערתנו הנה, בזה הפרק, היא - לבאר ענין 'צלם' ו'דמות': ואומר: כי הצורה המפורסמת אצל ההמון - אשר היא תמונת הדבר ותארו - שמה המיוחד בה בלשון העברי: 'תאר' - אמר: "יפה תואר ויפה מראה" "מה תארו?" "כתואר בני המלך" ונאמר בצורה המלאכית: "יתארהו בשרד... ובמחוגה יתארהו" - וזהו שם שלא יפול על האלוה ית' כלל - חלילה וחס:
The incorporeality of the Divine Being, and His unity, in the true sense of the word--for there is no real unity without incorporeality--will be fully proved in the course of the present treatise. (Guide for the Perplexed 2:1) In this chapter it is our sole intention to explain the meaning of the words ẓelem and demut. I hold that the Hebrew equivalent of "form" in the ordinary acceptation of the word, viz., the figure and shape of a thing, is toär. Thus we find "[And Joseph was] beautiful in toär ('form'), and beautiful in appearance" (Gen. 39:6): "What form (toär) is he of?" (I Sam. 28:14): "As the form (toär) of the children of a king" (Judges 8:18). It is also applied to form produced by human labour, as "He marketh its form (toär) with a line," "and he marketh its form (toär) with the compass" (Isa. 64:13). This term is not at all applicable to God.
ותרא האשה, המפרשים האריכו בדבר הזה מאד, באשר יפלא איך יצוייר שאשה בכשפיה תמשול על נפש הנביא הצרורה בצרור החיים ממעונה להיות כאוב מארץ קולה? ויאמר הגאון ר' שמואל בן חפני שכל מעשה האוב היה דבר כזב והתולים ויאמר הרלב''ג שהיה מפעולת כח הדמיון, וכל זה לא יכילו הכתובים האומרים שהיה הדבר ממש, ושנבא לו מה יהיה למחרת, ומי ימלוך אחריו, ויאמר רב האי גאון ורב סעדיה שלא האשה החיתה את שמואל רק הבורא החייהו למען יודע לשאול העתיד לבוא עליו ועל ביתו, ואם היה כן מדוע לא ענהו באורים ובנביאים? ויאמר מהרי''א ששד התלבש בגופו של שמואל והוא אשר קראוהו הכתובים בשם שמואל מצד גופו. ויאמר בעל עקדת יצחק שהיא התחילה בפעולה ועל ידי כן התעורר שמואל מעצמו לא על ידי הכרח האוב. אולם למה לנו הדחוקים העצומים האלה, הלא חכמינו זכרונם לברכה באגדותיהם ספרו מעשה אוב שהיה נוהג עדיין בימי חכמי המשנה והתלמוד, והעידו שהיה בכחם להעלות הנפשות מקבריהם ממש, ואמרו שהמעלה רואהו והנשאל שומע את קולו, ואמרו שאם הנשאל הוא הדיוט עולה וראשו למטה ואם הוא מלך עולה כדרכו, וכל זה ספרו מצד שהיתה המלאכה הזאת נודעת, נוהגת בימיהם, וידעו כל סגולותיה. אולם אשר תתפלא איך ימשול הכישוף על נפש הנביא, כבר בארתי בדרוש מיוחד, כי הנשמה הנאצלת מלמעלה היא תסתלק תיכף במות האדם ותשוב אל האלהים אשר נתנה. אולם הנפש ההיולאנית המתהוה עם הגויה היא לא תסתלק עד כלות הגויה בקבר אחר י''ב חדש, כמ''ש כל י''ב חדש היא עולה ויורדת, כי י''ל קשר עצמי עם הגויה, וכל עוד שלא נעשה בה מלאכת האלכימיאה על ידי הצירוף והזיכוך שיבלה הגוף ויתפרדו חלקיו, עדיין היא למטה ויש כח להאוב למשול עליה, ויש לה כח להגיד עתידות על ידי פעולת הקסם, ובכ''ז נשמת שמואל העליונה בכבודה תעמוד לפני ה' בארצות החיים, כי רק הרוח שהוא דבוק עדיין עם הגויה האוב שליט ברוח לכלוא את הרוח על ידי הקסם, וזה שכתוב ותרא האשה
את שמואל ותזעק שראתה שעלה כדרכו וידעה שהנשאל הוא המלך, לכן אמרה
למה רמיתני ואתה שאול :
אלהים ראיתי שבזה שראתה אותו עולה כדרכו כדרך הרוחנים הרגישה שהוא המלך כנ''ל, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו שעלה משה עמו, רצה לומר שאחר שכל הנביאים קבלו ממנו יש להם חלק מה מכחו, וכח זה שהיה ברוחו עלה עמו והיא שהשיגה זאת בדרך התגשמות ראתה שנים עולים. ועל זה אמרה
איש זקן עלה כוונה על משה שהיה זקן בן ק''ך
והוא רצה לומר שמואל
עטה מעיל :
ויאמר כבר בארנו ששאול לא היה דעתו לשאול האוב עצמו, רק על ידי שקם והשתחוה התחיל שמואל לדבר אליו
ויאמר שאול צר לי מאד, חשב ג' דברים, א.
שפלשתים נלחמים בו, ב.
שה' סר מעליו הוא רוח אלוה שהיה עליו כמ''ש ותצלח עליו רוח ה' רוח גבורה ואומץ הלב אשר חלף ממנו, שעל ידי כן חרד לבו ג.
ולא ענני עוד שזה סימן רע לו (וחשב הסדר נביאים וחלומות שבוש לאמר שהקדים חלומות לנביאים שזה מורה על התרשלו מדרוש בה' (כנ''ל ו'), וכן לא הזכיר אורים כי בוש על הריגת עיר הכהנים כדברי חכמינו זכרונם לברכה (בפ''ק דברכות) ומצד זה
ואקראה לך וכו' :
ולמה תשאלני הלא מן הג' דברים שאמרת היה לך לדעת התשובה, כי מ''ש וה' סר מעלי, התשובה היא,
וה' סר מעליך ועל ידי כן
ויהי ערך רצה לומר ניתן הויה וקיום אל המעורר אל מלכותך שהוא דוד, (כמ''ש למעלה ט''ז ותצלח רוח ה' על דוד ומעם שאול סר) :
ויעש (על הב') מ''ש ולא ענני עוד גם בנביאים וכו' התשובה היא, כי ה' יענה ויודיע הגזירה השמימיית משני טעמים, א. שאם עדיין יש תקנה בתשובה יודיעהו כדי שיתן על לבו לשוב ותתבטל הגזירה, וזה לא שייך פה שהובטח המלכות לדוד, והגם שאתה תיטיב מעשיך, אי אפשר שישנה את הטוב שהובטח לדוד, וזה שכתוב
ויעש ה' לו (ר''ל לערך)
כאשר דבר בידי ויקרע וכו'
ויתנה לרעך לדוד וזאת אי אפשר להשתנות, (ט עם ב ') שיודיע את הגזירה כדי שידע מאיזה חטא נגזר עליו וגם זה אין צריך פה כי החטא ידוע לך, והוא
כאשר לא שמעת בקול ה' וכו'
בעמלק, על כן הדבר הזה עשה לך ה' היום הזה, ואם כן כבר ידעת הסבה שבעבורה נענשת, כמ''ש ויעש ה' כאשר דבר בידי, ואם כן לא היה שום צורך שיענה אותך :
ויתן (על הג') מ''ש ופלשתים נלחמים בי, התשובה היא כי
יתן ה' גם את ישראל עמך ביד פלשתים, באשר נשתתפו בחטא, כי חמל העם על מיטב הצאן והבקר והיה להם למחות ביד שאול אחר שהודיעם פקודת הנביא עד כאן דבר אליו לאמר למה תשאלני, התוכח על שהרגיז אותו להעלותו בחנם. עתה בא להודיע לו עקר שאלתו, א''ל דע כי נגזר העונש, ומחר הוא זמנו, בין עליך, כי
מחר אתה ובניך עמי בין על ישראל, כי
גם את מחנה ישראל יתן ה' (מחר)
ביד פלשתים :
ותזעק בקול גדול . שראתהו עולה שלא כדרך העולים , שהמעלה בזכורו , עולים רגליהם למעלה , וזה עולה ראשו למעלה , בשביל כבודו של שאול ( תנחומא שם ) :
אלהים ראיתי עולים מן הארץ . מלאכים שנים , משה ושמואל , שנתיירא שמואל שמא אני מתבקש בדין , והעלה משה עמו ( כדאיתא בחגיגה ד ב ) :
מה תארו . שלשה דברים נאמרו באוב : המעלה אותו , רואהו ואינו שומע קולו , והנשאל לו , שומעו ואינו רואהו , ולפיכך שאל מה תארו , ואחר , לא רואהו ולא שומעו ( תנחומא שם ) :
והוא עוטה מעיל . שהיה רגיל ללבוש מעיל , שנאמר ( לעיל ב יט ) : ומעיל קטן תעשה לו אמו , ובמעילו נקבר , וכן עלה , וכן לעתיד לבא יעמדו בלבושיהם ( תנחומא שם ) :
הרגזתני . החרדתני :
גם ביד הנביאים גם בחלומות . אבל באורים ותומים לא אמר לו , ואף על פי ששאל בהם כמו שאמור למעלה , שהיה בוש ממנו על שהרג נוב עיר הכהנים :
ואקראה לך . לשון ואזעק אחריך , כמו ( שמואל-ב א ו ) : נקרא נקראתי בהר הגלבוע ; וכמו ( שם כ א ) : ושם נקרא איש בליעל , הוצרכתי להיות נקרא אליך , שתודיעני מה אעשה :
ולמה תשאלני . הרי שאלת מן הנביאים החיים :
ויהי ערך . ( תרגום : ) והוה בסעדיה דגברא דאת בעיל דבביה :
ערך . לשון שונא וכמה יש במקרא , ( ישעיהו יד כא ) ומלאו פני תבל ערים ; ( מיכה ה יג ) . והשמדתי עריך ( דניאל ד טז ) . חלמא לשנאך ופשרה לערך ; ( דניאל ד טז ) :
לרעך לדוד . ובחייו לא הזכיר לו שמו , אלא ונתנה לרעך הטוב ממך ( לעיל טו כח ) , לפי שהיה ירא ממנו שלא יהרגנו , לפי שמשחו למלכות ( תנחומא שם ) :
אתה ובניך עמי . במחיצתי :
ותרא האשה . אמרו רבותינו ז''ל ( מדרש תנחומא אמור ב ) : המעלה , רואהו ואינו שומע קולו , והנשאל , שומע קולו ואינו רואהו :
למה רמיתני . מבלי הגיד לי שאתה שאול , ובעבור כי דרך העולים לעלות ברגליהם כלפי מעלה , וזה עלה בראשו כלפי מעלה , ידעה בזה שהוא שאול , ובעבור כבוד המלכות עלה בראשו כלפי מעלה ( שם ) :
אל תיראי . מכל מקום אל תיראי ואם אני שאול :
כי מה ראית . כי אם אמרי מה ראית :
אלהים . רוצה לומר : אדם גדול , וכן ( שמות כב כז ) : אלהים לא תקלל :
עולים . לפי שאמרה אלהים בלשון רבים כי כן יאמר בדרך לשון כבוד על ענין אדנות , לזה אמרה גם 'עולים' בלשון רבים , וכן ( לעיל ד ח ) : האלהים האדירים האלה וכו' המכים :
מה תארו . לשתדע אשר הוא אדם גדול :
והוא עוטה מעיל . והוא מלבוש המיוחד לאדם גדול וחשוב :
הרגזתני . החרדתני ממקום מנוחתי , להעלות אותי פה :
גם ביד הנביאים . אמרו רבותינו ז''ל ( ברכות יב ב ) שלא אמר גם באורים , לפי שנתבייש להזכיר האורים לפני שמואל , על שהרג כהני נוב השואלים באורים :
ולמה תשאלני וכו' . רצה לומר : מה היא השאלה , הלא בעצמך תאמר שה' סר ממך :
ויהי ערך . ומעתה הוא בעזר שונאך , והוא דוד :
לו . לערך שזכר , והוא דוד :
כאשר וכו' . רצה לומר : כאשר עשית אתה לבלי שמוע בקול ה' , על כן וכו' עשה לך ה' וכו' :
הדבר הזה . שבאו עליך פלשתים , וה' לא ענך :
עמי . בקבר כמוני ורבותינו ז''ל ( שם ) אמרו ; עמי במחיצתי :
מחנה ישראל . רצה לומר : ערי תחנותם , כמו שכתוב בענין שעזבו את הערים , ובאו פלשתים וישבו בהן :
עוטה . מעוטף , כמו ( תהלים קד ב ) : עוטה אור כשלמה :
ויקוד . כפה הקדקוד :
אפים . על פניו :
הרגזתני . ענין תנועת החרדה ממקום המנוחה , כמו ( איוב ט ו ) : המרגיז ארץ ממקומה :
ערך . אויביך , כמו ( תהלים קלט כ ) : נשוא לשוא עריך :
ויהי ערך . ר''ל שונאך :
מחר אתה ובניך עמי . ר''ל שיהיו מתים כמוהו , והנה בענין ההודעה ההיא אשר הגיע לשאול ספקות ראוי שנשתדל בהתרתם , הספק האחד איך יתכן שתגיע נבואה לשמואל אחר המות וזה בלתי אפשר לפי מה שביארנו מענין הנבואה ומהותה בשני מספר מלחמות ה' כל שכן שיגיע ממנו דבור מורגש לשאול עם העדר ממנו כלי הדבור , והספק השני איך יתכן שיגיע באמצעות בהעלאה באוב מאמר כזה שהוא נבואה' לפי מה שביארנו מענין אלו ההודעות במאמר השני מספר מלחמות ה' , ואנחנו אומרים בהתר הספק הראשון כי על דרך האמת לא הועלה ממנו ולא הגיע ממנו דבור לשאול על דרך האמת אבל היה זה כלו פועל מפעלות הדמיון כמו שזכרנו ומזה הצד הותר הספק הראשון , ואולם הספק השני יותר ממה שאומר והוא כי שאול היה לו כח מה נבואה' כאמרו הגם שאול בנביאים והנה עם התעוררות דמיונו מזה הפעל ומה שהתאמ' לו מדברי שמואל בחייו שנתבאר לו מהם שהשם יתברך קרע הממלכה ממנו ונתנה לדוד כמו שאמר שאול לדוד ידעתי כי מלוך תמלוך וגו' ונתבאר לו בחוש היות השם יתברך עם דוד והיותו סר ממנו הגיעו מזאת הפעולה כל אלו הדברים הנזכרים פה וקצתם היו נודעים לו קודם זה וקצתם נודעו לו בזה המקום מצד כח מה נבואה' והוא אמרו ויתן ה' גם את ישראל ביד פלשתים ומחר אתה ובניך עמי וגו' ובכאן הותרו אלו הספקות באופן שלם לפי הנראה לנו :
(יב ע״ב) ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא שנא׳ (ש״א יב כג) גם אנכי חלילה לי מחטוא לה׳ מחדול להתפלל בעדכם. אמר רבא אם תלמיד חכם הוא צריך שיחלה עצמו עליו. מאי טעמא אילימא משום דכתיב (שם כב ח) ואין חולה מכם עלי ואין גולה את אזני. דלמא מלך שאני. אלא מהכא (תהלים לה יג) ואני בחלותם לבושי שק. ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עונותיו שנאמר (יחזקאל טז סג) למען תזכרי ובשת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך בכפרי לך לכל אשר עשית נאם ה׳ אלהים. דלמא צבור שאני. אלא מהכא (ש״א כח טו) ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי וגו׳ ויאמר שאול צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי וה' סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות ואקראה לך להודיעני מה אעשה. ואילו אורים ותומים לא קאמר משום דקטליה לנוב עיר הכהנים. ומנין דאחילו ליה מן שמיא שנאמר (שם) ויאמר שמואל אל שאול מחר אתה ובניך עמי. וא״ר יוחנן עמי במחיצתי. ורבנן אמרי מהכא (ש״ב כא ו) והוקענום לה׳ בגבעת שאול בחיר ה׳. יצאתה בת קול ואמרה בחיר ה׳:
(Fol. 12b) Rabba b. Chinena, the Senior, in the name of Rab, said further: "Whoever is able to pray for mercy on behalf of his friend and does not pray, is to be called a sinner; as it is said (I Sam. 12, 23.) Moreover as for me, far be it from me that I should sin against the Lord by ceasing to pray in your behalf." Raba said: "If he who is the sick be a great man, his friend should pray for him until he himself is worn out." What is the reason? Shall we say because it is written (Ib. 22, 8.) And there is none who sickens for me nor informeth me? Perhaps this refers only to a King? But we learn it from this, (Ps. 35, 13.) But as for me, when they were sick, my clothing was sackcloth. Further said Rabba b. Chinena, the Senior, in the name of Rab: "He, who after committing a transgression, feels ashamed, will be forgiven of all his sins, as it is said (Ez. 16, 63.) In order that thou mayest remember, and feel ashamed and never open thy mouth any more because of thy shame. When I forgive thee for all that thou hast done saith the Lord God." Perhaps a community [to which that refers] is different? But we learn from this, (I Sam. 28. 15.) And Samuel said unto Saul, Why hast thou disquieted me? And Saul answered, I am greatly distressed for the Philistines make war against me, and God has departed from me and hath not answered me any more, neither by the agency of the prophets, nor by means of dreams: therefore I have called thee, that thou mayest make known unto me what I shall do. And he fails to mention the Urim and Tummim ; he was ashamed to mention these because he killed all the priests of Nob who performed that rite. And whence do we learn that his sins were forgiven by Heaven ? It is said (Ib.) And Samuel said unto Saul, to-morrow shalt thou and thy sons be with me, and R. Jochanan said: "With me, means in my abode." And the other Rabbis say from this [it is derived that God forgave his sin], (II Sam. 21, 6.) And we will hang them up unto the Lord in Gibas of Saul, the chosen of the Lord. i.e., A Bath Kol (heavenly voice) went forth and said "The chosen of the Lord."
אמר רב יהודה אמר רב בני יהודה שהקפידו על לשונם נתקיימה תורתן בידן בני גליל שלא הקפידו על לשונם לא נתקיימה תורתן בידן. מידי בהקפידא תליא מלתא. אלא בני יהודה דהוו דייקי לישנא ומתנחי להו סימני נתקיים תלמודן בידן בני גליל דלא דייקי לישנא ולא מתנחי להו סימני לא נתקיים תלמודן בידן. איבעית אימא בני יהודה גמרי מחד רבה נתקיימה תורתם בידם בני גליל דלא גמרי מחד רבה לא נתקיים תורתם בידם. רבינא אמר בני יהודה דגלו מסכתא נתקיים תלמודן בידן. בני גליל דלא גלו מסכתא לא נתקיים תלמודן בידן. דוד גלי מסכתא שאול לא גלי מסכתא. דוד דגלי מסכתא כתיב ביה (תהלים קיט עד) יראיך יראוני וישמחו. שאול דלא גלי מסכתא כתיב ביה (שמואל א יד מז) ובכל אשר יפנה (שם ע״ב) ירשיע. וא״ר יוחנן מנין שמחל לו הקב״ה על אותו עון שנאמר (ש״א כח יט) מחר אתה ובניך עמי עמי במחיצתי:
R. Juda, in the name of Rab said : "The Torah endured with the Judeans. who paid strict attention to the exact language which they received from their teacher; but with the Galileans, who paid no attention to the exact language as they received it from their teacher, the Torah did not endure." Does this depend upon paying strict attention to the exact language? It means that because the Judeans quoted the exact words of their teachers, they were enabled to make signs and marks on every law, and thus preserve it. The Galileans, however, who did not quote the exact language of their teachers, were unable to place signs on the laws and consequently forgot them. If you please, you may say that the Judeans studied from one teacher and therefore remembered what they learned ; but the Galileans had many teachers and consequently did not retain anything. Rabina said: "The Judeans studied the treatise [with others, after they knew it themselves], and therefore they retained them. But the Galileans did not study the treatise with others, and in consequence, forgot it; David [the King] studied with others, but Saul did not study with others. Of David, who studied with others, it is written (Ps. 119, 74.) Those that fear Thee will see me and be rejoiced. But of Saul, who did not teach others, it is written (I Sam. 14, 47.) And wheresoever he turned himself, he caused terror." (Ib. b) R. Jochanan said further: "Whence do we know that the Holy One, praised be He! forgave Saul [for the sin of killing the priests of Nob] ? It is said (I Sam. 28, 19.) And to-morrow shall thou and thy sons be with me, i.e., with me in the same abode."
רב הונא כי הוה מטי להאי קרא יראה יראה בכי אמר עבד שרבו מצפה לראותו יתרחק ממנו דכתיב (ישעיה א יב) כי תבאו לראות פני וגו׳. רב הונא כי הוה מטי להאי קרא בכי (דברים כז ז) וזבחת שלמים ואכלת שם עבד שרבו מצפה לאכול על שלחנו יתרחק ממנו שנאמר (ישעיה א יב) למה לי רוב זבחיכם יאמר ה׳ וגו׳. ר׳ אלעזר כי הוה מטי להאי קרא בכי (בראשית מה ג) ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו ומה תוכחה של ב״ו כך של הקב״ה לא כל שכן. ר׳ אלעזר כי הוה מטי להאי קרא בכי (ש״א כח טו) ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי ומה שמואל הנביא היה מתירא מיום הדין אנו עאכ״ו. מאי היא דכתיב (ש״א כח יב) ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עולים מן הארץ עולים תרי משמע חד שמואל ואידך דאזיל שמואל ואייתי למשה בהדיה אמר דילמא ח״ו לדינא קא מתבענא קום בהדאי דליכא מילתא דכתיבת באורייתא ולא קיימתיה. ר׳ אמי כי הוה מטי להאי קרא בכי (איכה ג כט) יתן למכהו לחי ישבע בחרפה יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה אמר כולי האי ואולי. רבי אמי כי הוה מטי להאי קרא בכי (צפניה ב ג) בקשו את ה׳ כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה׳ אמר כולי האי ואולי. רב אמי כי הוה מטי להאי קרא בכי שנאמר (עמוס ה טו) שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן ה׳ אלהי צבאות שארית יוסף אמר כולי האי ואולי:
When R. Huna came to the above cited passage, he used to weep and say: "That a slave, whose master exhorts him to come to see him should be debarred from seeing him, as it is written (Is. 1, 12) When you come to appear in My presence, who had required this of your hands to tread My courts?" When he came to the following verse (Deut. 27, 7) And thou shalt slay peace-offerings, and eat there. R. Huna would weep and say: "A slave who is invited to eat from his master's table, shall be debarred from seeing him, as it is said (Is. 1, 11) Or what serveth Me the multitude of your sacrifices?" When R. Elasar came to this verse (Gen. 45, 3) And his brothers could not answer him, because they were terrified at his presence, he wept and said: "If this is the result of a human being's admonition, how much the more will it be of the Holy One, praised be He!" R. Elazar cried also when he came to the verse (I Sam. 28, 15) And Samuel said to Saul: 'Why hast thou disquieted me, to bring me up?' If Samuel the prophet was afraid of the judgment, how much the more ought we be afraid of it! How shall this be interpreted? It is written (Ib. ib. 12) And the woman said unto Saul: 'Divine being have I seen (Olim) ascending out of the earth.' Olim is plural. Hence they were two. One was Samuel and the other was Moses whom Samuel brought, for he said: "Perhaps I am called before the Divine Judgment, so he said to Moses come and testify in my behalf that there is not a thing written in thy Torah which I did not fulfill." When he came to the following verse (Lam. 3, 29) That he put his mouth in the dust, perhaps there still is hope. R. Ami used to cry. He said: "After so much had been done, nevertheless it is said, perhaps." R. Ami used to cry when he came to the following verse (Zeph. 2, 3) See ye the Lord, all ye meek of the earth, who have fulfilled the ordinances; seek righteousness, seek meekness; perhaps ye will be protected on the day of the Lord's anger. He said: "After so much will have been done, still it will be perhaps." When he came to the following passage, R. Assi used to cry (Amos 5, 15) Hate the evil, and love the good, and establish justice firmly in the gate; perhaps the Lord, the God of hosts shall be gracious unto the remnants of Joseph. He said: "After so much will have been done, it will still be perhaps."
(שמואל א כח, טו) ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי ויאמר שאול צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי וה' סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות ואקראה לך להודיעני מה אעשה ואילו אורים ותומים לא קאמר משום דקטליה לנוב עיר הכהנים
"And Samuel said to Saul, Why hast thou disquieted me, to bring me up? And Saul answered, I am sore distressed ; for the Philistines make war against me, and God is departed from me, and answereth me no more, neither by prophets, nor by dreams; therefore I have called thee, that thou mayest make known unto me what I shall do" (I Sam. xxviii. 15). Saul did not mention [having inquired through] the Urim and Tummim[2], because he put Nob, the city of the priests, to the sword[3].
ומנין דאחילו ליה מן שמיא שנא' (שמואל א כח, יט) (ויאמר שמואל אל שאול) [ו] מחר אתה ובניך עמי וא"ר יוחנן
Whence do we know that he was forgiven by God ? As it is said, "(And Samuel said unto Saul)[4], Tomorrow shalt thou and thy sons be with me" (ibid. V. 19); upon which R. Johanan comments,
(שמואל א כח, טו) ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי
(I Samuel 28:15) "Samuel said to Saul, Why have you disturbed me by bringing me up?'"
דכתיב (שמואל א כח, יג) ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עולים עולים תרי משמע חד שמואל ואידך דאזל שמואל ואתייה למשה בהדיה
As it is written (I Samuel 28:13) "And the woman said unto Saul, I saw divine [figures] coming up (olim)." "Olim" implies [as a plural word] two. Samuel was one, and there was another, for Samuel went and brought Moses with him.
מניין שמחל לו הקב"ה על אותו עון שנאמר (שמואל א כח, יט)
(שמואל א כח, יג) ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עולים מן הארץ מאי לאו דמשתעי כי אורחיה
רב הונא כי הוה מטי להאי קרא יראה יראה בכי אמר עבד שרבו מצפה לראותו יתרחק ממנו דכתיב (ישעיה א יב) כי תבאו לראות פני וגו׳. רב הונא כי הוה מטי להאי קרא בכי (דברים כז ז) וזבחת שלמים ואכלת שם עבד שרבו מצפה לאכול על שלחנו יתרחק ממנו שנאמר (ישעיה א יב) למה לי רוב זבחיכם יאמר ה׳ וגו׳. ר׳ אלעזר כי הוה מטי להאי קרא בכי (בראשית מה ג) ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו ומה תוכחה של ב״ו כך של הקב״ה לא כל שכן. ר׳ אלעזר כי הוה מטי להאי קרא בכי (ש״א כח טו) ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי ומה שמואל הנביא היה מתירא מיום הדין אנו עאכ״ו. מאי היא דכתיב (ש״א כח יב) ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עולים מן הארץ עולים תרי משמע חד שמואל ואידך דאזיל שמואל ואייתי למשה בהדיה אמר דילמא ח״ו לדינא קא מתבענא קום בהדאי דליכא מילתא דכתיבת באורייתא ולא קיימתיה. ר׳ אמי כי הוה מטי להאי קרא בכי (איכה ג כט) יתן למכהו לחי ישבע בחרפה יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה אמר כולי האי ואולי. רבי אמי כי הוה מטי להאי קרא בכי (צפניה ב ג) בקשו את ה׳ כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה׳ אמר כולי האי ואולי. רב אמי כי הוה מטי להאי קרא בכי שנאמר (עמוס ה טו) שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן ה׳ אלהי צבאות שארית יוסף אמר כולי האי ואולי:
When R. Huna came to the above cited passage, he used to weep and say: "That a slave, whose master exhorts him to come to see him should be debarred from seeing him, as it is written (Is. 1, 12) When you come to appear in My presence, who had required this of your hands to tread My courts?" When he came to the following verse (Deut. 27, 7) And thou shalt slay peace-offerings, and eat there. R. Huna would weep and say: "A slave who is invited to eat from his master's table, shall be debarred from seeing him, as it is said (Is. 1, 11) Or what serveth Me the multitude of your sacrifices?" When R. Elasar came to this verse (Gen. 45, 3) And his brothers could not answer him, because they were terrified at his presence, he wept and said: "If this is the result of a human being's admonition, how much the more will it be of the Holy One, praised be He!" R. Elazar cried also when he came to the verse (I Sam. 28, 15) And Samuel said to Saul: 'Why hast thou disquieted me, to bring me up?' If Samuel the prophet was afraid of the judgment, how much the more ought we be afraid of it! How shall this be interpreted? It is written (Ib. ib. 12) And the woman said unto Saul: 'Divine being have I seen (Olim) ascending out of the earth.' Olim is plural. Hence they were two. One was Samuel and the other was Moses whom Samuel brought, for he said: "Perhaps I am called before the Divine Judgment, so he said to Moses come and testify in my behalf that there is not a thing written in thy Torah which I did not fulfill." When he came to the following verse (Lam. 3, 29) That he put his mouth in the dust, perhaps there still is hope. R. Ami used to cry. He said: "After so much had been done, nevertheless it is said, perhaps." R. Ami used to cry when he came to the following verse (Zeph. 2, 3) See ye the Lord, all ye meek of the earth, who have fulfilled the ordinances; seek righteousness, seek meekness; perhaps ye will be protected on the day of the Lord's anger. He said: "After so much will have been done, still it will be perhaps." When he came to the following passage, R. Assi used to cry (Amos 5, 15) Hate the evil, and love the good, and establish justice firmly in the gate; perhaps the Lord, the God of hosts shall be gracious unto the remnants of Joseph. He said: "After so much will have been done, it will still be perhaps."
דבר אחר, אמר אל הכהנים. מה כתיב למעלה מן הענין, ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו, באבן ירגמו אותם דמיהם בם, ואחרי כן, אמור אל הכהנים. זה שאמר הכתוב, וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים, הלא עם אל אלהיו ידרוש בעד החיים אל המתים (ישע' ח יט). אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, אם יאמרו לכם אומות העולם, הניחו אל האלהים שבשמים ודרשו אל האובות. אמרו להם, הלא עם אל אלהיו ידרוש. כמו שאמר אליהו לאחזיהו, המבלי אין אלהים בישראל אתה שולח לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון (מ"ב א ו). למה לנו להניח חי העולמים, וה' אלהים אמת, הוא אלהים חיים ומלך עולם, ונדרוש אל המתים, פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו (תהל' קטו ה). אנו כתיב בנו, ואתם הדבקים בה' אלהיכם, חיים כלכם היום (דבר' ד ד), לפיכך נדרוש באלהים חיים. אבל אלהות של עובדי עבודה זרה, כמוהם יהיו עושיהם (תה' קטו ח). מה כתיב אחריו, לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה אשר אין לו שחר (ישעי' ח כ). רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן אמר, אמר הקדוש ברוך הוא, אם לא יאמרו כדבר הזה לאומות העולם, אין להם שחר, אינו מזריח להם את השחר. רבי שמעון בן לקיש אומר, אשר אין לו שחר, האובות והידעונים על עצמן אינן מעלין את השחר, שהן נתונין באופל, וכל שכן על אחרים. ואם תאמרו, ממי נדרוש. הרי הוא אומר, ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וגו', על פי התורה אשר יורוך וגו' (דבר' יז ט-יא). ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני, מה כתיב אחריו, אמור אל הכהנים בני אהרן. מה ענין זה אצל זה. אלא שצפה הקדוש ברוך הוא, שעתיד שאול למלוך על ישראל ולהרוג את הכהנים בנוב ולדרוש באוב וידעוני, שנאמר, ויאמר שאול לעבדיו בקשו לי אשת בעלת אוב ואלכה אליה ואדרשה בה (ש"א כח ז). אמר רבי שמעון בן לקיש, משל למה שאול דומה, למלך שנכנס למדינה. אמר המלך, כל התרנגולין שיש במקום הזה ישחטו בלילה. בקש לצאת לדרכו בבקר, אמר, אין כאן תרנגול שיקרא. אמרו לו, לא אתה הוא שצוית לשחטן. אף כאן שאול הסיר את האובות ואת הידעונים, והוא חוזר ואומר, בקשו לי אשת בעלת אוב. ויתחפש שאול (שם שם ח). מהו ויתחפש, שנעשה חפשי מן המלכות. וילך הוא ושני אנשים עמו ויבאו אל האשה לילה ויאמר קסמי נא לי באוב והעלי לי את אשר אומר אליך (שם). ומי היו. אבנר ועמשא. למדה תורה דרך ארץ, שלא יצא אדם לדרך לבדו. שכל היוצא לבדו לדרך, נעשה עבד לעבדים. אמר רבי איבו, שני בני אדם נהגו דרך ארץ, אברהם ושאול. אברהם, כתיב בו, ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו, ויבקע עצי עולה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים (בראשי' כב ג). וכאן, וילך הוא ושני אנשים עמו. ויבאו אל האשה לילה, וכי לילה היה. אלא אותה שעה היה להם אפילה כלילה. ויאמר קסמי נא לי באוב והעלי לי את אשר אומר אליך (ש"א כח ח). אמרה האשה, הנה אתה ידעת את אשר עשה שאול אשר הכרית את האובות ואת הידעני מן הארץ, ולמה אתה מתנקש בנפשי להמיתני (שם שם ט). אמר לה, חי ה' אם יקרך עון בדבר הזה (שם שם י). אמר רבי שמעון בן לקיש, משל למי שאול דומה. לאשה שהיא נתונה אצל אהובה, והיא נשבעת בחה' בעלה. ותאמר האשה את מי אעלה לך (שם שם יא), מאומרי מי ה', או מאומרי מי כמוכה באלים ה'. אמר לה, שמואל העלי לי (שם), רבן של הנביאים. עשתה מה שעשתה והעלתו. ותרא האשה את שמואל ותזעק בקול גדול ותאמר האשה למה רמיתני ואתה שאול (שם שם יב). מהיכן ידעה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה, לא כשם שהוא עולה למלך כך הוא עולה להדיוט. אלא למלך, פניו למעלה ורגליו למטה כדרך כל העולם. ולהדיוט, פניו למטה ורגליו למעלה. ויאמר לה המלך אל תיראי כי מה ראית, ותאמר האשה אל שאול, אלהים ראיתי עולים מן הארץ (שם שם יג). אלהים, תרי. ומי היו. שמואל ומשה. כששמע שאול כך, נתיירא, שקרא לאחד ועלו שנים, שנאמר, אלהים ראיתי עולים מן הארץ. ויאמר לה מה תארו (שם שם יד) של אחד. ותאמר איש זקן עולה והוא עטה מעיל (שם). שלשה דברים אמרו במעלה המת בזכורו. המעלה אותו, רואהו ואינו שומע את קולו. והשואלו, שומע את קולו ואינו רואהו. והעומדים שם, לא שומעין ולא רואין. איש זקן עולה והוא עטה מעיל. ולהלן כתיב, ומעיל קטן תעשה לו אמו (ש"א ב יט). תנא, הוא המעיל אשר בו גדל, בו נקבר, בו עלה. תנא בשם רבי נתן, כסות שיורדת עם אדם לקבורה, בו עתיד לעלות בתחיית המתים, שנאמר, תתהפך כחמר חותם ויתיצבו כמו לבוש (איוב לח יד). וידע שאול כי שמואל הוא ויפול אפים ארצה, ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי (ש"א כח יד-טו). אמר ליה לא היה לך להרגיז לבוראך אלא בי, שעשית אותי עבודה זרה. לא כן שנינו, כשם שנפרעים מן העובד, כך נפרעין מן הנעבד. ויש אומרים, למה הרגזתני. שאמר ליה, הייתי מרגיז שמא יום הדין הוא והייתי מתירא. והלא דברים קל וחומר. ומה שמואל רבן של כל הנביאים, היה מתירא מיום הדין. שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. רבי כי הוה מטי להאי קרא, הוה בכי, שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט, אולי יחנן ה' אלהי צבאות שארית יוסף (עמוס ה טו). אמר, כולי האי ואולי. בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו, בקשו צדק, בקשו ענוה, אולי תסתרו ביום אף ה' (צפני' ב ג'). כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו (עמוס ד יג). רבי חגי אומר, יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה (איכה ג כח). כי את כל מעשה, האלהים יביא במשפט על כל נעלם (קהלת יב יד). ויאמר שאול צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי, ואלהים סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות וגו' (ש"א כח טו). ולמה לא אמר ליה באורים ותומים. אמר רבי יצחק, לב יודע מרת נפשו (משלי יד י). על שהרג נוב עיר הכהנים, לא הזכיר לו אורים ותומים. אמר לו שמואל, ויעש ה' לו כאשר דבר בידי ויקרע ה' את הממלכה מידך ויתנה לרעך לדוד (ש"א כח יז). אמר ליה, כד הוית גבן, אמרת לי, ויתנה לרעך הטוב ממך. וכדו אמרת, לרעך לדוד. אמר לה, כד הוינא גבך, הוינא בעלמא דשקר, והוינא אמרי לך מילין דשקר, מדחיל מינך דלא תקטלינני. ברם אנא כען בעלמא דקשוט, לא תשמע מני אלא מלין דקשוט. לא על חנם עשה לך הקדוש ברוך הוא בדבר הזה, אלא, כאשר לא שמעת בקול ה' ולא עשית חרון אפו בעמלק וגו', ויתן ה' גם את ישראל עמך ביד פלשתים, ומחר אתה ובניך עמי (שם שם יח-יט). עמי, במחיצתי, כיון ששמע כך, וימהר שאול ויפל מלא קומתו ארצה ויירא מאד מדברי שמואל (שם שם כ). אמרו אבנר ועמשא, מה אמר לך. אמר להם, אמר לי, למחר את נחת לקרבא ונצחת, ובניך מתמנין רברבים. אמר רבי שמעון בן לקיש, באותה שעה קרא הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת, ואמר להם, בואו וראו בריה שבראתי בעולמי. בנוהג שבעולם, אדם שהוא הולך לבית המשתה, אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין, וזה יורד למלחמה ויודע שהוא נהרג, ונוטל בניו עמו, ושמח על מדת הדין שפוגעת בו. אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, מלמד, שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה, דור דור ודורשיו, דור דור ושופטיו, דור דור ושוטריו, דור דור ומלכיו, והראהו את שאול ובניו נופלים בחרב. אמר לפניו, רבונו של עולם, מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב. אמר לו הקדוש ברוך הוא, ולי אתה אומר. אמור אל הכהנים שהרג, שמקטרגין על שאול על שהרג נוב עיר הכהנים. וזה שנאמר, ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים. תנו רבנן, על חמש חטאות נהרג אותו צדיק, שנאמר, וימת שאול במעלו אשר מעל בה' (דה"א י יג), על שהרג נוב עיר הכהנים, ועל שחמל על אגג. ועל אשר לא שמע לשמואל, שאמר לו, שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך (שמואל א י ח), והוא לא עשה כן, אלא, ואתאפק ואעלה העולה (שם יג יב). וגם לשאול באוב לדרוש, ולא דרש בה' וימיתהו (דברי הימים א י יג-יד):
דבר אחר, אמר אל הכהנים. מה כתיב למעלה מן הענין, ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו, באבן ירגמו אותם דמיהם בם, ואחרי כן, אמור אל הכהנים. זה שאמר הכתוב, וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים, הלא עם אל אלהיו ידרוש בעד החיים אל המתים (ישע' ח יט). אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, אם יאמרו לכם אומות העולם, הניחו אל האלהים שבשמים ודרשו אל האובות. אמרו להם, הלא עם אל אלהיו ידרוש. כמו שאמר אליהו לאחזיהו, המבלי אין אלהים בישראל אתה שולח לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון (מ"ב א ו). למה לנו להניח חי העולמים, וה' אלהים אמת, הוא אלהים חיים ומלך עולם, ונדרוש אל המתים, פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו (תהל' קטו ה). אנו כתיב בנו, ואתם הדבקים בה' אלהיכם, חיים כלכם היום (דבר' ד ד), לפיכך נדרוש באלהים חיים. אבל אלהות של עובדי עבודה זרה, כמוהם יהיו עושיהם (תה' קטו ח). מה כתיב אחריו, לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה אשר אין לו שחר (ישעי' ח כ). רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן אמר, אמר הקדוש ברוך הוא, אם לא יאמרו כדבר הזה לאומות העולם, אין להם שחר, אינו מזריח להם את השחר. רבי שמעון בן לקיש אומר, אשר אין לו שחר, האובות והידעונים על עצמן אינן מעלין את השחר, שהן נתונין באופל, וכל שכן על אחרים. ואם תאמרו, ממי נדרוש. הרי הוא אומר, ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וגו', על פי התורה אשר יורוך וגו' (דבר' יז ט-יא). ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני, מה כתיב אחריו, אמור אל הכהנים בני אהרן. מה ענין זה אצל זה. אלא שצפה הקדוש ברוך הוא, שעתיד שאול למלוך על ישראל ולהרוג את הכהנים בנוב ולדרוש באוב וידעוני, שנאמר, ויאמר שאול לעבדיו בקשו לי אשת בעלת אוב ואלכה אליה ואדרשה בה (ש"א כח ז). אמר רבי שמעון בן לקיש, משל למה שאול דומה, למלך שנכנס למדינה. אמר המלך, כל התרנגולין שיש במקום הזה ישחטו בלילה. בקש לצאת לדרכו בבקר, אמר, אין כאן תרנגול שיקרא. אמרו לו, לא אתה הוא שצוית לשחטן. אף כאן שאול הסיר את האובות ואת הידעונים, והוא חוזר ואומר, בקשו לי אשת בעלת אוב. ויתחפש שאול (שם שם ח). מהו ויתחפש, שנעשה חפשי מן המלכות. וילך הוא ושני אנשים עמו ויבאו אל האשה לילה ויאמר קסמי נא לי באוב והעלי לי את אשר אומר אליך (שם). ומי היו. אבנר ועמשא. למדה תורה דרך ארץ, שלא יצא אדם לדרך לבדו. שכל היוצא לבדו לדרך, נעשה עבד לעבדים. אמר רבי איבו, שני בני אדם נהגו דרך ארץ, אברהם ושאול. אברהם, כתיב בו, ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו, ויבקע עצי עולה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים (בראשי' כב ג). וכאן, וילך הוא ושני אנשים עמו. ויבאו אל האשה לילה, וכי לילה היה. אלא אותה שעה היה להם אפילה כלילה. ויאמר קסמי נא לי באוב והעלי לי את אשר אומר אליך (ש"א כח ח). אמרה האשה, הנה אתה ידעת את אשר עשה שאול אשר הכרית את האובות ואת הידעני מן הארץ, ולמה אתה מתנקש בנפשי להמיתני (שם שם ט). אמר לה, חי ה' אם יקרך עון בדבר הזה (שם שם י). אמר רבי שמעון בן לקיש, משל למי שאול דומה. לאשה שהיא נתונה אצל אהובה, והיא נשבעת בחה' בעלה. ותאמר האשה את מי אעלה לך (שם שם יא), מאומרי מי ה', או מאומרי מי כמוכה באלים ה'. אמר לה, שמואל העלי לי (שם), רבן של הנביאים. עשתה מה שעשתה והעלתו. ותרא האשה את שמואל ותזעק בקול גדול ותאמר האשה למה רמיתני ואתה שאול (שם שם יב). מהיכן ידעה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה, לא כשם שהוא עולה למלך כך הוא עולה להדיוט. אלא למלך, פניו למעלה ורגליו למטה כדרך כל העולם. ולהדיוט, פניו למטה ורגליו למעלה. ויאמר לה המלך אל תיראי כי מה ראית, ותאמר האשה אל שאול, אלהים ראיתי עולים מן הארץ (שם שם יג). אלהים, תרי. ומי היו. שמואל ומשה. כששמע שאול כך, נתיירא, שקרא לאחד ועלו שנים, שנאמר, אלהים ראיתי עולים מן הארץ. ויאמר לה מה תארו (שם שם יד) של אחד. ותאמר איש זקן עולה והוא עטה מעיל (שם). שלשה דברים אמרו במעלה המת בזכורו. המעלה אותו, רואהו ואינו שומע את קולו. והשואלו, שומע את קולו ואינו רואהו. והעומדים שם, לא שומעין ולא רואין. איש זקן עולה והוא עטה מעיל. ולהלן כתיב, ומעיל קטן תעשה לו אמו (ש"א ב יט). תנא, הוא המעיל אשר בו גדל, בו נקבר, בו עלה. תנא בשם רבי נתן, כסות שיורדת עם אדם לקבורה, בו עתיד לעלות בתחיית המתים, שנאמר, תתהפך כחמר חותם ויתיצבו כמו לבוש (איוב לח יד). וידע שאול כי שמואל הוא ויפול אפים ארצה, ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי (ש"א כח יד-טו). אמר ליה לא היה לך להרגיז לבוראך אלא בי, שעשית אותי עבודה זרה. לא כן שנינו, כשם שנפרעים מן העובד, כך נפרעין מן הנעבד. ויש אומרים, למה הרגזתני. שאמר ליה, הייתי מרגיז שמא יום הדין הוא והייתי מתירא. והלא דברים קל וחומר. ומה שמואל רבן של כל הנביאים, היה מתירא מיום הדין. שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. רבי כי הוה מטי להאי קרא, הוה בכי, שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט, אולי יחנן ה' אלהי צבאות שארית יוסף (עמוס ה טו). אמר, כולי האי ואולי. בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו, בקשו צדק, בקשו ענוה, אולי תסתרו ביום אף ה' (צפני' ב ג'). כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו (עמוס ד יג). רבי חגי אומר, יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה (איכה ג כח). כי את כל מעשה, האלהים יביא במשפט על כל נעלם (קהלת יב יד). ויאמר שאול צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי, ואלהים סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות וגו' (ש"א כח טו). ולמה לא אמר ליה באורים ותומים. אמר רבי יצחק, לב יודע מרת נפשו (משלי יד י). על שהרג נוב עיר הכהנים, לא הזכיר לו אורים ותומים. אמר לו שמואל, ויעש ה' לו כאשר דבר בידי ויקרע ה' את הממלכה מידך ויתנה לרעך לדוד (ש"א כח יז). אמר ליה, כד הוית גבן, אמרת לי, ויתנה לרעך הטוב ממך. וכדו אמרת, לרעך לדוד. אמר לה, כד הוינא גבך, הוינא בעלמא דשקר, והוינא אמרי לך מילין דשקר, מדחיל מינך דלא תקטלינני. ברם אנא כען בעלמא דקשוט, לא תשמע מני אלא מלין דקשוט. לא על חנם עשה לך הקדוש ברוך הוא בדבר הזה, אלא, כאשר לא שמעת בקול ה' ולא עשית חרון אפו בעמלק וגו', ויתן ה' גם את ישראל עמך ביד פלשתים, ומחר אתה ובניך עמי (שם שם יח-יט). עמי, במחיצתי, כיון ששמע כך, וימהר שאול ויפל מלא קומתו ארצה ויירא מאד מדברי שמואל (שם שם כ). אמרו אבנר ועמשא, מה אמר לך. אמר להם, אמר לי, למחר את נחת לקרבא ונצחת, ובניך מתמנין רברבים. אמר רבי שמעון בן לקיש, באותה שעה קרא הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת, ואמר להם, בואו וראו בריה שבראתי בעולמי. בנוהג שבעולם, אדם שהוא הולך לבית המשתה, אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין, וזה יורד למלחמה ויודע שהוא נהרג, ונוטל בניו עמו, ושמח על מדת הדין שפוגעת בו. אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, מלמד, שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה, דור דור ודורשיו, דור דור ושופטיו, דור דור ושוטריו, דור דור ומלכיו, והראהו את שאול ובניו נופלים בחרב. אמר לפניו, רבונו של עולם, מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב. אמר לו הקדוש ברוך הוא, ולי אתה אומר. אמור אל הכהנים שהרג, שמקטרגין על שאול על שהרג נוב עיר הכהנים. וזה שנאמר, ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים. תנו רבנן, על חמש חטאות נהרג אותו צדיק, שנאמר, וימת שאול במעלו אשר מעל בה' (דה"א י יג), על שהרג נוב עיר הכהנים, ועל שחמל על אגג. ועל אשר לא שמע לשמואל, שאמר לו, שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך (שמואל א י ח), והוא לא עשה כן, אלא, ואתאפק ואעלה העולה (שם יג יב). וגם לשאול באוב לדרוש, ולא דרש בה' וימיתהו (דברי הימים א י יג-יד):
דבר אחר, אמר אל הכהנים. מה כתיב למעלה מן הענין, ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו, באבן ירגמו אותם דמיהם בם, ואחרי כן, אמור אל הכהנים. זה שאמר הכתוב, וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים, הלא עם אל אלהיו ידרוש בעד החיים אל המתים (ישע' ח יט). אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, אם יאמרו לכם אומות העולם, הניחו אל האלהים שבשמים ודרשו אל האובות. אמרו להם, הלא עם אל אלהיו ידרוש. כמו שאמר אליהו לאחזיהו, המבלי אין אלהים בישראל אתה שולח לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון (מ"ב א ו). למה לנו להניח חי העולמים, וה' אלהים אמת, הוא אלהים חיים ומלך עולם, ונדרוש אל המתים, פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו (תהל' קטו ה). אנו כתיב בנו, ואתם הדבקים בה' אלהיכם, חיים כלכם היום (דבר' ד ד), לפיכך נדרוש באלהים חיים. אבל אלהות של עובדי עבודה זרה, כמוהם יהיו עושיהם (תה' קטו ח). מה כתיב אחריו, לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה אשר אין לו שחר (ישעי' ח כ). רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן אמר, אמר הקדוש ברוך הוא, אם לא יאמרו כדבר הזה לאומות העולם, אין להם שחר, אינו מזריח להם את השחר. רבי שמעון בן לקיש אומר, אשר אין לו שחר, האובות והידעונים על עצמן אינן מעלין את השחר, שהן נתונין באופל, וכל שכן על אחרים. ואם תאמרו, ממי נדרוש. הרי הוא אומר, ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וגו', על פי התורה אשר יורוך וגו' (דבר' יז ט-יא). ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני, מה כתיב אחריו, אמור אל הכהנים בני אהרן. מה ענין זה אצל זה. אלא שצפה הקדוש ברוך הוא, שעתיד שאול למלוך על ישראל ולהרוג את הכהנים בנוב ולדרוש באוב וידעוני, שנאמר, ויאמר שאול לעבדיו בקשו לי אשת בעלת אוב ואלכה אליה ואדרשה בה (ש"א כח ז). אמר רבי שמעון בן לקיש, משל למה שאול דומה, למלך שנכנס למדינה. אמר המלך, כל התרנגולין שיש במקום הזה ישחטו בלילה. בקש לצאת לדרכו בבקר, אמר, אין כאן תרנגול שיקרא. אמרו לו, לא אתה הוא שצוית לשחטן. אף כאן שאול הסיר את האובות ואת הידעונים, והוא חוזר ואומר, בקשו לי אשת בעלת אוב. ויתחפש שאול (שם שם ח). מהו ויתחפש, שנעשה חפשי מן המלכות. וילך הוא ושני אנשים עמו ויבאו אל האשה לילה ויאמר קסמי נא לי באוב והעלי לי את אשר אומר אליך (שם). ומי היו. אבנר ועמשא. למדה תורה דרך ארץ, שלא יצא אדם לדרך לבדו. שכל היוצא לבדו לדרך, נעשה עבד לעבדים. אמר רבי איבו, שני בני אדם נהגו דרך ארץ, אברהם ושאול. אברהם, כתיב בו, ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו, ויבקע עצי עולה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים (בראשי' כב ג). וכאן, וילך הוא ושני אנשים עמו. ויבאו אל האשה לילה, וכי לילה היה. אלא אותה שעה היה להם אפילה כלילה. ויאמר קסמי נא לי באוב והעלי לי את אשר אומר אליך (ש"א כח ח). אמרה האשה, הנה אתה ידעת את אשר עשה שאול אשר הכרית את האובות ואת הידעני מן הארץ, ולמה אתה מתנקש בנפשי להמיתני (שם שם ט). אמר לה, חי ה' אם יקרך עון בדבר הזה (שם שם י). אמר רבי שמעון בן לקיש, משל למי שאול דומה. לאשה שהיא נתונה אצל אהובה, והיא נשבעת בחה' בעלה. ותאמר האשה את מי אעלה לך (שם שם יא), מאומרי מי ה', או מאומרי מי כמוכה באלים ה'. אמר לה, שמואל העלי לי (שם), רבן של הנביאים. עשתה מה שעשתה והעלתו. ותרא האשה את שמואל ותזעק בקול גדול ותאמר האשה למה רמיתני ואתה שאול (שם שם יב). מהיכן ידעה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה, לא כשם שהוא עולה למלך כך הוא עולה להדיוט. אלא למלך, פניו למעלה ורגליו למטה כדרך כל העולם. ולהדיוט, פניו למטה ורגליו למעלה. ויאמר לה המלך אל תיראי כי מה ראית, ותאמר האשה אל שאול, אלהים ראיתי עולים מן הארץ (שם שם יג). אלהים, תרי. ומי היו. שמואל ומשה. כששמע שאול כך, נתיירא, שקרא לאחד ועלו שנים, שנאמר, אלהים ראיתי עולים מן הארץ. ויאמר לה מה תארו (שם שם יד) של אחד. ותאמר איש זקן עולה והוא עטה מעיל (שם). שלשה דברים אמרו במעלה המת בזכורו. המעלה אותו, רואהו ואינו שומע את קולו. והשואלו, שומע את קולו ואינו רואהו. והעומדים שם, לא שומעין ולא רואין. איש זקן עולה והוא עטה מעיל. ולהלן כתיב, ומעיל קטן תעשה לו אמו (ש"א ב יט). תנא, הוא המעיל אשר בו גדל, בו נקבר, בו עלה. תנא בשם רבי נתן, כסות שיורדת עם אדם לקבורה, בו עתיד לעלות בתחיית המתים, שנאמר, תתהפך כחמר חותם ויתיצבו כמו לבוש (איוב לח יד). וידע שאול כי שמואל הוא ויפול אפים ארצה, ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי (ש"א כח יד-טו). אמר ליה לא היה לך להרגיז לבוראך אלא בי, שעשית אותי עבודה זרה. לא כן שנינו, כשם שנפרעים מן העובד, כך נפרעין מן הנעבד. ויש אומרים, למה הרגזתני. שאמר ליה, הייתי מרגיז שמא יום הדין הוא והייתי מתירא. והלא דברים קל וחומר. ומה שמואל רבן של כל הנביאים, היה מתירא מיום הדין. שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. רבי כי הוה מטי להאי קרא, הוה בכי, שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט, אולי יחנן ה' אלהי צבאות שארית יוסף (עמוס ה טו). אמר, כולי האי ואולי. בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו, בקשו צדק, בקשו ענוה, אולי תסתרו ביום אף ה' (צפני' ב ג'). כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו (עמוס ד יג). רבי חגי אומר, יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה (איכה ג כח). כי את כל מעשה, האלהים יביא במשפט על כל נעלם (קהלת יב יד). ויאמר שאול צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי, ואלהים סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות וגו' (ש"א כח טו). ולמה לא אמר ליה באורים ותומים. אמר רבי יצחק, לב יודע מרת נפשו (משלי יד י). על שהרג נוב עיר הכהנים, לא הזכיר לו אורים ותומים. אמר לו שמואל, ויעש ה' לו כאשר דבר בידי ויקרע ה' את הממלכה מידך ויתנה לרעך לדוד (ש"א כח יז). אמר ליה, כד הוית גבן, אמרת לי, ויתנה לרעך הטוב ממך. וכדו אמרת, לרעך לדוד. אמר לה, כד הוינא גבך, הוינא בעלמא דשקר, והוינא אמרי לך מילין דשקר, מדחיל מינך דלא תקטלינני. ברם אנא כען בעלמא דקשוט, לא תשמע מני אלא מלין דקשוט. לא על חנם עשה לך הקדוש ברוך הוא בדבר הזה, אלא, כאשר לא שמעת בקול ה' ולא עשית חרון אפו בעמלק וגו', ויתן ה' גם את ישראל עמך ביד פלשתים, ומחר אתה ובניך עמי (שם שם יח-יט). עמי, במחיצתי, כיון ששמע כך, וימהר שאול ויפל מלא קומתו ארצה ויירא מאד מדברי שמואל (שם שם כ). אמרו אבנר ועמשא, מה אמר לך. אמר להם, אמר לי, למחר את נחת לקרבא ונצחת, ובניך מתמנין רברבים. אמר רבי שמעון בן לקיש, באותה שעה קרא הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת, ואמר להם, בואו וראו בריה שבראתי בעולמי. בנוהג שבעולם, אדם שהוא הולך לבית המשתה, אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין, וזה יורד למלחמה ויודע שהוא נהרג, ונוטל בניו עמו, ושמח על מדת הדין שפוגעת בו. אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, מלמד, שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה, דור דור ודורשיו, דור דור ושופטיו, דור דור ושוטריו, דור דור ומלכיו, והראהו את שאול ובניו נופלים בחרב. אמר לפניו, רבונו של עולם, מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב. אמר לו הקדוש ברוך הוא, ולי אתה אומר. אמור אל הכהנים שהרג, שמקטרגין על שאול על שהרג נוב עיר הכהנים. וזה שנאמר, ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים. תנו רבנן, על חמש חטאות נהרג אותו צדיק, שנאמר, וימת שאול במעלו אשר מעל בה' (דה"א י יג), על שהרג נוב עיר הכהנים, ועל שחמל על אגג. ועל אשר לא שמע לשמואל, שאמר לו, שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך (שמואל א י ח), והוא לא עשה כן, אלא, ואתאפק ואעלה העולה (שם יג יב). וגם לשאול באוב לדרוש, ולא דרש בה' וימיתהו (דברי הימים א י יג-יד):
דבר אחר, אמר אל הכהנים. מה כתיב למעלה מן הענין, ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו, באבן ירגמו אותם דמיהם בם, ואחרי כן, אמור אל הכהנים. זה שאמר הכתוב, וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים, הלא עם אל אלהיו ידרוש בעד החיים אל המתים (ישע' ח יט). אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, אם יאמרו לכם אומות העולם, הניחו אל האלהים שבשמים ודרשו אל האובות. אמרו להם, הלא עם אל אלהיו ידרוש. כמו שאמר אליהו לאחזיהו, המבלי אין אלהים בישראל אתה שולח לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון (מ"ב א ו). למה לנו להניח חי העולמים, וה' אלהים אמת, הוא אלהים חיים ומלך עולם, ונדרוש אל המתים, פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו (תהל' קטו ה). אנו כתיב בנו, ואתם הדבקים בה' אלהיכם, חיים כלכם היום (דבר' ד ד), לפיכך נדרוש באלהים חיים. אבל אלהות של עובדי עבודה זרה, כמוהם יהיו עושיהם (תה' קטו ח). מה כתיב אחריו, לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה אשר אין לו שחר (ישעי' ח כ). רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן אמר, אמר הקדוש ברוך הוא, אם לא יאמרו כדבר הזה לאומות העולם, אין להם שחר, אינו מזריח להם את השחר. רבי שמעון בן לקיש אומר, אשר אין לו שחר, האובות והידעונים על עצמן אינן מעלין את השחר, שהן נתונין באופל, וכל שכן על אחרים. ואם תאמרו, ממי נדרוש. הרי הוא אומר, ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וגו', על פי התורה אשר יורוך וגו' (דבר' יז ט-יא). ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני, מה כתיב אחריו, אמור אל הכהנים בני אהרן. מה ענין זה אצל זה. אלא שצפה הקדוש ברוך הוא, שעתיד שאול למלוך על ישראל ולהרוג את הכהנים בנוב ולדרוש באוב וידעוני, שנאמר, ויאמר שאול לעבדיו בקשו לי אשת בעלת אוב ואלכה אליה ואדרשה בה (ש"א כח ז). אמר רבי שמעון בן לקיש, משל למה שאול דומה, למלך שנכנס למדינה. אמר המלך, כל התרנגולין שיש במקום הזה ישחטו בלילה. בקש לצאת לדרכו בבקר, אמר, אין כאן תרנגול שיקרא. אמרו לו, לא אתה הוא שצוית לשחטן. אף כאן שאול הסיר את האובות ואת הידעונים, והוא חוזר ואומר, בקשו לי אשת בעלת אוב. ויתחפש שאול (שם שם ח). מהו ויתחפש, שנעשה חפשי מן המלכות. וילך הוא ושני אנשים עמו ויבאו אל האשה לילה ויאמר קסמי נא לי באוב והעלי לי את אשר אומר אליך (שם). ומי היו. אבנר ועמשא. למדה תורה דרך ארץ, שלא יצא אדם לדרך לבדו. שכל היוצא לבדו לדרך, נעשה עבד לעבדים. אמר רבי איבו, שני בני אדם נהגו דרך ארץ, אברהם ושאול. אברהם, כתיב בו, ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו, ויבקע עצי עולה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים (בראשי' כב ג). וכאן, וילך הוא ושני אנשים עמו. ויבאו אל האשה לילה, וכי לילה היה. אלא אותה שעה היה להם אפילה כלילה. ויאמר קסמי נא לי באוב והעלי לי את אשר אומר אליך (ש"א כח ח). אמרה האשה, הנה אתה ידעת את אשר עשה שאול אשר הכרית את האובות ואת הידעני מן הארץ, ולמה אתה מתנקש בנפשי להמיתני (שם שם ט). אמר לה, חי ה' אם יקרך עון בדבר הזה (שם שם י). אמר רבי שמעון בן לקיש, משל למי שאול דומה. לאשה שהיא נתונה אצל אהובה, והיא נשבעת בחה' בעלה. ותאמר האשה את מי אעלה לך (שם שם יא), מאומרי מי ה', או מאומרי מי כמוכה באלים ה'. אמר לה, שמואל העלי לי (שם), רבן של הנביאים. עשתה מה שעשתה והעלתו. ותרא האשה את שמואל ותזעק בקול גדול ותאמר האשה למה רמיתני ואתה שאול (שם שם יב). מהיכן ידעה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה, לא כשם שהוא עולה למלך כך הוא עולה להדיוט. אלא למלך, פניו למעלה ורגליו למטה כדרך כל העולם. ולהדיוט, פניו למטה ורגליו למעלה. ויאמר לה המלך אל תיראי כי מה ראית, ותאמר האשה אל שאול, אלהים ראיתי עולים מן הארץ (שם שם יג). אלהים, תרי. ומי היו. שמואל ומשה. כששמע שאול כך, נתיירא, שקרא לאחד ועלו שנים, שנאמר, אלהים ראיתי עולים מן הארץ. ויאמר לה מה תארו (שם שם יד) של אחד. ותאמר איש זקן עולה והוא עטה מעיל (שם). שלשה דברים אמרו במעלה המת בזכורו. המעלה אותו, רואהו ואינו שומע את קולו. והשואלו, שומע את קולו ואינו רואהו. והעומדים שם, לא שומעין ולא רואין. איש זקן עולה והוא עטה מעיל. ולהלן כתיב, ומעיל קטן תעשה לו אמו (ש"א ב יט). תנא, הוא המעיל אשר בו גדל, בו נקבר, בו עלה. תנא בשם רבי נתן, כסות שיורדת עם אדם לקבורה, בו עתיד לעלות בתחיית המתים, שנאמר, תתהפך כחמר חותם ויתיצבו כמו לבוש (איוב לח יד). וידע שאול כי שמואל הוא ויפול אפים ארצה, ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי (ש"א כח יד-טו). אמר ליה לא היה לך להרגיז לבוראך אלא בי, שעשית אותי עבודה זרה. לא כן שנינו, כשם שנפרעים מן העובד, כך נפרעין מן הנעבד. ויש אומרים, למה הרגזתני. שאמר ליה, הייתי מרגיז שמא יום הדין הוא והייתי מתירא. והלא דברים קל וחומר. ומה שמואל רבן של כל הנביאים, היה מתירא מיום הדין. שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. רבי כי הוה מטי להאי קרא, הוה בכי, שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט, אולי יחנן ה' אלהי צבאות שארית יוסף (עמוס ה טו). אמר, כולי האי ואולי. בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו, בקשו צדק, בקשו ענוה, אולי תסתרו ביום אף ה' (צפני' ב ג'). כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו (עמוס ד יג). רבי חגי אומר, יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה (איכה ג כח). כי את כל מעשה, האלהים יביא במשפט על כל נעלם (קהלת יב יד). ויאמר שאול צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי, ואלהים סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות וגו' (ש"א כח טו). ולמה לא אמר ליה באורים ותומים. אמר רבי יצחק, לב יודע מרת נפשו (משלי יד י). על שהרג נוב עיר הכהנים, לא הזכיר לו אורים ותומים. אמר לו שמואל, ויעש ה' לו כאשר דבר בידי ויקרע ה' את הממלכה מידך ויתנה לרעך לדוד (ש"א כח יז). אמר ליה, כד הוית גבן, אמרת לי, ויתנה לרעך הטוב ממך. וכדו אמרת, לרעך לדוד. אמר לה, כד הוינא גבך, הוינא בעלמא דשקר, והוינא אמרי לך מילין דשקר, מדחיל מינך דלא תקטלינני. ברם אנא כען בעלמא דקשוט, לא תשמע מני אלא מלין דקשוט. לא על חנם עשה לך הקדוש ברוך הוא בדבר הזה, אלא, כאשר לא שמעת בקול ה' ולא עשית חרון אפו בעמלק וגו', ויתן ה' גם את ישראל עמך ביד פלשתים, ומחר אתה ובניך עמי (שם שם יח-יט). עמי, במחיצתי, כיון ששמע כך, וימהר שאול ויפל מלא קומתו ארצה ויירא מאד מדברי שמואל (שם שם כ). אמרו אבנר ועמשא, מה אמר לך. אמר להם, אמר לי, למחר את נחת לקרבא ונצחת, ובניך מתמנין רברבים. אמר רבי שמעון בן לקיש, באותה שעה קרא הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת, ואמר להם, בואו וראו בריה שבראתי בעולמי. בנוהג שבעולם, אדם שהוא הולך לבית המשתה, אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין, וזה יורד למלחמה ויודע שהוא נהרג, ונוטל בניו עמו, ושמח על מדת הדין שפוגעת בו. אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, מלמד, שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה, דור דור ודורשיו, דור דור ושופטיו, דור דור ושוטריו, דור דור ומלכיו, והראהו את שאול ובניו נופלים בחרב. אמר לפניו, רבונו של עולם, מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב. אמר לו הקדוש ברוך הוא, ולי אתה אומר. אמור אל הכהנים שהרג, שמקטרגין על שאול על שהרג נוב עיר הכהנים. וזה שנאמר, ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים. תנו רבנן, על חמש חטאות נהרג אותו צדיק, שנאמר, וימת שאול במעלו אשר מעל בה' (דה"א י יג), על שהרג נוב עיר הכהנים, ועל שחמל על אגג. ועל אשר לא שמע לשמואל, שאמר לו, שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך (שמואל א י ח), והוא לא עשה כן, אלא, ואתאפק ואעלה העולה (שם יג יב). וגם לשאול באוב לדרוש, ולא דרש בה' וימיתהו (דברי הימים א י יג-יד):
דבר אחר, אמר אל הכהנים. מה כתיב למעלה מן הענין, ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו, באבן ירגמו אותם דמיהם בם, ואחרי כן, אמור אל הכהנים. זה שאמר הכתוב, וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים, הלא עם אל אלהיו ידרוש בעד החיים אל המתים (ישע' ח יט). אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, אם יאמרו לכם אומות העולם, הניחו אל האלהים שבשמים ודרשו אל האובות. אמרו להם, הלא עם אל אלהיו ידרוש. כמו שאמר אליהו לאחזיהו, המבלי אין אלהים בישראל אתה שולח לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון (מ"ב א ו). למה לנו להניח חי העולמים, וה' אלהים אמת, הוא אלהים חיים ומלך עולם, ונדרוש אל המתים, פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו (תהל' קטו ה). אנו כתיב בנו, ואתם הדבקים בה' אלהיכם, חיים כלכם היום (דבר' ד ד), לפיכך נדרוש באלהים חיים. אבל אלהות של עובדי עבודה זרה, כמוהם יהיו עושיהם (תה' קטו ח). מה כתיב אחריו, לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה אשר אין לו שחר (ישעי' ח כ). רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן אמר, אמר הקדוש ברוך הוא, אם לא יאמרו כדבר הזה לאומות העולם, אין להם שחר, אינו מזריח להם את השחר. רבי שמעון בן לקיש אומר, אשר אין לו שחר, האובות והידעונים על עצמן אינן מעלין את השחר, שהן נתונין באופל, וכל שכן על אחרים. ואם תאמרו, ממי נדרוש. הרי הוא אומר, ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וגו', על פי התורה אשר יורוך וגו' (דבר' יז ט-יא). ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני, מה כתיב אחריו, אמור אל הכהנים בני אהרן. מה ענין זה אצל זה. אלא שצפה הקדוש ברוך הוא, שעתיד שאול למלוך על ישראל ולהרוג את הכהנים בנוב ולדרוש באוב וידעוני, שנאמר, ויאמר שאול לעבדיו בקשו לי אשת בעלת אוב ואלכה אליה ואדרשה בה (ש"א כח ז). אמר רבי שמעון בן לקיש, משל למה שאול דומה, למלך שנכנס למדינה. אמר המלך, כל התרנגולין שיש במקום הזה ישחטו בלילה. בקש לצאת לדרכו בבקר, אמר, אין כאן תרנגול שיקרא. אמרו לו, לא אתה הוא שצוית לשחטן. אף כאן שאול הסיר את האובות ואת הידעונים, והוא חוזר ואומר, בקשו לי אשת בעלת אוב. ויתחפש שאול (שם שם ח). מהו ויתחפש, שנעשה חפשי מן המלכות. וילך הוא ושני אנשים עמו ויבאו אל האשה לילה ויאמר קסמי נא לי באוב והעלי לי את אשר אומר אליך (שם). ומי היו. אבנר ועמשא. למדה תורה דרך ארץ, שלא יצא אדם לדרך לבדו. שכל היוצא לבדו לדרך, נעשה עבד לעבדים. אמר רבי איבו, שני בני אדם נהגו דרך ארץ, אברהם ושאול. אברהם, כתיב בו, ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו, ויבקע עצי עולה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים (בראשי' כב ג). וכאן, וילך הוא ושני אנשים עמו. ויבאו אל האשה לילה, וכי לילה היה. אלא אותה שעה היה להם אפילה כלילה. ויאמר קסמי נא לי באוב והעלי לי את אשר אומר אליך (ש"א כח ח). אמרה האשה, הנה אתה ידעת את אשר עשה שאול אשר הכרית את האובות ואת הידעני מן הארץ, ולמה אתה מתנקש בנפשי להמיתני (שם שם ט). אמר לה, חי ה' אם יקרך עון בדבר הזה (שם שם י). אמר רבי שמעון בן לקיש, משל למי שאול דומה. לאשה שהיא נתונה אצל אהובה, והיא נשבעת בחה' בעלה. ותאמר האשה את מי אעלה לך (שם שם יא), מאומרי מי ה', או מאומרי מי כמוכה באלים ה'. אמר לה, שמואל העלי לי (שם), רבן של הנביאים. עשתה מה שעשתה והעלתו. ותרא האשה את שמואל ותזעק בקול גדול ותאמר האשה למה רמיתני ואתה שאול (שם שם יב). מהיכן ידעה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה, לא כשם שהוא עולה למלך כך הוא עולה להדיוט. אלא למלך, פניו למעלה ורגליו למטה כדרך כל העולם. ולהדיוט, פניו למטה ורגליו למעלה. ויאמר לה המלך אל תיראי כי מה ראית, ותאמר האשה אל שאול, אלהים ראיתי עולים מן הארץ (שם שם יג). אלהים, תרי. ומי היו. שמואל ומשה. כששמע שאול כך, נתיירא, שקרא לאחד ועלו שנים, שנאמר, אלהים ראיתי עולים מן הארץ. ויאמר לה מה תארו (שם שם יד) של אחד. ותאמר איש זקן עולה והוא עטה מעיל (שם). שלשה דברים אמרו במעלה המת בזכורו. המעלה אותו, רואהו ואינו שומע את קולו. והשואלו, שומע את קולו ואינו רואהו. והעומדים שם, לא שומעין ולא רואין. איש זקן עולה והוא עטה מעיל. ולהלן כתיב, ומעיל קטן תעשה לו אמו (ש"א ב יט). תנא, הוא המעיל אשר בו גדל, בו נקבר, בו עלה. תנא בשם רבי נתן, כסות שיורדת עם אדם לקבורה, בו עתיד לעלות בתחיית המתים, שנאמר, תתהפך כחמר חותם ויתיצבו כמו לבוש (איוב לח יד). וידע שאול כי שמואל הוא ויפול אפים ארצה, ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי (ש"א כח יד-טו). אמר ליה לא היה לך להרגיז לבוראך אלא בי, שעשית אותי עבודה זרה. לא כן שנינו, כשם שנפרעים מן העובד, כך נפרעין מן הנעבד. ויש אומרים, למה הרגזתני. שאמר ליה, הייתי מרגיז שמא יום הדין הוא והייתי מתירא. והלא דברים קל וחומר. ומה שמואל רבן של כל הנביאים, היה מתירא מיום הדין. שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. רבי כי הוה מטי להאי קרא, הוה בכי, שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט, אולי יחנן ה' אלהי צבאות שארית יוסף (עמוס ה טו). אמר, כולי האי ואולי. בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו, בקשו צדק, בקשו ענוה, אולי תסתרו ביום אף ה' (צפני' ב ג'). כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו (עמוס ד יג). רבי חגי אומר, יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה (איכה ג כח). כי את כל מעשה, האלהים יביא במשפט על כל נעלם (קהלת יב יד). ויאמר שאול צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי, ואלהים סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות וגו' (ש"א כח טו). ולמה לא אמר ליה באורים ותומים. אמר רבי יצחק, לב יודע מרת נפשו (משלי יד י). על שהרג נוב עיר הכהנים, לא הזכיר לו אורים ותומים. אמר לו שמואל, ויעש ה' לו כאשר דבר בידי ויקרע ה' את הממלכה מידך ויתנה לרעך לדוד (ש"א כח יז). אמר ליה, כד הוית גבן, אמרת לי, ויתנה לרעך הטוב ממך. וכדו אמרת, לרעך לדוד. אמר לה, כד הוינא גבך, הוינא בעלמא דשקר, והוינא אמרי לך מילין דשקר, מדחיל מינך דלא תקטלינני. ברם אנא כען בעלמא דקשוט, לא תשמע מני אלא מלין דקשוט. לא על חנם עשה לך הקדוש ברוך הוא בדבר הזה, אלא, כאשר לא שמעת בקול ה' ולא עשית חרון אפו בעמלק וגו', ויתן ה' גם את ישראל עמך ביד פלשתים, ומחר אתה ובניך עמי (שם שם יח-יט). עמי, במחיצתי, כיון ששמע כך, וימהר שאול ויפל מלא קומתו ארצה ויירא מאד מדברי שמואל (שם שם כ). אמרו אבנר ועמשא, מה אמר לך. אמר להם, אמר לי, למחר את נחת לקרבא ונצחת, ובניך מתמנין רברבים. אמר רבי שמעון בן לקיש, באותה שעה קרא הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת, ואמר להם, בואו וראו בריה שבראתי בעולמי. בנוהג שבעולם, אדם שהוא הולך לבית המשתה, אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין, וזה יורד למלחמה ויודע שהוא נהרג, ונוטל בניו עמו, ושמח על מדת הדין שפוגעת בו. אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, מלמד, שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה, דור דור ודורשיו, דור דור ושופטיו, דור דור ושוטריו, דור דור ומלכיו, והראהו את שאול ובניו נופלים בחרב. אמר לפניו, רבונו של עולם, מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב. אמר לו הקדוש ברוך הוא, ולי אתה אומר. אמור אל הכהנים שהרג, שמקטרגין על שאול על שהרג נוב עיר הכהנים. וזה שנאמר, ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים. תנו רבנן, על חמש חטאות נהרג אותו צדיק, שנאמר, וימת שאול במעלו אשר מעל בה' (דה"א י יג), על שהרג נוב עיר הכהנים, ועל שחמל על אגג. ועל אשר לא שמע לשמואל, שאמר לו, שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך (שמואל א י ח), והוא לא עשה כן, אלא, ואתאפק ואעלה העולה (שם יג יב). וגם לשאול באוב לדרוש, ולא דרש בה' וימיתהו (דברי הימים א י יג-יד):
דבר אחר, אמר אל הכהנים. מה כתיב למעלה מן הענין, ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו, באבן ירגמו אותם דמיהם בם, ואחרי כן, אמור אל הכהנים. זה שאמר הכתוב, וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים, הלא עם אל אלהיו ידרוש בעד החיים אל המתים (ישע' ח יט). אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, אם יאמרו לכם אומות העולם, הניחו אל האלהים שבשמים ודרשו אל האובות. אמרו להם, הלא עם אל אלהיו ידרוש. כמו שאמר אליהו לאחזיהו, המבלי אין אלהים בישראל אתה שולח לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון (מ"ב א ו). למה לנו להניח חי העולמים, וה' אלהים אמת, הוא אלהים חיים ומלך עולם, ונדרוש אל המתים, פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו (תהל' קטו ה). אנו כתיב בנו, ואתם הדבקים בה' אלהיכם, חיים כלכם היום (דבר' ד ד), לפיכך נדרוש באלהים חיים. אבל אלהות של עובדי עבודה זרה, כמוהם יהיו עושיהם (תה' קטו ח). מה כתיב אחריו, לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה אשר אין לו שחר (ישעי' ח כ). רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן אמר, אמר הקדוש ברוך הוא, אם לא יאמרו כדבר הזה לאומות העולם, אין להם שחר, אינו מזריח להם את השחר. רבי שמעון בן לקיש אומר, אשר אין לו שחר, האובות והידעונים על עצמן אינן מעלין את השחר, שהן נתונין באופל, וכל שכן על אחרים. ואם תאמרו, ממי נדרוש. הרי הוא אומר, ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וגו', על פי התורה אשר יורוך וגו' (דבר' יז ט-יא). ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני, מה כתיב אחריו, אמור אל הכהנים בני אהרן. מה ענין זה אצל זה. אלא שצפה הקדוש ברוך הוא, שעתיד שאול למלוך על ישראל ולהרוג את הכהנים בנוב ולדרוש באוב וידעוני, שנאמר, ויאמר שאול לעבדיו בקשו לי אשת בעלת אוב ואלכה אליה ואדרשה בה (ש"א כח ז). אמר רבי שמעון בן לקיש, משל למה שאול דומה, למלך שנכנס למדינה. אמר המלך, כל התרנגולין שיש במקום הזה ישחטו בלילה. בקש לצאת לדרכו בבקר, אמר, אין כאן תרנגול שיקרא. אמרו לו, לא אתה הוא שצוית לשחטן. אף כאן שאול הסיר את האובות ואת הידעונים, והוא חוזר ואומר, בקשו לי אשת בעלת אוב. ויתחפש שאול (שם שם ח). מהו ויתחפש, שנעשה חפשי מן המלכות. וילך הוא ושני אנשים עמו ויבאו אל האשה לילה ויאמר קסמי נא לי באוב והעלי לי את אשר אומר אליך (שם). ומי היו. אבנר ועמשא. למדה תורה דרך ארץ, שלא יצא אדם לדרך לבדו. שכל היוצא לבדו לדרך, נעשה עבד לעבדים. אמר רבי איבו, שני בני אדם נהגו דרך ארץ, אברהם ושאול. אברהם, כתיב בו, ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו, ויבקע עצי עולה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים (בראשי' כב ג). וכאן, וילך הוא ושני אנשים עמו. ויבאו אל האשה לילה, וכי לילה היה. אלא אותה שעה היה להם אפילה כלילה. ויאמר קסמי נא לי באוב והעלי לי את אשר אומר אליך (ש"א כח ח). אמרה האשה, הנה אתה ידעת את אשר עשה שאול אשר הכרית את האובות ואת הידעני מן הארץ, ולמה אתה מתנקש בנפשי להמיתני (שם שם ט). אמר לה, חי ה' אם יקרך עון בדבר הזה (שם שם י). אמר רבי שמעון בן לקיש, משל למי שאול דומה. לאשה שהיא נתונה אצל אהובה, והיא נשבעת בחה' בעלה. ותאמר האשה את מי אעלה לך (שם שם יא), מאומרי מי ה', או מאומרי מי כמוכה באלים ה'. אמר לה, שמואל העלי לי (שם), רבן של הנביאים. עשתה מה שעשתה והעלתו. ותרא האשה את שמואל ותזעק בקול גדול ותאמר האשה למה רמיתני ואתה שאול (שם שם יב). מהיכן ידעה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה, לא כשם שהוא עולה למלך כך הוא עולה להדיוט. אלא למלך, פניו למעלה ורגליו למטה כדרך כל העולם. ולהדיוט, פניו למטה ורגליו למעלה. ויאמר לה המלך אל תיראי כי מה ראית, ותאמר האשה אל שאול, אלהים ראיתי עולים מן הארץ (שם שם יג). אלהים, תרי. ומי היו. שמואל ומשה. כששמע שאול כך, נתיירא, שקרא לאחד ועלו שנים, שנאמר, אלהים ראיתי עולים מן הארץ. ויאמר לה מה תארו (שם שם יד) של אחד. ותאמר איש זקן עולה והוא עטה מעיל (שם). שלשה דברים אמרו במעלה המת בזכורו. המעלה אותו, רואהו ואינו שומע את קולו. והשואלו, שומע את קולו ואינו רואהו. והעומדים שם, לא שומעין ולא רואין. איש זקן עולה והוא עטה מעיל. ולהלן כתיב, ומעיל קטן תעשה לו אמו (ש"א ב יט). תנא, הוא המעיל אשר בו גדל, בו נקבר, בו עלה. תנא בשם רבי נתן, כסות שיורדת עם אדם לקבורה, בו עתיד לעלות בתחיית המתים, שנאמר, תתהפך כחמר חותם ויתיצבו כמו לבוש (איוב לח יד). וידע שאול כי שמואל הוא ויפול אפים ארצה, ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי (ש"א כח יד-טו). אמר ליה לא היה לך להרגיז לבוראך אלא בי, שעשית אותי עבודה זרה. לא כן שנינו, כשם שנפרעים מן העובד, כך נפרעין מן הנעבד. ויש אומרים, למה הרגזתני. שאמר ליה, הייתי מרגיז שמא יום הדין הוא והייתי מתירא. והלא דברים קל וחומר. ומה שמואל רבן של כל הנביאים, היה מתירא מיום הדין. שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. רבי כי הוה מטי להאי קרא, הוה בכי, שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט, אולי יחנן ה' אלהי צבאות שארית יוסף (עמוס ה טו). אמר, כולי האי ואולי. בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו, בקשו צדק, בקשו ענוה, אולי תסתרו ביום אף ה' (צפני' ב ג'). כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו (עמוס ד יג). רבי חגי אומר, יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה (איכה ג כח). כי את כל מעשה, האלהים יביא במשפט על כל נעלם (קהלת יב יד). ויאמר שאול צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי, ואלהים סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות וגו' (ש"א כח טו). ולמה לא אמר ליה באורים ותומים. אמר רבי יצחק, לב יודע מרת נפשו (משלי יד י). על שהרג נוב עיר הכהנים, לא הזכיר לו אורים ותומים. אמר לו שמואל, ויעש ה' לו כאשר דבר בידי ויקרע ה' את הממלכה מידך ויתנה לרעך לדוד (ש"א כח יז). אמר ליה, כד הוית גבן, אמרת לי, ויתנה לרעך הטוב ממך. וכדו אמרת, לרעך לדוד. אמר לה, כד הוינא גבך, הוינא בעלמא דשקר, והוינא אמרי לך מילין דשקר, מדחיל מינך דלא תקטלינני. ברם אנא כען בעלמא דקשוט, לא תשמע מני אלא מלין דקשוט. לא על חנם עשה לך הקדוש ברוך הוא בדבר הזה, אלא, כאשר לא שמעת בקול ה' ולא עשית חרון אפו בעמלק וגו', ויתן ה' גם את ישראל עמך ביד פלשתים, ומחר אתה ובניך עמי (שם שם יח-יט). עמי, במחיצתי, כיון ששמע כך, וימהר שאול ויפל מלא קומתו ארצה ויירא מאד מדברי שמואל (שם שם כ). אמרו אבנר ועמשא, מה אמר לך. אמר להם, אמר לי, למחר את נחת לקרבא ונצחת, ובניך מתמנין רברבים. אמר רבי שמעון בן לקיש, באותה שעה קרא הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת, ואמר להם, בואו וראו בריה שבראתי בעולמי. בנוהג שבעולם, אדם שהוא הולך לבית המשתה, אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין, וזה יורד למלחמה ויודע שהוא נהרג, ונוטל בניו עמו, ושמח על מדת הדין שפוגעת בו. אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, מלמד, שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה, דור דור ודורשיו, דור דור ושופטיו, דור דור ושוטריו, דור דור ומלכיו, והראהו את שאול ובניו נופלים בחרב. אמר לפניו, רבונו של עולם, מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב. אמר לו הקדוש ברוך הוא, ולי אתה אומר. אמור אל הכהנים שהרג, שמקטרגין על שאול על שהרג נוב עיר הכהנים. וזה שנאמר, ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים. תנו רבנן, על חמש חטאות נהרג אותו צדיק, שנאמר, וימת שאול במעלו אשר מעל בה' (דה"א י יג), על שהרג נוב עיר הכהנים, ועל שחמל על אגג. ועל אשר לא שמע לשמואל, שאמר לו, שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך (שמואל א י ח), והוא לא עשה כן, אלא, ואתאפק ואעלה העולה (שם יג יב). וגם לשאול באוב לדרוש, ולא דרש בה' וימיתהו (דברי הימים א י יג-יד):
ירגז . ענין תנועה ממקום המונח , וכן ( שמואל א כח טו ) : למה הרגזתני :
אם לקרא לך באו האנשים אם להועץ עמך בלבד כענין קריאי העדה וכענין ואקראה לך להודיעני מה אעשה:
אם לקרוא לך באו האנשים, if they only came in order to get your advice, as in Numbers 1,16 where such people who give advice are described as קרואי העדה, or in Samuel I 28,15 where a similar expression is used for advisors;
כי קללת אלהים תלוי הנה כל עצם נבדל מחומר יקרא אלהים ומזה המין הוא עצם הנפש השכלית באדם הנקראת צלם אלהים. וע''ז הדרך אמרה בעלת אוב לשאול אלהים ראיתי עולים. ובהיות שהבזיון הנעשה למת אחר מיתה הוא בזיון לנפש השכלית אשר היא עצם נבדל הנשאר אחר מיתת הגוף אמר שהוא קללת אלהים כי הלנת חתליה לגוף המת בלתי קבורה היא בזיון לאותו העצם הנצחי הנקרא אלהים:
כי קללת אלוהים תלוי, every disembodied creature is known as elohim; this includes the soul of human beings known as צלם אלוהים, “image of G’d.” [as He is without body, so this essence of a human being is without a body, does not need a body. Ed.] (Genesis 1,27) This is how we can understand the woman, known as בעלת אוב in Samuel I 28,13 whom King Sha-ul approached and asked to raise the prophet Samuel for him producing a disembodied image. Seeing that the disgrace done to a person after he has died is also an insult to this disembodied essence of him, the Torah describes it as קללת אלוהים, equivalent to cursing the dead person’s eternal essence. קללת אלהים, leaving the dead corpse hanging without burial is an insult to that very eternal essence of a human being called אלהים.
לא יומתו אבות על בנים אפי' על חטא המרד במלכות ישראל (מציעא) שמנהג המלכים הקדמונים היה לחרוג גם את בניהם שלא יקומו לשונאים למלכות. בענין הכינו לבניו מטבח בעון אבותם בל יקומו ויירשו ארץ ומלאו פני תבל ערים. פי' שונאים כמו ויהי ערך. מ''מ אסרה תורה למלכי ישראל להרוג זה בשביל זה בחמלת ה' על עמו. וזה קיים אמציהו מלך יהודה כאמרו ויהי כאשר חזקה הממלכה בידו ויהרוג את עבדיו המכים את המלך אביו ואת בני המכים לא המית ככתוב בתורה בספר משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות:
לא יומתו אבות על בנים, even if the crime involved was insurrection against the established authority, king, etc. It had been a widely accepted rule that kings would also execute the family members of rebels in order to ensure that the surviving relatives of such executed rebels would not form an active opposition to the king as a result of their grievance. Such matters are referred to in Isaiah 14,21 “prepare a slaughtering block for his sons because of the guilt of their father. Let them not arise to possess the earth! Then the world’s face shall be covered with towns.” The meaning of the word שונאים which I used earlier is to be understood as in Samuel I 28,17 ויהי ערך, “he became a foe.” In any event, the Torah prohibits Jewish kings from killing one person as a substitute for another; this is part of G’d’s pity for members of His people. Amatziah, King of Yehudah, abided by this legislation when he executed the servants who had killed his father but did not touch their children (Chronicles II 25, 3-4)
In support of our theory we draw attention to the way Samuel describes the relative merits of Saul and David on two separate occasions. When Saul consulted Samuel via the witch of Endor, Samuel says to him "G'd took the kingdom from you and gave it to your companion David." (Samuel I 28,18)
The me-il, robe, was to atone for slander, wicked use of the tongue. Several quotations throughout the Bible indicate that this robe was a type of garment worn only by superior people, people who were known to be such. Samuel I 28, 14, shows that Saul who had previously met the prophet Samuel was convinced it was he as soon as he saw a person wearing such a robe. Similarly, Job, when insisting on his own righteousness, refers to it as worn "like a robe." (Job 29, 14) So we have G'd commanding that Aaron wear a garment reflecting his piety and purity. The bells on the lower hem of this robe had to announce his entering the sanctuary. Aaron's movements were to be like a sounding to the people to commence holy communion. "Let the sound produced by a holy man, wearing pure golden bells awaken you to the imperative to seek out holiness yourself," is the message of that garment.
There is absolutely no basis for assuming that the questioner will see an image. There is certainly no question of spiritual beings responding by becoming visible as happened in the case of Saul at Endor. (Samuel I 28,12 )
6) There is an apparent contradiction in Samuel I 28,15, when compared with Chronicles I 10,14. We are told in Samuel, "the Lord departed from me, and did not answer me either through the prophets or in my dreams." In Chronicles we are told "he did not seek out G'd; therefore He killed him." (10,14)
We assume that in front of G'd there are two books for each individual. One contains a list of his good deeds, merits; the other contains a list of his sins, debits. Since the individual in question has escaped human justice, his deeds will be judged by the celestial tribunal instead, and death of the person found guilty will atone for his sin, just as death by a human tribunal would have done, had such judgment been pronounced and executed. We derive this from Joshua 7,25, "may the Lord sadden you this day" The words "this day," are to emphasize that physical death will atone for Achan, and he will not forfeit his life in the world to come. Our sages in Yuma 86, explain that death will atone for what repentance had only been able to "arrest judgment of." King Saul's death is a prime example of this result of celestial judgment, since Samuel had promised him immediate olam haba, share in the world to come. (Samuel I 28,19)