בס"ד ערב שבת קודש, שבת חזון ה'תשע"ט
תקנו חז"ל ללמוד מסכת אבות בשבת למנהג אשכנז בין מנחה לערבית ולמנהג ספרד בשחרית (טור סימן רצ"ב ) , בחלק מהמקומות נהגו מפסח עד שבועות ובחלק מהמקומות עד ראש השנה , ולפי המהר"ל (דרך החיים, הקדמה) אלמלי שבתות החורף הקצרות וחשש שיתבטלו מעונג שבת היה ראוי אף כל השנה ללמוד מסכת אבות.
מדוע תקנו ללמוד דווקא במסכת אבות , ובזמנים אלו ?
הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה מבאר שקבוע את מסכת אבות בסדר נזיקין משום שלאחר שסיים בסדר נזיקין כל מה ששייך לדיינים , התחיל באבות משתי סיבות: האחת שנדע אמיתת מסורת התורה ו"יפתח בדורו כשמואל בדורו ", והסיבה השנייה ללמד את מוסרי החכמים שנלמד מהם את המידות המעולות , והצריכים לכך יותר מכל אדם הם השופטים.
כן אנו רואים במשנה הראשונה : הוו מתונים בדין , העמידו תלמידים הרבה ....
אם כן אם מסכת אבות מדברת לדיינים , מדוע תקנו לכל עם ישראל ללמוד אותה ? מה יכול וצריך אדם פשוט ללמוד ממימרות אלו ?
כמו כן בייסוד התקנה להתחיל ללמוד לפני כל פרק את החלק הראשון במשנה בסנהדרין י' א' "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"
ובסוף כל פרק את המשנה במכות כג',טז' "רבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת. – מדוע תקנו זאת ?
מדוע רבי הקדוש קבע במסכת זו את השתלשלות התורה ? מדוע לא בתחילת המשניות ?
כדי לנסות אולי להבין ואולי לענות על השאלות נראה גמרא במסכת ב"ק דף לא ע"א , שאותה מביאים הרבה מהראשונים בהתייחסותם למסכת אבות בניהם הרמב"ם בהקדמה לשמונה פרקים :
אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין רבא אמר מילי דאבות ואמרי לה מילי דברכות:
רב יהודה אומר לנו שמי שרוצה להיות חסיד שיקיים דברים של נזיקין רבא אומר שיקיים דברים של אבות ולפי מימרא אחרת דברים של ברכות .
ראשית מהו חסיד ? אנו מכירים את מושג החסידות מהברייתא של רבי פנחס בן יאיר (ע"ז כ' ע"ב , משנה בסוטה ט, טו ) בשניהם מוזכרת החסידות כמעלה גבוהה המביאה לידי רוח הקודש .
נשאל מה ההבדל בין חסיד לצדיק גמור ?
שמעתי מהרב שלמה אבינר שליט"א , שהמושג צדיק מדבר במעשים וחסיד מדבר בשאיפות , הצדיק שומר על כל התורה ייתכן מאוד שרוצה לחטוא אבל הוא גובר על יצרו , הוא איננו רוצה לתת צדקה אבל מתגבר , איננו רוצה לעשות חסד אבל מתגבר , לעומתו החסיד רוצה לעשות טוב נפשו מקשבת לעשות צדקה וחסד , נפשו הטהרה ומחוברת לעולמו הפנימי הנשמתי הקיים בקרבו .
נעמיק בעניין , המהרש"א מסביר :
מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין כו'. יראה כי חסיד נאמר על מי שעושה מעשיו על צד היותר טוב כמאמרם פ"ק דע"ז במעלות הטוב עשרה דברים זהירות מביאה לידי זריזות כו' וחשיב למעלה עליונה חסידות מביאה לידי רוח הקודש ולפי שיש לאדם במעשיו הטובות ג' חלקים דהיינו טוב לשמים. וטוב לבריות. וטוב לעצמו. קאמר רב יהודה מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין דאז יכול לתקן מעשיו שיהיה טוב לבריות ורבא קאמר דלקיים מילי דאבות דאז יתקן מעשיו שיהיה טוב לעצמו במדות ואמרי לה דלקיים מילי דברכות דאז יתקן שיהיה טוב לשמים וכל אחד מהני אמוראי נקט כל א' מהני ג' מיני חלוקים במעשים טובים של אדם וק"ל:
החיד"א בספרו דברים אחדים בדרוש יב (וכן בעוד מספר דרושים) מביא בשם שו"ת "גינת ורדים"
ושואל האם הכוונה שיקיים הלכות ברכות הרי זה דבר ברור, וכי ברשעים אנו עוסקים אלא מדייק שרב יהודה אמר "מילי דברכות " דברים היוצאים מהברכות - אם מבין את יסוד הברכה שאסור לו לאדם ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה ובכל ברכה הוא למעשה מודה לקב"ה אזי הדבר היוצא מכך שיכוון כשהוא מברך , למי שנתן לו את הפרי ולא רק יכוון אלא אף יברר מה לברך על כל פרי ולא להסתפק בברכת שהכל בפוטרת את כולם זאת משום שהדבר היוצא מברכות , היסוד הנפשי בעולמות הפנימי הוא שכל ברכה היא הזדמנות להודות לבורא עולם .
כך גם מילי דנזיקין אם אדם מבין את יסוד קנינו של כל אחד, ונזהר בנזיקין הדבר היוצא מזה שהוא ישתדל שלא להזיק , הוא לא ייקח מחברו אפילו פחות משווה פרוטה היות ונפשו נטהרה ומידותיו מעולות והם מחוברות ליסוד העולה מנזיקין .
אפשר אולי לבאר עניין זה במספר דוגמאות :
תני אבימי בריה דרבי אבהו יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם ויש מטחינו בריחים ומביאו לחיי העולם הבא
פסיוני - עוף חשוב ושמן מין שליו שירד במדבר:
וטורדו מן העולם - שנענש עליו שמראה לו צרות עין על סעודתו:
ויש מטחינו בריחיים - שהיא מלאכה קשה:
ומביאו לעוה"ב - שמכבדו בדברו דברים טובים ונחומים והמלאכה מטיל עליו בלשון רכה מראה לו צורך השעה שאינן יכולין להתפרנס אלא ביגיעה זו .
הראשון אולי עושה ככל הכתוב בשו"ע ואולי אפילו ב"הידור" – "פנסיוני" – אך טורדו מן העולם – שמראה לו צרות עין
השני לא רק שאינו מאכילו אלא מעבידו ומטחינו בריחים ומביאו לחיי העולם הבא. - שמכבדו בדברו דברים טובים ונחומים והמלאכה מטיל עליו בלשון רכה .
האדם שני הבין והפנים את יסוד כיבוד אב ואם שיש בו גם טוב למקום אך גם טוב לבריות
כך גם במצוות צדקה אנו מוצאים :
מסייע ליה לר' יוחנן דאמר ר' יוחנן טוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב שנאמר ולבן שנים מחלב אל תקרי לבן שינים אלא לבון שינים
ואמר רבי יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות ....
גם פה אנו רואים האדם המקיים את היסוד הפנימי שבמצווה הוא טוב ונעלה יותר.
לפי היסוד שראינו בדברי החידא אנו יכולים אף להבין אף את הגמרא :
אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה ..."
אם כן אנו מבינים שמי שהרוצה להיות חסיד צריך לבנות את אישיותו לשכלל את עולמו הפנימי ולקיים "מילי נזיקין , מילי דברכות מילי דאבות " .
ומדוע איפה בחרו חז"ל במסכת אבות ?
ומסביר התשב"ץ בספרו מגן אבות בהקדמה :
אמר שמעון בה"ר צמח זלה"ה בפתיחת ספרינו זה אשר קראנוהו מגן אבות כתבנו כי עיקר כונתינו היה לפרש מסכת אבות ותחילת המחשבה היא סוף המעשה. והנה זאת המסכתא היא יקרה מאד כי היא המביאה האדם אל השלימות. ולזה אמרו רז"ל בפרק המניח את הכד האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דאבות. ואין לנו מעלה יותר גדולה מהחסידות וכבר אמרו חז"ל בראשון מע"ז חסידות מביאה לידי רוח הקדש שנאמר אז דברת בחזון לחסידיך והאומר ענוה גדולה מכולן החסידות גם כן מביאה לידי ענוה. ואע"פי שאמרו ז"ל גם כן האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דנזיקין וכן אמרו ליקיים מילי דברכות זאת המסכתא יש לה יתר שאת על ברכות ונזיקין. כי ידוע הוא שהמעלה הגדולה אשר אין אחריה מעלה היא שיהיה האדם טוב לשמים וטוב לבריות וזהו שנאמר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. ואמרו ז"ל בפרק ראשון מקדושין אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב אלא טוב לשמים וטוב לבריות זהו צדיק שהוא טוב טוב לשמים ואינו טוב לבריות זהו צדיק שאינו טוב ועל ידי מסכת ברכות האדם הוא טוב לשמים שיהיה שם שמים שגור בפיו בכל שעה על ידי קריאת שמע בברכותיה ותפלה וברכות השבח וההודאה וברכות המצות וברכות הנהנין ועל זה נאמר שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט כלומר כמו שאין אדם שוכח יד ימינו כלל אבל היא מזומנת לו לכל צרכיו כן ראוי לאדם לשום שם שמים לנגדו תמיד. ואמרו רז"ל בפרק שואל אל תפנו אל מדעתכם וזהו תועלת המגיע ממסכת ברכות המביאה לידי חסידות. ועל ידי מסכת נזיקין הנחלקת לשלשה חלקים הנקראים תלתא בבי הוא טוב לבריות שישמור האדם מלהזיק לבריות ושיעשה גדרים לעצמו שלא יהיה שום אדם ניזוק ממנו אפילו בסיבה רחוקה ובגרמא כמו שהיו חסידים הראשונים מצניעין קוצותיהן וזכוכיותיהן בתוך שדותיהן ומעמיקין להם שלשה טפחים כדי שלא תעלם המחרישה וזהו התועלת המגיע ממסכת נזיקין המביאה לידי חסידות. וזאת המסכתא היא כוללת שתי התועליות יחד שהמקיים אותם הוא טוב לשמים וטוב לבריות כמו שיתבאר מדבריה ולזה סדרוה בסדר נזיקין. כי אחרי שסדרו מס' ברכות בסדר זרעים הקודם לשאר הסדרים וזה לשני טעמים האחד כי זאת המסכתא ראוי להקדימה לשאר מסכתות כי היא הקודמת לשאר מעשים לקרות קריאת שמע ולהתפלל בתחילת היום. והשני כי כל סדר זרעים צריך לברכה כהפרשת תרומה ומעשרות וחלה ובכורים וסידרו מסכת נזיקין בסדר הראוי לה על כן באותו סדר עצמו סידרו מסכת זו הכוללת בתועלתה לשתי המסכתות האלה שהם ברכות ונזיקין:
... וכפי מה שפירשנו דברי הש"ס ב"ק פרק המניח אמר ר"י האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין רבא אמר מילי דאבות ואמרו לה מילי דברכות, דמילי דברכות הוא הדביקות בהשי"ת והוא בבחי' עשה טוב, ומילי דנזקין שהוא המניעה ממה שאינו ראוי ומממון שאינו שלו הוא ע"י סור מרע, ומילי דאבות כולל שתיהן, ...:
א"כ במסכת אבות יש את שני המעלות טוב לשמים וטוב לבריות , במסכת אבות אנו מבקשים לבנות את האישיות , המידות והאמונות ,לבנות בתוכינו את היסוד הנפשי המחבר את עולמו הפנימי הנשמתי לעולמו המעשי בין אם זה בין אדם לחבירו בין אם זה בין אדם למקום
ואנו למדים זאת ממעשה ואמרות חכמנו וכפי רש"י כותב בסוף המסכת :
רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר וְכוּ'. .... וְנִקְרְאוּ אֵלּוּ פִּרְקֵי אָבוֹת מִפְּנֵי שֶׁנִּסְדְּרוּ הֵנָּה דִּבְרֵי אָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה זֶה מִזֶּה, כְּגוֹן מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וְהַזְּקֵנִים זֶה מִזֶּה עַד אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וְשַׁמַּאי וְהִלֵּל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְתַלְמִידָיו, וְהוֹדִיעָנוּ רַבִּי אֵיךְ הָיוּ מַעֲשֵׂיהֶם נְכוֹנִים וְהָיוּ מַזְהִירִים לְאַנְשֵׁי דּוֹרָם וּמַדְרִיכִים אוֹתָם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, כְּמוֹ כֵן רָאוּי לְכָל חָכָם לְהַזְהִיר אֶת בְּנֵי דּוֹרוֹ וּלְהוֹדִיעָם דֶּרֶךְ יְשָׁרָה:
אמר המחבר ראשונה ראוי ליתן טעם למה שנהגו לקרות מסכתא זו בין פסח לעצרת ... לכן תקנו ללמדה קודם עצרת כדי שיהיה לב כל אחד מישראל מוכן לקבל התורה בלב שלם ולהתנהג בה כדת וכשורה עכ"ל.