(במדבר טז, כה) ויקם משה וילך אל דתן ואבירם אמר ר"ל מכאן שאין מחזיקין במחלוקת דאמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר (במדבר יז, ה) ולא יהיה כקרח וכעדתו. רב אשי אמר ראוי ליצטרע.
§ With regard to the verse: “And Moses arose and went to Dathan and Abiram” (Numbers 16:25), Reish Lakish says: From here we derive that one may not perpetuate a dispute, as Rav says: Anyone who perpetuates a dispute violates a prohibition, as it is stated: “And he will not be like Korah and his assembly, as the Lord spoke by the hand of Moses to him” (Numbers 17:5). Even the aggrieved party must seek to end the dispute. Dathan and Abiram accused Moses and by right should have initiated the reconciliation. Nevertheless, Moses was not insistent on this; he went to them. Rav Ashi says: One who perpetuates a dispute is fit to be afflicted with leprosy.
ת"ר מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביו"ט חברו עליו תלמידי שמאי הזקן אמרו לו מה טיבה של בהמה זו אמר להם נקבה היא ולזבחי שלמים הבאתיה כשכש להם בזנבה והלכו להם
The Sages taught in a baraita: There was an incident involving Hillel the Elder, who brought his burnt-offering to the Temple courtyard in order to place his hands on the animal’s head on a Festival. The students of Shammai the Elder gathered upon him and said to him: What is the nature [i.e., gender] of this animal that you are bringing? He said to them: It is a female, and I have brought it as a peace-offering. He swung its tail for them [so that they would not be able to properly discern whether the animal was male or female] and they departed.
אמר רבא פשיטא לי נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו עדיף משום שלום ביתו.
Rava said: It is obvious to me that between a [Shabbat] lamp for his home or a Hanukkah lamp, the [Shabbat] lamp for his home takes precedence, due to peace in his home; [as without the light of that lamp, his family would be sitting and eating their meal in the dark.]
משנה אבות ה,טז
כל מחלוקת שהיא לשם שמיים, סופה להתקיים; ושאינה לשם שמיים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים, זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמיים, זו מחלוקת קורח ועדתו.
Every controversy that is in the name of Heaven, the end thereof is destined to result in something permanent; but one that is not in the name of Heaven, the end thereof is not destined to result in something permanent. Which is the kind of controversy that is in the name of Heaven? Such as was the controversy between Hillel and Shammai; and which is the kind of controversy that is not in the name of Heaven? Such as was the controversy between Korach and all his congregation.
בראשונה לא היתה מחלוקת בישראל אלא על הסמיכה בלבד ועשו שמאי והלל ועשו אותן ד' משרבו תלמידי ב"ש ותלמידי ב"ה ולא שימשו את רביהן כל צורכן ורבו המחלוקת בישראל ונחלקו לשתי כתות אלו מטמאין ואלו מטהרין ועוד אינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן דוד.
(ב) יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך. יוסי בן יוחנן אומר לסמוך. יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך. ניתאי הארבלי אומר לסמוך. יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך. שמעון בן שטח אומר לסמוך. שמעיה אומר לסמוך. אבטליון אומר שלא לסמוך. הלל ומנחם לא נחלקו. יצא מנחם. נכנס שמאי. שמאי אומר שלא לסמוך. הלל אומר לסמוך. הראשונים היו נשיאים. ושניים להם אב בית דין.
(2) Yose ben Yoezer says not to lean hands [on the Chagigah sacrifice]; Yose ben Yohanan says to lean hands. Yehoshua ben Perahia says not to lean hands; Nitai the Arbelite says to lean hands. Yehuda ben Tavai says not to lean hands; Shimon ben Shetach says to lean hands. Shemaya says to lean hands; Avtaliyon says not to lean hands. Hillel and Menahem did not disagree. Menahem left and Shammai entered. Shammai says not to lean hands; Hillel says to lean hands. The first [of each pair] was the nasi [head of the Sanhedrin] and the second [of each pair] was the av beit din [vice-head of the Sandhedrin].
בבלי סנהדרין פרק י פח:ב
תניא אמר רבי יוסי מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל אלא בית דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית ושני בתי דינין של עשרים ושלשה אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה יושבין בכל עיירות ישראל הוצרך הדבר לשאול שואלין מבית דין שבעירן אם שמעו אמרו להן ואם לאו באין לזה שסמוך לעירן אם שמעו אמרו להם ואם לאו באין לזה שעל פתח הר הבית אם שמעו אמרו להם ואם לאו באין לזה שעל פתח העזרה ואומר כך דרשתי וכך דרשו חבירי כך למדתי וכך למדו חבירי אם שמעו אמרו להם ואם לאו אלו ואלו באין ללשכת הגזית ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים ובשבתות ובימים טובים יושבין בחיל נשאלה שאלה בפניהם אם שמעו אמרו להם ואם לאו עומדין למנין רבו המטמאים טמאו רבו המטהרין טהרו משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות.
It has been taught; R. Yose said: Originally they would not multiply disputes in Israel, but one beit din of seventy one members sat in the Hall of Hewn Stones, and two courts of twenty three sat, one at the entrance of the Temple Mount and one at the door of the [Temple] court, and other courts of twenty three sat in all Jewish cities. If a matter of inquiry arose, the local beit din was consulted. If they had a tradition [thereon] they stated it; if not, they went to the nearest beit din. If they had a tradition thereon, they stated it, if not, they went to the beit din situated at the entrance of the Court, and he [who differed from his colleague] declared: ‘Thus have I expounded, and thus have my colleagues expounded; thus have I taught, and thus have they taught.’ If they had a tradition thereon they stated it, and if not, they all proceeded to the Hall of Hewn Stones, there they [i.e. the Great Sanhedrin] sat from the morning tamid until the evening tamid; on Sabbaths and festivals they sat within the cheil. The question was then put before them; if they had a tradition thereon, they stated it; if not, they took a vote: if the majority voted ’unclean’ they declared it so; if ‘clean’ they ruled even so.
But when the disciples of Shammai and Hillel became numerous, and did not attend to their masters as much as necessary, disputes multiplied in Israel, and the Torah became as two Torahs.
וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות ע"ז מדעת השוטים ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה ויתודה בפיו כנגד הדבור וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש.
And forfend that there should be in them [the rituals of sacrifice] no purpose beyond uprooting principles of paganism from the simple-minded! Thus it is important to understand the reasons why these laws were stated. Since the deeds of people are determined by thought, speech and action, God, may He be blessed, commanded that when he sins, he brings a sacrifice and place his hands upon him corresponding to the deed, and confess with his mouth corresponding to the speech, and burn the innards and the kidneys, as they are the instruments of thought and desire. And the limbs [of the sacrifice] correspond to the hands and feet of a person that does all of his work. And he sprinkles the blood on the altar corresponding to the blood of his soul, so that a person think in doing all of this that he sinned to God with his body and his soul, and it is fit for him that his blood be spilled and his body burnt; were it not for the kindness of the Creator, who took an exchange and ransom from him [in] the sacrifice - that its blood be instead of his blood and its soul be instead of his soul.
מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה וסמך עליה חברו עליו תלמידי ב"ש התחיל מכשכש בזנבה אמר להן ראו נקיבה היא ושלמים הפליגן בדברים והלכו להן לאחר ימים גברה ידן של ב"ש וביקשו לקבוע הלכה כדבריהם והיה שם בבא בן בוטא מתלמידי ב"ש ויודע שהלכה כב"ה ופעם אחת נכנס לעזרה ומצאה שוממת אמר ישמו בתיהן של אלו שהישמו את בית אלהינו מה עשה שלח והביא שלשת אלפים טלי מצאן קדר וביקרן ממומין והעמידן בהר הבית ואמר להן שמעוני אחיי בית ישראל כל מי שהוא רוצה יביא עולות יביא ויסמוך יביא שלמים ויסמוך באותה השעה נקבעה הלכה כבית הלל
A story [with legal significance] is told of Hillel the Elder, who brought his [animal for a] burnt offering to the Temple and performed semicha upon it. Students of Beit Shammai gathered upon him so he began swaying the animal's tail back and forth and said to them "look, it is a female and brought as a shelamim sacrifice!" He distracted them with words, and they went away. After several days, Beit Shammai gained the upper hand and wished to establish the law [of semicha] in accordance with their view, but there was one among them named Bava ben Butah, who was of the students of Beit Shammai, and he knew the law was in accordance with Beit Hillel and one time he entered the Temple courtyard [on yom tov] and saw it was desolate. He said "The houses of these ones [i.e., Beit Shammai] should be come desolate for they have caused the House of Our Lord to become desolate."
What did he do? He sent for and brought 3,000 sheep of Kedar and checked [to ensure they had no] blemishes, and he stood them in the Temple courtyard and said: "Listen my brothers, O House of Israel! Anyone who wishes to bring a burnt offering and perform semicha may do so. And any who wish to bring a peace offering and perform semicha may do so." And on that day they established the halakha in this case in accordance with the opinion of Beit Hillel.
Nobody sure of what he absolutely know
Everybody find confusion
In conclusion, he concluded long ago
That though a man may be in doubt of what he know
Very quickly he will fight
He'll fight to prove that what he does not know is so
ו וא"ר יוחנן קרח לא מן הבלועים ולא מן השרופין... במתניתא תנא קרח מן השרופין ומן הבלועין מן הבלועים.
And Rabbi Yoḥanan says: Korah was neither among the swallowed nor among the burned [he died in a plague]...
It was taught in a baraita: Korah was both among the burned and among the swallowed.
Petyr 'Littlefinger' Baelish: "The realm. Do you know what the realm is? It's the thousand blades of Aegon's enemies, a story we agree to tell each other over and over, until we forget that it's a lie."
Lord Varys: "But what do we have left, once we abandon the lie? Chaos? A gaping pit waiting to swallow us all."
Petyr 'Littlefinger' Baelish: "Chaos isn't a pit. Chaos is a ladder. Many who try to climb it fail and never get to try again. The fall breaks them. And some, are given a chance to climb. They refuse, they cling to the realm or the gods or love. Illusions. Only the ladder is real. The climb is all there is."
George R.R. Martin, A Song of Ice and Fire