(א) וַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח אֶת־בַּת־לֵוִֽי׃
(ב) וַתַּ֥הַר הָאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֵּ֤רֶא אֹתוֹ֙ כִּי־ט֣וֹב ה֔וּא וַֽתִּצְפְּנֵ֖הוּ שְׁלֹשָׁ֥ה יְרָחִֽים׃
(ג) וְלֹא־יָכְלָ֣ה עוֹד֮ הַצְּפִינוֹ֒ וַתִּֽקַּֽח־לוֹ֙ תֵּ֣בַת גֹּ֔מֶא וַתַּחְמְרָ֥ה בַחֵמָ֖ר וּבַזָּ֑פֶת וַתָּ֤שֶׂם בָּהּ֙ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וַתָּ֥שֶׂם בַּסּ֖וּף עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃
(ד) וַתֵּתַצַּ֥ב אֲחֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק לְדֵעָ֕ה מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ׃
(ה) וַתֵּ֤רֶד בַּת־פַּרְעֹה֙ לִרְחֹ֣ץ עַל־הַיְאֹ֔ר וְנַעֲרֹתֶ֥יהָ הֹלְכֹ֖ת עַל־יַ֣ד הַיְאֹ֑ר וַתֵּ֤רֶא אֶת־הַתֵּבָה֙ בְּת֣וֹךְ הַסּ֔וּף וַתִּשְׁלַ֥ח אֶת־אֲמָתָ֖הּ וַתִּקָּחֶֽהָ
(ו) וַתִּפְתַּח֙ וַתִּרְאֵ֣הוּ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וְהִנֵּה־נַ֖עַר בֹּכֶ֑ה וַתַּחְמֹ֣ל עָלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מִיַּלְדֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים זֶֽה׃
(ז) וַתֹּ֣אמֶר אֲחֹתוֹ֮ אֶל־בַּת־פַּרְעֹה֒ הַאֵלֵ֗ךְ וְקָרָ֤אתִי לָךְ֙ אִשָּׁ֣ה מֵינֶ֔קֶת מִ֖ן הָעִבְרִיֹּ֑ת וְתֵינִ֥ק לָ֖ךְ אֶת־הַיָּֽלֶד׃
(ח) וַתֹּֽאמֶר־לָ֥הּ בַּת־פַּרְעֹ֖ה לֵ֑כִי וַתֵּ֙לֶךְ֙ הָֽעַלְמָ֔ה וַתִּקְרָ֖א אֶת־אֵ֥ם הַיָּֽלֶד׃
(ט) וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ בַּת־פַּרְעֹ֗ה הֵילִ֜יכִי אֶת־הַיֶּ֤לֶד הַזֶּה֙ וְהֵינִקִ֣הוּ לִ֔י וַאֲנִ֖י אֶתֵּ֣ן אֶת־שְׂכָרֵ֑ךְ וַתִּקַּ֧ח הָאִשָּׁ֛ה הַיֶּ֖לֶד וַתְּנִיקֵֽהוּ׃
(י) וַיִגְדַּ֣ל הַיֶּ֗לֶד וַתְּבִאֵ֙הוּ֙ לְבַת־פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי־לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן־הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ׃
(1) A certain man of the house of Levi went and married a Levite woman.
(2) The woman conceived and bore a son; and when she saw how beautiful he was, she hid him for three months.
(3) When she could hide him no longer, she got a wicker basket for him and caulked it with bitumen and pitch. She put the child into it and placed it among the reeds by the bank of the Nile.
(4) And his sister stationed herself at a distance, to learn what would befall him.
(5) The daughter of Pharaoh came down to bathe in the Nile, while her maidens walked along the Nile. She spied the basket among the reeds and sent her slave girl to fetch it.
(6) When she opened it, she saw that it was a child, a boy crying. She took pity on it and said, “This must be a Hebrew child.”
(7) Then his sister said to Pharaoh’s daughter, “Shall I go and get you a Hebrew nurse to suckle the child for you?”
(8) And Pharaoh’s daughter answered, “Yes.” So the girl went and called the child’s mother.
(9) And Pharaoh’s daughter said to her, “Take this child and nurse it for me, and I will pay your wages.” So the woman took the child and nursed it.
(10) When the child grew up, she brought him to Pharaoh’s daughter, who made him her son. She named him Moses, explaining, “I drew him out of the water.”
Composed in Talmudic Israel/Babylon (c.80 - c.120 CE). Onkelos was a Roman national who converted to Judaism in Tannaic times. He composed an Aramaic translation of the Torah that was studied and commented upon by Rashi and many other rishonim.
ותקרא שמו משה. וא"ת והלא מצריית היתה והיאך קראה בלשון עברי וי"ל שהיא קראה בלשון מצרי שם שמשמעותו משה והתור' קראו משה בלשון עברי.
ותקרא שמו משה, “she named him: ‘Moses.’” If you were to ask how she, the Egyptian gave him a Hebrew name? We have to answer that in fact she gave him an Egyptian name which was the equivalent of the word משה in Hebrew. The Torah contented itself with giving us his Hebrew name. An alternate interpretation: Pharaoh’s daughter had learned Hebrew after the Hebrews had come to Egypt and had made up a large percentage of the population. [Since Moses was born 130 years after Yaakov had come to Egypt, she had never known an Egypt without Hebrews. Ed.] Pharaoh had even given Joseph a Hebrew name as we know from Genesis 41,45.
Composed in Middle-Age France / Germany / Italy / England (c.1100 - c.1300 CE). Daat Zekenim is a Torah commentary compiled by later generations of Baalei Tosafot in the 12th-13th century.
שם משה מתורגם מלשון מצרים בלשון הקדש. ושמו בלשון מצרים היה מוניום. וכך כתוב בספר עבודת האדמה הנעתק מלשון מצרים אל לשון קדרים. גם ככה בספרי חכמי יון. אולי למדה בת פרעה לשונינו או שאלה. ואל תתמה בעבור שאיננו משוי. כי השמות אינם נשמרים כמו הפעלים
Composed in Middle-Age France/Italy/England (c.1155 - c.1165 CE). Ibn Ezra’s commentary on the Tanakh reflects his knowledge as a Hebrew grammarian and philologist. His commentary is terse and aims to discover the pshat, the contextual meaning, of the text. Ibn Ezra was known for his independent ideas which aroused much controversy.
ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה וגומר עד ויהי בימים ההם. ספר הכתוב שאחרי שגדל הנער הביאתהו יוכבד הצדקת לבת פרעה לאמר הא לך גברתי הנער אשר נתת עמדי. ואמנם אמרו ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו ולפי שהשם והגזרה ההיא הם כפי הלשון העברית והיא לא היתה מדברת בלשון יהודית כי מצרית היתה לשונה... לכן השכל נותן שהיא קראתהו בשם מצרי נגזר ממלת הסרה באותו הלשון ושאותו שם העתיקו כותב התורה ותרגם בלשון הקדש בשם משה וכן כתב הראב"ע שמשה שם מתורגם ושבלשון מצרי היה נקרא מוניוס כמו שהעיד שהוא ראה בספרי הצאבה שהועתקו מלשון מצרי ללשון קדר...
אבל זה א"א לציירו בשום לשון רוצה לומר שיועתקו ויתורגמו שמות העצם הפרטים הנגזרים מהענינים מלשון ללשון עם היות שיועתקו הענינים אשר מהם יוגזרו לפי שהיה זה חסרון גדול וסכלות עצום לא יעשהו שום בעל שכל ... וזה הענין פשוט ומוסכם בכל הלשונות ולכן כל מעתיק ספר ומתרגם אותו יעתיק כל מלה ומלה מהענינים והספורים והשמות הכוללים זולתי שמות בני אדם הפרטים שלא יתרגמם בשום צד אבל יזכור אות' בשמות שהונחו להם בראשונה וכן עשה אונקלוס... אבל בלי ספק כל זה הוא טעות מבואר להראב"ע ושאר המפרשים כי הנה אדון הנביאים נקרא משה מתחלה עד יום מותו ולא הועתק שמו ולא נשתנה והטעות הזה קרה להם בחשבם שמה שאמרה תורה ותקרא שמו משה יחזור לבת פרעה ושהיא אמרה מדברת בעדה כי מן המים משיתהו שרוצה לומר כי מן המים משיתי אותו ואין הדבר כן כי כל תי"ו הנקבה הנזכר בזה הפסוק היא כנוי לצדקת אם משה לא לבת פרעה כמו שאמר ותקח האשה את הילד ותניקהו ותביאהו לבת פרעה. ועליה נאמר גם כן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו ופירוש הכתוב כך הוא שאמו של משה לקחה הילד ותניקהו ואחרי אשר גמלתו הביאתהו לבת פרעה שלקחה אותו לה לבן וכשהביאתהו לפניה קראה שמו משה רוצה לומר יוכבד הנזכרת קראתהו כן כי היא אמרה לבת פרעה שהיא ובני ביתה היהודים קראו שמו משה ותאמר רוצה לומר אמו של משה אמרה לבת פרעה כי מן המים משיתהו כלומר גברתי הלא קראתי אותו משה ע"ש המאורע שהיה לך עמו כי מן המים משית אותו.
הנה התבאר מזה שאמו של מרע"ה היא היתה אשר קראה את שמו משה בלשון העברית לא בת פרעה ושלא הועתק ולא תורגם שמו של משה מלשון מצרית ללשון עברית כדברי הראב"ע ושעל אמו של משה אמר הכתוב ותאמר כי מן המים משיתהו שהיא אמרה לבת פרעה הנה אנכי קראתי שמו משה בלשוננו העברית לפי שאת משית אותו מן המים.
Isaac ben Judah Abarbanel (Hebrew: יצחק בן יהודה אברבנאל; 1437–1508), was a Portuguese Jewish statesman, philosopher, Bible commentator, and financier.
ותקרא שמו משה כדברי רבותינו שנתגיירה והיתה לומדת לשון הקודש על שם הנס שנמשה מן המים להזכיר כי מן העברים הוא ולכך אינו נזכר בכל התורה אלא על שם זה. ד״א בת פרעה לא היתה יודעת לשון הקודש, אלא כך פשוטו של מקרא, ותקרא יוכבד את שמו משה ותאמר לה בת פרעה מהו לשון משה והגידה היא לה שהוא לשון המשכה ואז אמרה בת פרעה יפה קראתו כן כי מן המים משיתהו. משה. משוי אין כתיב כאן אלא משה, לומר כשם שמשיתיהו כן יהיה הוא מושה אחרים פי׳ יהיה מושה ישראל ממצרים.
ותקרא שמו משה, “she named him: Moses.” According to our sages this proves that she converted (by immersing herself in the Nile) to Judaism and learned the Hebrew tongue.) She commemorated the miracles of his& having been saved from the waters of the Nile by expressing this in her choice of name. An alternate explanation: the daughter of Pharaoh did not know any Hebrew, but the plain meaning of the text is that his mother Yocheved called him Moses. When the daughter of Pharaoh wanted to know the meaning of this name, she explained to her that in Hebrew the word משה derived from המשכה, means drawing something, pulling it. When hearing this, the daughter of Pharaoh agreed wholeheartedly with the name given to this infant, for in her own words: “I have pulled him out of the water.” She added that in the future she hoped that what she had done for that infant he would do for others when he would grow up.(Midrash hagadol)
Composed in Middle-Age France (c.1220 - c.1260 CE). Commentary on the Torah of Rabbi Hezekiya ben Manoah. Chizkuni is actually a compilation of insights culled from the Midrashim, as well as the writings of twenty other Rishonim, including Rashi, Rashbam and Ibn Ezra. However, Chizkuni does not name any of his sources (other than Rashi).
ותקרא שמו משה ותאמר וגו': דון יצחק מפרש ותקרא שמו שאמו קראה לו שם, לא בת פרעה, ומפרש משיתיהו מָשִית אותו (כמו יְלִדְתִנִי, לְבַבְתִנִי)... ואמנם אחר שהיה לְבֵן לְבַת פרעה, ושהיא לא ידעה כי המינקת היתה אמו, הנכון כי בת פרעה קראה לו שם. ומ"מ משה היה שמו (ולא שם אחר כגון מוניוס כדברי ראב"ע), כי mo בל' מצרי מים, usce מֻצָּל, והנה משה ענינו מֻצָּל ממים. ומזה היה כי המתרגם האלכסנדרי במקום משה כותב תמיד (Mo-yses) להיות תחלת גזרתו Mo-isce, וכן יוסף פלאויוס כתב כי המלה מורכבת מן Mo-yses, שענינו מֻצָל ממים ...
כי מן המים משיתהו: היא אמרה בל' מצרי, והכתוב אמר בלה"ק, והזכיר פעל משה להיותו ל' הנופל על הלשון.
Composed in Padua (c.1835 - c.1865 CE). Commentary written by Samuel David Luzzatto (Italy 1800 – 1865) was an Italian Jewish scholar, poet.
Philo (c. 50 CE), On the Life of Moses
Since he had been taken up from the water, the princess gave him a name derived from this and called him Moses, for Mou is the Egyptian word for water.[7]
Philo of Alexandria (Hebrew: ידידיה הכהן, c. 20 BCE – c. 50 CE), also called Philo Judaeus, was a Hellenistic Jewish philosopher who lived in Alexandria, in the Roman province of Egypt. Philo used philosophical allegory to harmonize Jewish scripture, mainly the Torah, with Greek philosophy. His method followed the practices of both Jewish exegesis and Stoic philosophy.
Josephus (c. 90 CE), Antiquities of the Jews (2:9.6)
Thermuthis imposed this name “Mouses” upon him, from what had happened when he was put into the river; for the Egyptians call water by the name of mo, and such as are saved out of it, by the name of uses: so by putting these two words together, they imposed this name upon him.
Titus Flavius Josephus (37 – c. 100), born Yosef ben Matityahu was a first-century Romano-Jewish historian who was born in Jerusalem—then part of Roman Judea. He initially fought against the Romans during the First Jewish–Roman War as head of Jewish forces in Galilee, until surrendering in 67 CE to Roman forces led by Vespasian. Flavius Josephus fully defected to the Roman side and was granted Roman citizenship. Josephus recorded Jewish history. Antiquities of the Jews recounts the history of the world from a Jewish perspective for an ostensibly Greek and Roman audience.
ותקרא שמו משה. ראיתי בשם הרב ר׳ שמואל נ״י במדינת בעהיים. דבלשון מצרי תיבה זו כצורתה משמעו ילד. וילד המלך נקרא במדינה הילד. באשר הוא ולד יולד למדינה. והוא ביאור נכון. ופירשה הטעם שהוא ילד שלה. [והרי״א פי׳ ותקרא היא אמו יוכבד. וזהו נגד חז״ל ברבה ויקרא פ״א. וגם נגד הד״א שהיה לבן לבת פרעה. ועליה לקראו בשם]:
כי מן המים משיתהו. הרי הוא כאלו נטבע במים. ואין לאביו ואמו חלק בו. ואני אם הילד. וזה הענין נקרא באמת קנין האדם. כמו שביארנו בשירה האזינו בפסוק אביך קנך יע״ש. ולפי דברינו אין שם משה יחס לתיבת משיתהו. אלא הענין הוא טעם על השם משה. ומ״מ כך דרך לשה״ק לכתוב לשון נופל על לשון. וכפו שביארנו בס׳ בראשית ל׳ כ״ה מ״ש:
Composed in Valozhyn (c.1840 - c.1880 CE). Written by Naftali Zvi Yehuda Berlin, also known as the Netziv, Haamek Davar is a commentary on the Torah. The commentary is mostly based on the Netziv’s Parashat Hashavua shiur in the Volozhin Yeshiva.
רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרַבִּי חָמָא אֲבוּהָ דְּרַבִּי הוֹשַׁעְיָא בְּשֵׁם רַב, אָמְרֵי, לֹא נִתַּן דִּבְרֵי הַיָּמִים אֶלָּא לִדָּרֵשׁ, (דברי הימים א ד, יח): וְאִשְׁתּ֣וֹ הַיְהֻדִיָּ֗ה יָלְדָ֞ה אֶת־יֶ֨רֶד אֲבִ֤י גְדוֹר֙ וְאֶת־חֶ֙בֶר֙ אֲבִ֣י שׂוֹכ֔וֹ וְאֶת־יְקֽוּתִיאֵ֖ל אֲבִ֣י זָנ֑וֹחַ וְאֵ֗לֶּה בְּנֵי֙ בִּתְיָ֣ה בַת־פַּרְעֹ֔ה אֲשֶׁ֥ר לָקַ֖ח מָֽרֶ, וְאִשְׁתּוֹ הַיְּהֻדִיָּה, זוֹ יוֹכֶבֶד... יָלְדָה אֶת יֶרֶד, זֶה משֶׁה... שֶׁהוֹרִיד אֶת הַתּוֹרָה מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה. דָּבָר אַחֵר, יֶרֶד, שֶׁהוֹרִיד אֶת הַשְּׁכִינָה מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה...
עֲשָׂרָה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ לְמשֶׁה: יֶרֶד: חֶבֶר: יְקוּתִיאֵל: אֲבִי גְדוֹר: אֲבִי סוֹכוֹ: אֲבִי זָנוֹחַ. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעָאי אָמַר אַף טוֹבִיָּה שְׁמוֹ.. אָתָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה וּפֵרַשׁ הָדֵין קְרָיָא (דברי הימים א כד, ו): וַֽיִּכְתְּבֵ֡ם שְֽׁמַֽעְיָה֩ בֶן־נְתַנְאֵ֨ל הַסּוֹפֵ֜ר... שְׁמַעְיָה, שֶׁשָּׁמַע יָהּ תְּפִלָּתוֹ. בֶּן נְתַנְאֵל בֵּן שֶׁנִּתְּנָה לוֹ תּוֹרָה מִיַּד לְיַד. הַסּוֹפֵר, שֶׁהָיָה סוֹפְרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל... וּמשֶׁה, הֲרֵי עֲשָׂרָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה חַיֶּיךָ מִכָּל שֵׁמוֹת שֶׁנִּקְרְאוּ לְךָ אֵינִי קוֹרֵא אוֹתְךָ אֶלָּא בַּשֵּׁם שֶׁקְּרָאַתְךָ בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה (שמות ב, י): וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה, וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה.
(דברי הימים א ד, יח): וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבִתְיָה בַּת פַּרְעֹה, משֶׁה לֹא הָיָה בְּנֵךְ וּקְרָאתוֹ בְּנֵךְ, אַף אַתְּ לֹא אַתְּ בִּתִּי וַאֲנִי קוֹרֵא אוֹתָךְ בִּתִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה, בַּת יָהּ. (דברי הימים א ד, יח)
Composed in Talmudic Israel/Babylon (500 CE). Vayikrah Rabbah is a midrash to Leviticus. It originated in the Land of Israel and is composed largely from older works. It makes use of Genesis Rabbah, Pesikta de-Rav Kahana, and the Jerusalem and Babylonian Talmuds.
וְאָמַרְתָּ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה בְּנִ֥י בְכֹרִ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃
וָאֹמַ֣ר אֵלֶ֗יךָ שַׁלַּ֤ח אֶת־בְּנִי֙ וְיַֽעַבְדֵ֔נִי וַתְּמָאֵ֖ן לְשַׁלְּח֑וֹ הִנֵּה֙ אָנֹכִ֣י הֹרֵ֔ג אֶת־בִּנְךָ֖ בְּכֹרֶֽךָ׃
(ג) ויהי בחצי הלילה, הדא הוא דכתיב (משלי לא, יח): טעמה כי טוב סחרה לא יכבה וגו'. אתה מוצא שאמר הכתוב: כי אין בית אשר אין שם מת...הנקבות הבכורות, אף הן מתות, חוץ מבתיה בת פרעה, שנמצא לה פרקליט טוב, זה משה שנאמר (שמות ב, ב): ותרא אותו כי טוב הוא, לפיכך אמר שלמה: טעמה כי טוב סחרה (משלי שם, טו): ותקם בעוד לילה. באיזה לילה? ויהי בחצי הלילה:
Composed in Talmudic Israel/Babylon (1200 CE). Shemot Rabbah (The Great Exodus) is the midrash to the book of Shemot. The sources include Tanhuma as well as others.