13. אגדות החורבן - שיעור וחזרה - חלק א': קמצא ובר קמצא

יG

הקובץ המכוּנה "אגדות החורבן" שאותו אנחנו לומדים נמצא בתלמוד הבבלי במסכת גִטִּין (יש לו גם מקבילות ותוספות במקומות נוספים. ראו כאן). במסגרת הלימודים שלנו אנחנו מתרכזים בשלוש אגדות: "קמצא ובר קמצא", שמיד נדון בה, "תרנגולא ותרנגולתא" ו"שקא דריספק" שבהן נדון בחלק השני (כאן). הסיפורים כתובים בארמית, אבל אתם כבר יודעים להקיש על הטקסט, לפתוח חלון משמאל, ולקרוא באופן צמוד עם פירוש רש"י או שטיינזלץ.

הסיפור "על קמצא ובר קמצא" הוא הארוך והמורכב שבין השלושה.

ניתן לחלק אותו לשלושה חלקים:
1. הפתיחה ובה דברי ר' יוחנן, המצטט מוטו, משפט פותח מִסֵּפֶר מִשְׁלֵי.

2. המעשה בארוחה וגירושו של בר קמצא

3. עלבונו של בר קמצא ומעשה הנקמה שלו

4. נסיונותיהם של חכמים להתגבר על הצרה, ודמותו של זכריה בן אבקולס

כשאתם חוזרים על הסיפור, תוכלו להיעזר בחלוקה הזו, כדי לוודא שאכן הבנתם מה קורה בכל חלק וחלק, ומה תרומתו למסר של הסיפור.
הנה בתחילה הסיפור כולו:

גיטין נ״ה ב:ט״ז-י״ח

אמר רבי יוחנן מאי דכתיב: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה" (משלי כ"ח, 14)? - אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר.

אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים -

דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא עבד סעודתא.

אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא.

אזל אייתי ליה בר קמצא.

אתא אשכחיה דהוה יתיב. אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא? קום פוק!

אמר ליה: הואיל ואתאי, שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא.

Gittin 55b:16-18

§ Apropos the war that led to the destruction of the Second Temple, the Gemara examines several aspects of the destruction of that Temple in greater detail: Rabbi Yoḥanan said: What is the meaning of that which is written: “Happy is the man who fears always, but he who hardens his heart shall fall into mischief” (Proverbs 28:14)? Jerusalem was destroyed on account of Kamtza and bar Kamtza. The place known as the King’s Mountain was destroyed on account of a rooster and a hen. The city of Beitar was destroyed on account of a shaft from a chariot [rispak]. The Gemara explains: Jerusalem was destroyed on account of Kamtza and bar Kamtza. This is as there was a certain man whose friend was named Kamtza and whose enemy was named bar Kamtza. He once made a large feast and said to his servant: Go bring me my friend Kamtza. The servant went and mistakenly brought him his enemy bar Kamtza. The man who was hosting the feast came and found bar Kamtza sitting at the feast. The host said to bar Kamtza. That man is the enemy [ba’al devava] of that man, that is, you are my enemy. What then do you want here? Arise and leave. Bar Kamtza said to him: Since I have already come, let me stay and I will give you money for whatever I eat and drink. Just do not embarrass me by sending me out.

גיטין נ״ו א:א׳-ה׳

אמר ליה: לא.

אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך.

אמר ליה: לא.

אמר ליה יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך!

אמר ליה: לא.

נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה.

אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, שמע מיניה קא ניחא להו. איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא.

אזל אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי!

אמר ליה: מי יימר?

אמר ליה: שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין ליה.

אזל שדר בידיה עגלא תלתא.

בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים - ואמרי לה: בדוקין שבעין - דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא.

סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות.

אמר להו רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח!

סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא.

אמר להו רבי זכריה: יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג!

אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.

Gittin 56a:1-5

The host said to him: No, you must leave. Bar Kamtza said to him: I will give you money for half of the feast; just do not send me away. The host said to him: No, you must leave. Bar Kamtza then said to him: I will give you money for the entire feast; just let me stay. The host said to him: No, you must leave. Finally, the host took bar Kamtza by his hand, stood him up, and took him out. After having been cast out from the feast, bar Kamtza said to himself: Since the Sages were sitting there and did not protest the actions of the host, although they saw how he humiliated me, learn from it that they were content with what he did. I will therefore go and inform [eikhul kurtza] against them to the king. He went and said to the emperor: The Jews have rebelled against you. The emperor said to him: Who says that this is the case? Bar Kamtza said to him: Go and test them; send them an offering to be brought in honor of the government, and see whether they will sacrifice it. The emperor went and sent with him a choice three-year-old calf. While bar Kamtza was coming with the calf to the Temple, he made a blemish on the calf’s upper lip. And some say he made the blemish on its eyelids, a place where according to us, i.e., halakha, it is a blemish, but according to them, gentile rules for their offerings, it is not a blemish. Therefore, when bar Kamtza brought the animal to the Temple, the priests would not sacrifice it on the altar since it was blemished, but they also could not explain this satisfactorily to the gentile authorities, who did not consider it to be blemished. The blemish notwithstanding, the Sages thought to sacrifice the animal as an offering due to the imperative to maintain peace with the government. Rabbi Zekharya ben Avkolas said to them: If the priests do that, people will say that blemished animals may be sacrificed as offerings on the altar. The Sages said: If we do not sacrifice it, then we must prevent bar Kamtza from reporting this to the emperor. The Sages thought to kill him so that he would not go and speak against them. Rabbi Zekharya said to them: If you kill him, people will say that one who makes a blemish on sacrificial animals is to be killed. As a result, they did nothing, bar Kamtza’s slander was accepted by the authorities, and consequently the war between the Jews and the Romans began. Rabbi Yoḥanan says: The excessive humility of Rabbi Zekharya ben Avkolas destroyed our Temple, burned our Sanctuary, and exiled us from our land.

כעת, בואו נפרק את הסיפור לחלקיו, ונבחן אותם כל אחד בפני עצמו, וכן כיצד הוא קשור לשאר החלקים ולרעיון המרכזי.
פתיחה, המוטו של הסיפור: (מה זה מוטו? קראו כאן)

גיטין נ״ה ב:ט״ז

אמר רבי יוחנן מאי דכתיב "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה"? (משלי כ"ח, 14)

Gittin 55b:16

משלי כ״ח:י״ד

(יד) אַשְׁרֵ֣י אָ֭דָם מְפַחֵ֣ד תָּמִ֑יד וּמַקְשֶׁ֥ה לִ֝בּ֗וֹ יִפּ֥וֹל בְּרָעָֽה׃

Proverbs 28:14

(14) Happy is the man who is anxious always, But he who hardens his heart falls into misfortune.

חלקו הראשון של הפסוק, "אשרי אדם מפחד תמיד" מדבר בשבח ההססנות ונגד האימפולסיביות והתקיפות. הדברים רלוונטיים בעיקר לשני הסיפורים הבאים. המחצית השניה של הפסוק "...ומקשה ליבו יפול ברעה" רלוונטית לסיפור שלנו. לְמה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שמי שמקשה את ליבו יפול ברעה?

אפשרות אחת היא לאדם שמתנהג באכזריות, נגיד בחוסר רחמים, ליבו אינו רך כלפי אחרים.

אפשרות אחרת, חשובה, היא אדם שהוא מה שהיינו מכנים כיום "ראש קשה". בעולם העתיק, הן בתקופת ספר משלי, והן בתקופת חז"ל, הלב היה מקום המחשבות. לכן כשה' נותן לשלמה המלך חוכמה, הוא אומר לו: "הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן" (מלכים-א' ג', 12). לכן "מקשה ליבו" יכול להיות גם מי שמחשבתו אינו גמישה, שאינו יודע להיות יצירתי. בסיפור שנקרא, נראה את שתי האפשרויות הללו.

הסיפור נפתח במעשה של טעות קטנה, מקרית, שגרמה תקלה גדולה:

גיטין נ״ה ב:י״ז

דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא.

עבד סעודתא.

אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא.

אזל אייתי ליה בר קמצא

Gittin 55b:17

The Gemara explains: Jerusalem was destroyed on account of Kamtza and bar Kamtza. This is as there was a certain man whose friend was named Kamtza and whose enemy was named bar Kamtza. He once made a large feast and said to his servant: Go bring me my friend Kamtza. The servant went and mistakenly brought him his enemy bar Kamtza.

מן הפתיחה הזו ברור שיקרה משהו לא טוב, ואכן, מיד כאשר בעל הסעודה (שכמו כל דמות משנית קלאסית בסיפור, אין לו שֵׁם) מוצא את בר קמצא, שונאו, יושב בסעודה, הוא פונה אליו בלשון סופר-מנומסת ("אותו אדם שונא לאותו אדם", שפירושו "אתה שונא אותי" או שמא "אני שונא אותך") ומנסה להוציאו משם:

גיטין נ״ה ב:י״ח

אתא אשכחיה דהוה יתיב.

אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא? קום פוק! אמר ליה: הואיל ואתאי, שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא.

Gittin 55b:18

The man who was hosting the feast came and found bar Kamtza sitting at the feast. The host said to bar Kamtza. That man is the enemy [ba’al devava] of that man, that is, you are my enemy. What then do you want here? Arise and leave. Bar Kamtza said to him: Since I have already come, let me stay and I will give you money for whatever I eat and drink. Just do not embarrass me by sending me out.

גיטין נ״ו א:א׳

אמר ליה: לא.

אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך.

אמר ליה: לא.

אמר ליה יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך!

אמר ליה: לא.

נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה.

Gittin 56a:1

נשים לב לשיחה הזו, שיש לה ממש משקל כמו שירה. בר קמצא הולך ומעלה את הצעותיו לבעל הסעודה, שמטרתן למנוע את השפלתו, אבל סופו שהוא נזרק החוצה, נזרק ממש, בידי בעל הסעודה.

בהחלט נראה שמי שמקשה כאן את ליבו, במובן של אכזריות, הוא בעל הסעודה.

אבל הסיפור לא מסתיים כאן, רק מתחיל...

גיטין נ״ו א:ב׳

אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה - שמע מיניה קא ניחא להו. איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא.

אזל אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי!

אמר ליה: מי יימר?

אמר ליה: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה.

Gittin 56a:2

After having been cast out from the feast, bar Kamtza said to himself: Since the Sages were sitting there and did not protest the actions of the host, although they saw how he humiliated me, learn from it that they were content with what he did. I will therefore go and inform [eikhul kurtza] against them to the king. He went and said to the emperor: The Jews have rebelled against you. The emperor said to him: Who says that this is the case? Bar Kamtza said to him: Go and test them; send them an offering to be brought in honor of the government, and see whether they will sacrifice it.

גיטין נ״ו א:ג׳

אזל שדר בידיה עגלא תלתא.

בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים - ואמרי לה: בדוקין שבעין - דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא.

Gittin 56a:3

The emperor went and sent with him a choice three-year-old calf. While bar Kamtza was coming with the calf to the Temple, he made a blemish on the calf’s upper lip. And some say he made the blemish on its eyelids, a place where according to us, i.e., halakha, it is a blemish, but according to them, gentile rules for their offerings, it is not a blemish. Therefore, when bar Kamtza brought the animal to the Temple, the priests would not sacrifice it on the altar since it was blemished, but they also could not explain this satisfactorily to the gentile authorities, who did not consider it to be blemished.

כאן בר קמצא נוקם את נקמתו, נקמת הנעלב והמושפל, שהגמרא מזהירה מפניה בהמשך הסוגיה (ואנחנו גם זוכרים את סוגיית "אונאת דברים" ואת הסיפור "תנור של עכנאי" מהתכנית שלמדנו בכיתה י', "יחיד וחברה").
הוא כועס על החכמים, שנכחו בסעודה שבה הוא הושפל, ולא עשו דבר כדי למנוע את השפלתו. במובן זה, גם הם היקשו את ליבם, ולא נהגו באכפתיות כלפי סבלו של האחר.

הוא מחליט לנקום בהם ע"י זה שהוא הולך לקיסר ואומר לו שהיהודים מרדו בו. נעיר כאן, שענין ההודעה לקיסר שהיהודים מורדים בו, חוזר בכל שלושת הסיפורים. מעניין לציין שבכולם אין זה באמת מרד בקיסר!
הקיסר בסיפור שלנו אינו מאמין למשמע אזניו, ובר קמצא מציע לו לשלוח קורבן ליהודים, ולראות האם יעלו אותו לשלום הקיסר. דבר זה אולי נשמע מוזר לקוראים בני זמננו: קורבן לקיסר בבית המקדש?! אבל באותם ימים, יש הטוענים שבכל בוקר הועלה בבית המקדש קורבן לשלום הקיסר. יש דברים שעושים אם לא רוצים שהמקדש והעיר ייחרבו, גם אם הם מאד לא נעימים.

הקיסר שולח קורבן, עגל משולש (בן שלוש) בידו של בר קמצא. וכאן, בדרכו אל בית המקדש, בר קמצא מתערב בנעשה ומטיל מום בקורבן, בניב שפתיו או בעפעפי עיניו - הגמרא מסבירה שזהו מקום שעבורנו, היהודים, הוא מום שפוסל את הקורבן להקרבה על גבי המזבח, ואילו עבורם, עבור הרומאים, אין זה פוסל את הקורבן.

התערבות ברורה זו של בר קמצא, שמטרתה למנוע מחכמים להקריב את הקורבן, ובכל אכן להפליל את היהודים שהם מורדים בקיסר, כפי שהלך ואמר לו - היא הקשיית הלב שלו. נכון שהוא פועל מתוך כאבו, ובכל זאת גם לו יש חלק בהבאת אסון החורבן.

גיטין נ״ו א:ד׳-ה׳

סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות.

אמר להו רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח!

סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא.

אמר להו רבי זכריה: יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג!

אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.

Gittin 56a:4-5

The blemish notwithstanding, the Sages thought to sacrifice the animal as an offering due to the imperative to maintain peace with the government. Rabbi Zekharya ben Avkolas said to them: If the priests do that, people will say that blemished animals may be sacrificed as offerings on the altar. The Sages said: If we do not sacrifice it, then we must prevent bar Kamtza from reporting this to the emperor. The Sages thought to kill him so that he would not go and speak against them. Rabbi Zekharya said to them: If you kill him, people will say that one who makes a blemish on sacrificial animals is to be killed. As a result, they did nothing, bar Kamtza’s slander was accepted by the authorities, and consequently the war between the Jews and the Romans began. Rabbi Yoḥanan says: The excessive humility of Rabbi Zekharya ben Avkolas destroyed our Temple, burned our Sanctuary, and exiled us from our land.

הקורבן הפגום מגיע אל בית המקדש וכעת חכמים מנסים להתמודד עם המצב. נעיר כאן שלעומת הפאסיביות שלהם בזמן הסעודה, כשהעליבו את בר קמצא, כאן הם דווקא אקטיביים ומנסים דרכים יצירתיות להתמודד עם הבעיה שהתגלגלה לְפִתְחָם.

ההצעה הראשונה שלהם היא להקריב את הקורבן למרות הפגם. זה מאד חמור, ויש מי שיגיד שזה עלול אפילו לפסול את המזבח, אבל אין ברירה, האלטרנטיבה היא אסון!
כאן מופיע רבי זכריה בן אבקולס, דמות שבקושי מוזכרת במקומות אחרים בספרות חז"ל, והוא מזהיר מהתוצאות של דבר כזה, שהציבור עלול להבין ממנו שמותר להקריב קורבנות בעלי מום.
אם כך, ההצעה השניה של חכמים היא להרוג את בר קמצא, כדי שלא ילך ויגלה לקיסר. גם זה אינו פתרון אידיאלי, וזו אינה דרך לפתור בעיות, אלא... אם זה מצב חירום כמו הסיטואציה הזו!
כאן שוב מתערב זכריה בן אבקולס, ומזהיר שוב מ-"מה יגידו". הוא אומר: עוד יחשבו שכל מי שפוגם בקורבן ("בקודשים", כלומר: בקורבנות) - מוצא להורג.

רבי יוחנן, שחי יותר ממאה שנים אחר כך, מסכם ואומר: ענוותנותו של זכריה בן אבקולס - היא שגרמה לחורבן!

מעניין שענוותנות היא - במקום אחר בגמרא - תכונה טובה, שֶיּוּחֲסָה להלל הזקן. במקרה שלנו נראה שמדובר בהקפדת-יתר, ברצון להיות הכי מושלם שיש. אנו מכנים לפעמים תכונה כזו בשם "טהרנות" (הנה הסבר קצרצר).

נאמר איפוא, שאשמתו של זכריה בן אבקולס, הקשיית הלב שלו, היא באמת חוסר היכולת לחשוב אחרת, לחשוב "מחוץ לקופסה". הוא חייב ללכת לפי הכללים ולהיות "בסדר", גם אם זו שעת חירום. לדעת רבי יוחנן - זה האסון שהביא עלינו את החורבן. אולי הוא מכוון בדבריו לחשיבות של פריצת הדרך בהלכה ובתרבות, אותה מהפכה חשובה כל כך שהביאו עלינו חז"ל. הוא בא להזהיר אותנו שמי שרגיל שלא לסטות מהדרך, ומפחד מכל חידוש, סופו להביא אסון.

נסיים ונאסוף כאן את ארבעת מקשי הלב שלנו:

1. בעל הסעודה, המארח, שגירש בצורה מכוערת את בר קמצא, למרות תחנוניו.

2. חכמים, שהיקשו את ליבם אל מול השפלתו של בר קמצא, ולא התערבו.

3. בר קמצא עצמו, שפעל אמנם מתוך עלבונו, אבל המיט אסון על כל היהודים בארץ.

4. ולבסוף זכריה בן אבקולס, שלא הסכים לחשוב בצורה יצירתית, והמשיך להקפיד על הכללים, גם כשהיה צורך דחוף לסטות מהדרך, כדי להציל מאסון.

עד כאן בסיפור הזה, שבצדק הפך להיות מרכזי ומפורסם. בחלק השני של השיעור הזה, נפגוש שתי אגדות חורבן נוספות.

We use cookies to give you the best experience possible on our site. Click OK to continue using Sefaria. Learn More.OKאנחנו משתמשים ב"עוגיות" כדי לתת למשתמשים את חוויית השימוש הטובה ביותר.קראו עוד בנושאלחצו כאן לאישור