(א) ועל הרביעית אשר שאל בנוסח לשם יחוד אשר חדשים מקרוב נתפשט ונדפס בסידורים. הנה בזה אני משיב עד שאתה שואלני נוסח אמירתו יותר ראוי לשאול אם נאמר כי טוב באמירתו. ולדעתי זה רעה חולה בדורנו ועל הדורות שלפני זמננו שלא ידעו מנוסח זה ולא אמרוהו והיו עמלים כל ימיהם בתורה ובמצות הכל ע"פ התורה וע"פ הפוסקים אשר דבריהם נובעים ממקור מים חיים ים התלמוד עליהם נאמר תומת ישרים תנחם והם הם אשר עשו פרי למעלה וגדול מעל שמים חסדם. אבל בדורנו הזה כי עזבו את תורת יקוק ומקור מים חיים שני התלמודים בבלי וירושלמי לחצוב להם בורות נשברים ומתנשאים ברום לבבם כל אחד אומר אנכי הרואה ולי נפתחו שערי שמים ובעבורי העולם מתקיים אלו הם מחריבי הדור. ועל הדור היתום הזה אני אומר ישרים דרכי יקוק וצדיקים ילכו בם וחסידים יכשלו בם. והרבה היה לי לדבר מזה אבל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע ויקוק ירחם עלינו:
(1) Regarding your fourth question, about the proper version of L’Shem Yichud, which has newly spread and been printed in siddurim: I reply that before you ask me about the version, it would be more appropriate to ask whether saying it is appropriate at all. In my opinion, it is an evil sickness for our generation. Previous generations did not know of this prayer, and did not say it at all. These people toiled their whole lives in Torah and in mitzvot, all according to the Torah and according to the halachic authorities, whose words flow from the source of living waters, the vast sea of the Talmud, regarding which it is said, “the integrity of the upright shall guide them.” They bore excellent fruit and their kindness exceeded the heavens. However, in our generation people have left G-d’s Torah and the source of living waters, the two Talmuds, Bavli and Yerushalmi, to dig for themselves broken cisterns. Each one raises himself in the arrogance of his own heart, saying, “I am the one who sees, the gates to heaven are open for me, and for me the world exists.” These people are the destroyers of the generation. For this orphaned generation I say that G-d’s paths are just, and the righteous walk in them, and the Chasidim stumble in them [This is an alteration of Hoshea 14:14, in which the prophet says that sinners will stumble in them.] I have much more to say on this matter, but just as it is a mitzvah to say what will be heard, so too is it a mitzvah not to say something that will be ignored. (Yevamot 65b) G-d should have mercy upon us …
אשר אנכי מצוך היום על לבבך מכאן אתה למד שכל הפרשה כולה צריכה כוונה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי עקיבא איכא דמתני לה אהא דתניא הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו רבי אחא משום רבי יהודה אומר כיון שכוון לבו בפרק ראשון שוב אינו צריך אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי אחא שאמר משום רבי יהודה תניא אידך והיו שלא יקרא למפרע על לבבך רב זוטרא אומר עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה רבי יאשיה אומר עד כאן מצות קריאה מכאן ואילך מצות כוונה מאי שנא מכאן ואילך מצות קריאה דכתיב לדבר בם הכא נמי הא כתיב ודברת בם הכי קאמר עד כאן מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך קריאה בלא כוונה ומאי שנא עד כאן מצות כוונה וקריאה דכתיב על לבבך ודברת בם התם נמי הא כתיב על לבבכם לדבר בם ההוא מבעי ליה לכדרבי יצחק דאמר ושמתם את דברי אלה צריכה שתהא שימה כנגד הלב: ...
תנו רבנן שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד זו קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא אמר ליה רב לרבי חייא לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליה מלכות שמים אמר ליה בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים ...
“Which I command you this day, will be upon your heart.” from here you derive that the entire portion requires intent. Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with Rabbi Akiva; the entire portion requires intent. Some teach this with regard to that which was taught in a Tosefta: One who recites Shema must focus his heart for the entire Shema. Rabbi Aḥa says in the name of Rabbi Yehuda: Once he focused his heart for the first paragraph alone, he no longer requires intent. With regard to this Tosefta, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with Rabbi Aḥa who said in the name of Rabbi Yehuda. While this differs from the previous version in form, it arrives at the same conclusion. It was taught in another baraita: And they will be, recited in Shema, it may not be recited out of order. From: Upon your heart, Rav Zutra says: To this point, there is the mitzva of intent; from here on, beginning with the second paragraph, there is only the mitzva of recitation. Rabbi Yoshiya says that it means the opposite: To this point, there is the mitzva of recitation; from here on there is only the mitzva of intent. What is different, that from here on, beginning with the second paragraph, there is the mitzva of recitation? Is it because it is written: “And you shall teach them to your children, to speak of them” (Deuteronomy 11:19)? This is no proof, as here too it is written: “And you shall speak of them.” The mitzva of recitation applies to the first paragraph as well. Rather, he is saying as follows: To this point there is the mitzva of both intent and recitation, but from here on, there is only the mitzva of recitation without intent. ...
The Sages taught in a baraita: The single verse, “Hear, Israel, the Lord is our God, the Lord is One”; this is Rabbi Yehuda HaNasi’s recitation of Shema. The Gemara relates: Rav said to his uncle, Rabbi Ḥiyya: I did not see Rabbi Yehuda HaNasi accept the kingship of Heaven upon himself, meaning that he did not see him recite Shema. Rabbi Ḥiyya said to him: Son of noblemen [bar paḥtei], when Rabbi Yehuda HaNasi passed his hands over his face in the study hall in the middle of his lesson, he accepted the yoke of the kingdom of Heaven upon himself, as his Shema was comprised of a single verse. ...
מתני׳ היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא ... גמ׳ שמע מינה מצות צריכות כוונה מאי אם כוון לבו לקרות לקרות והא קא קרי בקורא להגיה:...
תנו רבנן והיו שלא יקרא למפרע הדברים על לבבך יכול תהא כל הפרשה צריכה כוונה תלמוד לומר האלה עד כאן צריכה כוונה מכאן ואילך אין צריכה כוונה דברי רבי אליעזר
MISHNA: The first question discussed in the mishna is the question of intent. One who was reading the sections of the Torah which comprise Shema, and the time for the recitation of the morning or evening Shema arrived, if he focused his heart, he fulfilled his obligation and need not repeat Shema in order to fulfill his obligation. ... GEMARA: We learned in the mishna that one must focus his heart while reading the portion of Shema in the Torah in order to fulfill his obligation. From here, the Gemara seeks to conclude: Learn from this that mitzvot require intent, when one performs a mitzva. The Gemara rejects this conclusion: What is "If one focused his heart?" the intention to read. Intention to read? Isn’t he already reading? The Gemara rejects this: Perhaps the mishna speaks of one who is reading the Torah in order to emend mistakes in the text. Therefore, if he focused his heart and intended to read the words and not merely emend the text, he fulfills his obligation. He need not have the intention to fulfill his obligation. ...
The Rabbis taught: From: And they will be, it is derived that one may not recite Shema out of order. From: These words…upon your heart, it is derived that they must be recited with intent. I might have thought that the entire paragraph requires intent? Therefore the verse teaches: These, to indicate that to this point, one must have intent, but from here on one need not have intent, and even if he recites the rest of Shema without intent he fulfills his obligation. This is the statement of Rabbi Eliezer. ...
(ד) עיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון הלכך אם קרא ולא כיון לבו בפסוק ראשון לא יצא ידי חובתו וחוזר וקורא ואפילו למ"ד מצות אינן צריכות כוונה מודה הכא:
(4) The main part that one should have concentration for is the first verse, therefore if he did not have concentration for the first verse, he did not fulfill his obligation, and he should go back and repeat it. Even according to the opinion that says a mitzvah does not need concentration, agrees with this.
(ד) י"א שאין מצות צריכות כוונה וי"א שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה וכן הלכה:
(4) There are those who hold that the commandments do not require intention, and there are those who hold that they do need intention in order to fulfill the doing of that commandment - and such [i.e. the latter] is the [correct] halacha.
(ו) כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד: יש אומרים שאין מצות צריכות כוונה. ויש אומרים שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה. וכן הלכה. עד כאן לשונו. ובסעיף ה כתב: הקורא את שמע, ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא "שמע ישראל" – לא יצא ידי חובתו. והשאר אם לא כיון לבו, אפילו היה קורא בתורה או מגיה הפרשיות האלו בעונת קריאת שמע – יצא, והוא שכיון לבו בפסוק ראשון. עד כאן לשונו. ביאור דבריו: שיש מחלוקת בין הפוסקים אם כל מי שעושה מצוה צריך לכוין שיצא ידי חובת מצוה בעשייה זו, או אם אינו צריך לכוין לצאת ידי חובת המצוה, אלא אף לא כיון – יצא ידי חובת מצוה. ויתבאר זה בסימן תרפ"ט. ויש מהראשונים שאמרו דאפילו למאן דסבירא ליה מצות אינן צריכות כוונה – זהו במצות מעשיות דעשייתו הוי ככוונת המצוה. אבל מצוה התלויה בדיבור – וודאי צריך כוונה, דבלא כוונה הוה כאינו עושה כלום (תוספות ר"י סוף פרק קמא דברכות).
(י) (י) וכן הלכה - ... ודע עוד דכתב הח"א בכלל ס"ח דמה דמצרכינן ליה לחזור ולעשות המצוה היינו במקום שיש לתלות שעשייה הראשונה לא היתה לשם מצוה כגון בתקיעה שהיתה להתלמד או בק"ש שהיתה דרך לימודו וכדומה אבל אם קורא ק"ש כדרך שאנו קורין בסדר תפילה וכן שאכל מצה או תקע ונטל לולב אע"פ שלא כיון לצאת יצא שהרי משום זה עושה כדי לצאת אע"פ שאינו מכוין עכ"ל ור"ל היכא שמוכח לפי הענין שעשייתו הוא כדי לצאת אע"פ שלא כיון בפירוש יצא אבל בסתמא בודאי לא יצא כדאיתא בתוס' סוכה [דף ל"ט ע"א ד"ה עובר עי"ש] וכ"ז לענין בדיעבד אבל לכתחילה ודאי צריך ליזהר לכוין קודם כל מצוה לצאת ידי חובת המצוה וכן העתיקו כל האחרונים בספריהם עיין בח"א בכלל כ"א ובדה"ח הלכות ק"ש ובמעשה רב:
... ויש אומרים דשלשה דיני כונות הן אחד בקריאת שמע לחוד ושנים בכל המצות. האחת הוא דצריך כונה לדבר שלא יהא כמתעסק בעלמא ואין דעתו לאותו דבר כלל ודכותה לגבי תקיעת שופר שהוא מתעסק והקול יוצא מעצמו ואינו מתכוין לשם תקיעה כלל וזו הכונה צריכה בכל המצות. והכונה השנית היא לצאת ידי חובת המצוה וזו שייכא בכל המצות ובהא הוא המחלוקת וקיימא לן כמאן דאמר דאין צריך כונה לצאת ידי חובת מצוה. והשלישית שיכוין לבו בכל תיבה ותיבה ויעיין בענין ויבין אותו וזו היא בקריאת שמע לחוד ועל זו הכונה נחלקו לקמן עד היכן צריך כונה. ולפי זה יש לשאול כי אקשי ליה ממתניתין שמעת מינה מצות צריכות כונה אמאי לא משני ליה דבקריאת שמע הוא דבעינן כונה לכל תיבה מה שאין כן בשאר מצות. יש לומר דמתניתין סתמא קתני ומשמע דבכולה קריאת שמע איירי ואפילו פרשת ציצית נמי והא לא איפשר לומר דניבעי כונת תיבות בכולה קריאת שמע ומשום הא לא ניחא ליה לשנויי הכי:
(א) מִי שֶׁהִתְפַּלֵּל וְלֹא כִּוֵּן אֶת לִבּוֹ יַחֲזֹר וְיִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה. וְאִם כִּוֵּן אֶת לִבּוֹ בִּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ. ...
(1) If one has recited the Amidah without devotion, he should recite it again devoutly. If he, however, concentrated his attention during the recital of the first blessing, he need not read the prayer again. ...
(א) חֲמִשָּׁה דְּבָרִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּפִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּה. טָהֳרַת יָדַיִם. וְכִסּוּי הָעֶרְוָה. וְטָהֳרַת מְקוֹם תְּפִלָּה. וּדְבָרִים הַחוֹפְזִים אוֹתוֹ. וְכַוָּנַת הַלֵּב:
...
(טו) כַּוָּנַת הַלֵּב כֵּיצַד. כָּל תְּפִלָּה שֶׁאֵינָהּ בְּכַוָּנָה אֵינָהּ תְּפִלָּה. וְאִם הִתְפַּלֵּל בְּלֹא כַּוָּנָה חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה. מָצָא דַּעְתּוֹ מְשֻׁבֶּשֶׁת וְלִבּוֹ טָרוּד אָסוּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. לְפִיכָךְ הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְהוּא עָיֵף אוֹ מֵצֵר אָסוּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים יִשְׁהֶה שְׁלֹשָׁה יָמִים עַד שֶׁיָּנוּחַ וְתִתְקָרֵר דַּעְתּוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל:
(טז) כֵּיצַד הִיא הַכַּוָּנָה. שֶׁיְּפַנֶּה אֶת לִבּוֹ מִכָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְיִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא עוֹמֵד לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לֵישֵׁב מְעַט קֹדֶם הַתְּפִלָּה כְּדֵי לְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל בְּנַחַת וּבְתַחֲנוּנִים וְלֹא יַעֲשֶׂה תְּפִלָּתוֹ כְּמִי שֶׁהָיָה נוֹשֵׂא מַשּׂאוֹי וּמַשְׁלִיכוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לֵישֵׁב מְעַט אַחַר הַתְּפִלָּה וְאַחַר כָּךְ יִפָּטֵר. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת קֹדֶם תְּפִלָּה וְשָׁעָה אַחַת לְאַחַר תְּפִלָּה וּמַאֲרִיכִין בִּתְפִלָּה שָׁעָה:
...
(1) There are five requisites, the absence of which hinder the [proper] recital of a Service, even when its due time has arrived;—Cleansing the hands, Covering the body, Assurance as to the cleanliness of the place where the prayers are recited, Removal of distractions, and Concentration of the mind. ...
(15) Concentration of the mind—how is this condition [to be fulfilled?] Any prayer uttered without mental concentration is not prayer. If a service has been recited without such concentration, it must be recited again devoutly. A person finds that his thoughts are confused and his mind is distracted: He may not pray till he has recovered his mental composure. Hence, on returning from a journey or if one is weary or distressed, it is forbidden to pray till his mind is composed. The sages said that he should wait three days till he is rested and his mind is calm, and then he recites the prayers.
(16) What is to be understood by concentration of the mind? The mind should be freed from all extraneous thoughts and the one who prays should realize that he is standing before the Divine Presence. He should therefore sit awhile before beginning his prayers, so as to concentrate his mind, and then pray in gentle tones, beseechingly, and not regard the service as a burden which he is carrying and which he will cast off and proceed on his way. He should, accordingly, also sit awhile, after concluding the prayers, and then leave. The ancient saints were wont to pause and meditate one hour before the service, one hour after the service and take one hour in its recital. ...
(א) שצריך לכוין בכל הברכות ושיכול להתפלל בכל לשון. ובו ד סעיפים:
המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות ואם אינו יכול לכוין בכולם לפחות יכוין באבות אם לא כיון באבות אע"פ שכיון בכל השאר יחזור ויתפלל: הגה (והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין אם כן למה יחזור) (טור):
(1) That one must have the proper intent for all the blessings and that one can pray in any language. And within this chapter, there are four points.
(2) 1. One who prays [the Amidah] needs to have the proper intent for all the blessings, but if he is not able to concentrate on all of them, he should at least concentrate on the blessing of the forefathers (the first blessing of the Amidah aka Shemonah Esrei). If he didn't have the proper intent while saying the blessing of the forefathers, even if he has the right intent for the rest [of the blessings], he needs to return [to the beginning of the Amidah/Shemonah Esrei] and pray. RAMA's gloss: Nowadays we do not return [to repeat the prayer] in a case where one didn't pray with intent, because there's a fair chance that even when he returns [to the beginning of Shemonah Esrei] he will not have the right intent; if so, why should he return (Tur)? And one should not solely pray in his heart, but rather one must enunciate the words with his lips, and make it heard of his own ears but not make it heard in general
(3) One should not merely think about the words of prayer in one's heart, but he must actually pronounce the words with his lips and cause them to be heard in a whisper tone in his own ears, however others should not hear his voice (during the Amidah). However, if one is unable to concentrate without raising his voice, he is allowed to do so if he is praying privately, however he may not do so during communal prayer, as this could distract the other worshipers. (gloss: If someone is praying aloud in his own home in order to teach his family members how to pray, it is permitted.)
(4) Some say that on Rosh Hashanah and Yom Kippur it is permitted to recite the Amidah prayer out loud, even publicly. (gloss: This is the custom, however one should be careful to avoid raising one's voice too much)
(5) It is possible to pray in any language one desires. This is the rule when praying together with a congregation, however an individual praying alone should only pray in the Holy Language. However, some say that this (requirement to only pray in Hebrew) only applies when one is asking for his own personal needs, such as praying for someone who is ill, or for some painful episode in his household, however when reciting the regular liturgy established for the congregation to recite, that may be recited in any language. Furthermore, some say that even an individual requesting his own personal needs may pray for them in any language he wishes to pray, except for in the Aramaic language.
...שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא כפאו מאן אילימא כפאו שד והתניא עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו אמר רב אשי שכפאוהו פרסיים אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל
(כח:) אבל הכא (ויקרא כג, כד) זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא קמ"ל אלמא קסבר רבא מצות אין צריכות כוונה.
§ It is related that the following ruling was sent from Eretz Yisrael to Shmuel’s father: If one was forcibly compelled to eat matza on Passover, he has fulfilled his obligation. Who compelled him? If we say a demon forced him, this is difficult. Isn’t it taught : someone who is at times sane and at times insane, at the times when he is sane, he is considered halakhically competent for all purposes and is obligated in all the mitzvot. And when he is insane, he is considered insane for all purposes, and is therefore exempt from the mitzvot. Rav Ashi said: We are dealing with a case where the Persians compelled him to eat. Rava said: That is to say that one who sounds a shofar for the music, having no intent to fulfill the mitzva, fulfills his obligation, Isn’t it obvious that this is identical to that which was stated above? The Gemara answers: Lest you say, there, the Merciful One says: Eat matza, and he indeed ate it, fulfilling the mitzva.
(28b) But here, with regard to a shofar, it is written: “A memorial of blasts” (Leviticus 23:24), and this one was merely acting unawares. Therefore, Rava teaches us that the absence of intent does not invalidate fulfillment of the mitzva, even in the case of shofar. The Gemara concludes: Apparently, Rava maintains that the fulfillment of mitzvot does not require intent.
שכפאוהו פרסיים- ואע"ג שלא נתכוון לצאת ידי חובת מצה בליל ראשון של פסח יצא.
מהו דתימא התם אכול מצה קאמר רחמנא והא אכל - ונהנה באכילתו הלכך לאו מתעסק הוא שהרי אף לענין חיוב חטאת אמרינן (כריתות דף יט:) המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה:
Persians forced him (to eat Matzah): And even though he did not intend to fulfill his obligation to eat Matzah on the first night of Pesach, he has fulfilled his obligation.
(ג) אָכַל מַצָּה בְּלֹא כַּוָּנָה כְּגוֹן שֶׁאֲנָסוּהוּ עַכּוּ''ם אוֹ לִסְטִים לֶאֱכֹל יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. אָכַל כְּזַיִת מַצָּה וְהוּא נִכְפֶּה בְּעֵת שְׁטוּתוֹ וְאַחַר כָּךְ נִתְרַפֵּא חַיָּב לֶאֱכל אַחַר שֶׁנִּתְרַפֵּא. לְפִי שֶׁאוֹתָהּ אֲכִילָה הָיְתָה בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה פָּטוּר מִכָּל הַמִּצְוֹת:
(א) אכל מצה בלא כונה וכו'. בראש השנה פרק ראוהו בית דין (ראש השנה דף כ"ט.) שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא ... וכו' ע״כ. ופסק רבינו כן. וראיתי מי שכתב שהטעם שכיון שהוא יודע שהלילה הוא פסח והוא חייב באכילת מצה יצא אע״פ שלא נתכוון לצאת ונאנס באכילתה אבל אם היה סבור שהוא חול ואכלה או שהיה סבור שאין זה מצה ואכלה לא יצא וזהו שלא הזכירו בגמרא אלו הצדדין. ודברי טעם הן:
(א) אכלן בלא מתכוין יצא כתב הרמב"ם ז"ל היה נכפה ואכל מצה בשעת חוליו לא יצא ואיני יודע אם הוא פוסק דמצות צריכות כוונה או אפי' למ"ד אין צריכות כוונה מודה דכה"ג לא יצא ובה"ג כתב דמצות צריכות כוונה
(א) אכלן בלא מתכוין יצא ברייתא בפ' ע"פ ואמרינן התם דרבי יוסי פליג ואמר דצריך שיתכוין ומאחר שהרא"ש פסק דמצות צריכות כוונה וכמ"ש רבי' בסמוך א"כ ודאי קים ליה דאכלן בלא מתכוין לא יצא ואף על פי שכתב בפרק ערבי פסחים האי ברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא ... וא"כ לא הו"ל לרבינו לכתוב סתם אכלן בלא מתכוין יצא דמשמע דכ"ע אית להו הכי:
(א) כתב הרמב"ם היה נכפה ואכל מצה בשעת חוליו לא יצא ואיני יודע אם הוא פוסק דמצות צריכות כוונה וכו' עוד יש להסתפק בדעת הרמב"ם שכתב אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו עו"ג לאכול מצה יצא אלמא ס"ל דמצות אין צריכות כוונה ובמה שאכתוב בסמוך יתבאר וסוגיין הכי איתא בס"פ ראוהו ב"ד (ראש השנה כח.) ... והרי"ף כתב לדר' זירא ושבקא לדרבא משמע דס"ל דמצות צריכות כונה ואם כן לא קי"ל כדשלחו ליה לאבוה דשמואל והרמב"ם פסק בהל' חמץ ומצה כדשלחו ליה לאבוה דשמואל דכפאוהו עו"ג יצא ובפ"ב מהלכות שופר פסק כר' זירא ותמהו הר"ן וה"ה שנראה שדבריו סותרין את דבריו ... דאע"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא כדאמרינן בעלמא (כריתות יט.) המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ובגמרא נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר הלכך אע"ג דשופר מידחיא דקי"ל צריך כוונה בכפאוהו ואכל נקטינן דיצא: ובהא דכפאוהו עו"ג ואכל מצה יצא כתב דדוקא כה"ג יצא שיודע הוא שעכשיו פסח וזו מצה אלא שאינו מתכוין לצאת אבל כסבור חול הוא ואכל מצה או כסבור לאכול בשר ואכל מצה ודאי לא יצא דאם איתא למה לי למינקט כפאוהו עו"ג לינקוט חד מהני גווני אלא ודאי כדאמרן עכ"ל ...
(ד) אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו עכו"ם או לסטים לאכול יצא ידי חובתו כיון שהוא יודע שהלילה פסח ושהוא חייב באכילת מצה אבל אם היה סבור שהוא חול או שאין זו מצה לא יצא:
(א) אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו לסטים לאכול יצא ידי חובתו. ועיין במגיד משנה והנה כאן לא מספק כלל בנוסחת רבינו אך בהלכות שופר פ"ב מספקא ליה דאפשר דצריך לומר גבי מצה לא יצא והוא משום דגבי שופר כתב שם דהמתעסק בתקיעה להתלמד לא יצא ידי חובתו כו' עד שיתכוון לצאת ידי חובתו ואיך יפסוק דיצא גבי אכילת מצה בלא כוונה. ואולי שהוא סובר דעדיפא אכילת מצה מתקיעת שופר שאין אדם עושה מעשה בתקיעת שופר אלא השמיעה ואף התוקע עיקרו השמיעה לפיכך צריך כוונה. משא"כ גבי אכילת מצה שעושה מעשה. וסיים שלא ראה מי שחילק בין מצוה למצוה בדין הכוונה ע"כ. ... ולא זו דגבי אכילה אין צריך כוונה אלא דאף זו דגבי נטילת לולב דעביד מעשה זוטא כתב הרבינו יונה בסוף פ"א דברכות דעדיף ואין צריך כוונה רק במצוות דקריאה ואמירה דלא עביד מעשה כלל. ויש להביא ראיה לסברא זו ג"כ מדברי רבינו והרע"ב בפירוש המשניות דבפרק ב' דברכות גבי קריאת שמע פסקו דצריכה כוונה ואילו בסוף פ"ג דסוכה גבי הא דתנן ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג שחל בשבת ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור מפני שהוציאו ברשות ופירשו דהוי טרוד בדבר מצוה וכתבו דאיירי בשהפך הלולב או שהוציאו בכלי דלא יצא בזה בנטילתו דאל"כ כיון שיצא ידי חובתו מיד בנטילתו כשהגביהו תו לא טריד בדבר מצוה ולא מפטר כשהוציאו לרשות הרבים. ... אך לפי דברי הרבינו יונה בברכות לק"מ דשאני נטילת לולב דעביד מעשה טפי מקריאת שמע. וכן אתי שפיר בזה קושית תוס' בסוכה (דף מ"ב) על אביי ע"ש: ...
ועל פי זה יש לקיים ג"כ דברי הרבינו יונה בסוף פ"א דברכות שכתב לחלק בכך לפי הסוגיא דשם גבי נקט כסא דשיכרא בידיה וסבר דחמרא הוא ופתח וברך אדעתא דחמרא כו'. די"ל דההיא סוגיא סברה כסוגיא דסוכה אליבא דר' יוסי דמחלק בכך וכמ"ש. ובזה לא קשה מה שהקשה הטורי אבן בר"ה (דף כ"ח) דא"כ מאי פריך למאן דאמר מצות אינם צריכות כוונה מהיה קורא בתורה דאם לא כוון לבו לא יצא הא קריאת שמע שאני דתלוי בדיבור וצריכות כונה לכו"ע. ולפי מש"כ לק"מ דקושטא דרבה בראש השנה לא מחלק כלל וסבר דבכל מקום אינם צריכות כוונה ולדידיה הוא דפריך מהיה קורא אך אביי ורבא בסוגיא דסוכה ודאי מחלקי וא"כ שפיר י"ל דהכי נמי סברה סוגיא דסוף פ"א דברכות דמצוה דקריאה ודיבור צריך כוונה. ורק גבי מעשה אין צריך כוונה. ומה שיש לדקדק לפ"ז על דברי רבינו בהלכות שגגות שהשמיט אוקימתות דסוכה יתבאר שם טעמו בזה בס"ד:
אך מ"ש הכס"מ בהלכות שופר בשם הר"ן דגבי אכילת מצה היינו טעמא דיצא בלא כוונה שכן נהנה. וכדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה וכיון שנהנה באכילתו לא מקרי מתעסק וחשוב כמכוון וכ"כ בבית יוסף הלכות פסח סי' תע"ה והובא במג"א שם. ואינו מחוור דהא ודאי אנוס גרע ממתעסק ופטור אפילו בחלבים ובעריות. וכדמוכח בסוף פ"ב דכריתות גבי שפחה חרופה וע"ש בתוס' ובדברי רבינו פ"ה ופ"י דשגגות ובהראב"ד והרה"מ פ"א דאיסורי ביאה. וא"כ כל שכן דלא חשיב אנוס כמכוון. ... ונראה דאין כוונת הר"ן לומר דגבי כפאוהו לסטים לאכול מצה יצא משום דהנאת אכילה חשיב כמו כוונה דודאי אונס הבא בידי אדם לא הוי כמו שמכוון לאכול מרצונו ואפילו ממתעסק בעלמא גרע לעניין חיוב רק כוונת הר"ן לומר דמועלת מיהא הנאת האכילה שתהא כאילו היה מתכוון לצאת ואע"ג דבאמת לא הוי הנאת אונס הנאה בעלמא כגון לחייבו עליה מכל מקום גבי מצוה קיי"ל דלאו ליהנות ניתנו ואין צריך בהו הנאה רק כוונתו לצאת ולעניין זה מחשב כוונה מחמת שנהנה באכילתו אע"פ שאנסוהו:
(ג) הֵבִיאוּ לְפָנָיו, מְטַבֵּל בַּחֲזֶרֶת, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְפַרְפֶּרֶת הַפַּת. הֵבִיאוּ לְפָנָיו מַצָּה וַחֲזֶרֶת וַחֲרֹסֶת וּשְׁנֵי תַבְשִׁילִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲרֹסֶת מִצְוָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, מִצְוָה. וּבַמִּקְדָּשׁ הָיוּ מְבִיאִים לְפָנָיו גּוּפוֹ שֶׁל פָּסַח:
(3) [Then vegetables] would be set before him. He dips the lettuce until he reaches that which accompanies the [matsa. Then] matsa, lettuce, charoset [a sweet mixture of fruits and spices eaten with the bitter herbs], and two cooked foods would be set before him, even though [eating] charoset is not a commandment. Rabbi Eliezer beRabbi Tsadok says, "It is a commandment." And in the [time of the] Temple, the body of the Pesach sacrifice would be set before [the Seder leader].
גמ׳ אמר ריש לקיש זאת אומרת מצות צריכות כוונה כיון דלא בעידן חיובא דמרור הוא דאכיל ליה בבורא פרי האדמה הוא דאכיל ליה ודילמא לא איכוון למרור הלכך בעי למהדר לאטבולי לשם מרור דאי סלקא דעתך מצוה לא בעיא כוונה למה לך תרי טיבולי והא טביל ליה חדא זימנא ממאי דילמא לעולם מצות אין צריכות כוונה ודקאמרת תרי טיבולי למה לי כי היכי דליהוי היכירא לתינוקות ... ועוד תניא אכלן דמאי יצא אכלן בלא מתכוין יצא אכלן לחצאין יצא ובלבד שלא ישהא בין אכילה לחבירתה יותר מכדי אכילת פרס תנאי היא דתניא רבי יוסי אומר אף על פי שטיבל בחזרת מצוה להביא לפניו חזרת וחרוסת ושני תבשילין ואכתי ממאי דילמא קסבר רבי יוסי מצות אין צריכות כוונה והאי דבעינן תרי טיבולי כי היכי דתיהוי היכירא לתינוקות אם כן מאי מצוה מאי שני תבשילין אמר רב הונא סילקא וארוזא ...
GEMARA: Reish Lakish said: That is to say that mitzvot require intent. One who performs a mitzva must do so with the intent to fulfill his obligation. The proof of this from the mishna is that since one does not eat the lettuce at the time of his obligation to eat bitter herbs, he eats it after reciting only one blessing: Who creates fruit of the ground. And clearly the reason is that perhaps he did not intend to fulfill his obligation to eat bitter herbs, and therefore he needs to dip it again for the purpose of bitter herbs. For if it could enter your mind that mitzvot do not require intent, why do you need two dippings? But he has already dipped the lettuce once. The Gemara rejects this contention: From where do you know that this is the case? Perhaps I can say that actually mitzvot do not require intent. And that which you said, why do I need two dippings, perhaps the reason is so that there should be a conspicuous distinction for the children, which will cause them to inquire into the difference between this night and all others. ... And furthermore, it was taught in a baraita: On Passover, if one ate vegetables of doubtfully tithed produce, i.e., he bought the vegetables from an am ha’aretz, he has fulfilled his obligation. If he ate them without the intent of the mitzva, he has fulfilled his obligation. If he ate them in halves, by eating half an olive-bulk of bitter herbs, pausing, and then eating an additional half an olive-bulk, he has fulfilled his obligation. And the Gemara adds: With regard to this last case, one who eats an olive-bulk in halves, that is the halakha, provided that he does not pause between eating the first half an olive-bulk and the other half an olive-bulk more than the time it takes to eat a half-loaf of bread. If one takes longer than this amount of time, the two parts of bitter herbs cannot combine. This baraita indicates that even if one eats the bitter herbs without intention he has fulfilled his obligation, which presents a difficulty for Reish Lakish. The Gemara answers: The issue of whether or not mitzvot require intent is a dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita: Rabbi Yosei says: Although one has already dipped the ḥazeret once, it is a mitzva to bring before him ḥazeret and ḥaroset, and two cooked dishes. Apparently, he lacked intention during his first consumption of lettuce, and therefore he must be given additional lettuce with which to fulfill his obligation. The Gemara asks: And still this is no conclusive proof, as from where do I know that Rabbi Yosei is of the opinion that mitzvot require intent? Perhaps Rabbi Yosei maintains that mitzvot do not require intent, and the reason that we require two dippings is so that there should be a conspicuous distinction for the children. The Gemara rejects this argument: If so, for what reason does Rabbi Yosei use the term mitzva? There is no mitzva from the Torah to provide a distinction to stimulate the curiosity of the young ones. The mitzva is to eat bitter herbs, and evidently this individual must return and eat them again because he lacked intention the first time. The Gemara asks: What are these two cooked foods mentioned in the mishna? Rav Huna said: Beets and rice. ...
(כח:) אמר ליה ר' זירא לשמעיה,
איכוון ותקע לי אלמא קסבר משמיע בעי כוונה מיתיבי היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא וכי כוון לבו מאי הוי היאך לא קא מיכוין אדעתא דידיה הכא בשליח ציבור עסקינן דדעתיה אכוליה עלמא ת"ש נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע קתני משמיע דומיא דשומע מה שומע שומע לעצמו אף משמיע משמיע לעצמו וקתני לא יצא תנאי היא דתניא שומע שומע לעצמו ומשמיע משמיע לפי דרכו אמר רבי יוסי בד"א בשליח צבור אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע: ...
R' Zeira said to his attendant,
Have intent to sound the shofar on my behalf and sound it for me. The Gemara infers: Apparently, Rabbi Zeira maintains that he who sounds the shofar for others is required to have intent to discharge the hearer’s obligation. The Gemara raises an objection from the mishna: If one was passing behind a synagogue, or his house was adjacent to the synagogue, and he heard the sound of the shofar or the sound of the Scroll of Esther being read, if he focused his heart to fulfill his obligation, he has fulfilled his obligation, but if not, he has not fulfilled his obligation. It may be asked: And, according to Rabbi Zeira, even if the hearer focused his heart, what of it? The other one, i.e., the one sounding the shofar, did not focus his intent to sound the shofar with him in mind? If indeed the intent of the one sounding the shofar is required, how does the passerby fulfill his obligation? The Gemara answers: Here we are dealing with the representative of the community, i.e., one who sounds the shofar for the entire congregation and has everyone in mind. He does not sound it for a specific individual, but rather on behalf of the entire community, and therefore anyone who hears him sound the shofar fulfills his obligation. The Gemara raises another objection: Come and hear that which was taught in a baraita: If the hearer of the shofar had intent, but the sounder of the shofar did not have intent, or if the sounder of the shofar had intent, but the hearer did not have intent, he has not fulfilled his obligation, until both the hearer and the sounder have intent. The baraita teaches the halakha governing the sounder of the shofar in similar fashion to the halakha governing the hearer. From this it may be inferred that just as the hearer hears for himself, having intent to fulfill his own obligation, so too, the sounder sounds for himself, having intent to fulfill his own obligation, and not that of others. And the baraita teaches that if the sounder did not have this intent, the hearer has not fulfilled his obligation. But this indicates that if the sounder had intent to sound the shofar for himself, he need not have intent to sound it for others, therefore contradicting Rabbi Zeira’s opinion. The Gemara answers: This is the subject of a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: The hearer hears for himself, and the sounder sounds the shofar in his usual way, i.e., he need not intend to sound it for the sake of the hearer. Rabbi Yosei said: In what case is this statement said? It was said in the case of a representative of the community. But in the case of an ordinary individual, the hearer does not fulfill his obligation until both the hearer and the sounder have intent to discharge the hearer’s obligation, as argued by Rabbi Zeira. ...
(ד) הַמִּתְעַסֵּק בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר לְהִתְלַמֵּד לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְכֵן הַשּׁוֹמֵעַ מִן הַמִּתְעַסֵּק לֹא יָצָא. נִתְכַּוֵּן שׁוֹמֵעַ לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ וְלֹא נִתְכַּוֵּן הַתּוֹקֵעַ לְהוֹצִיאוֹ אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן הַתּוֹקֵעַ לְהוֹצִיאוֹ וְלֹא נִתְכַּוֵּן הַשּׁוֹמֵעַ לָצֵאת לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן שׁוֹמֵעַ וּמַשְׁמִיעַ:
(א) נתכוון שומע לצאת ידי חובתו וכו'. הרב בעל מגיד משנה ז''ל הביא ההיא דר' זירא בפרק ראוהו ב''ד דאמר לשמעיה איכוין ותקע לי ומסקנא עד שיתכוין שומע ומשמיע ותמה על דברי רבינו ז''ל שפסק פ' ו' מהל' חמץ ומצה שאם אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו עכו''ם יצא וזה נראה בגמרא שהוא כדעת מי שאומר מצות אין צריכות כוונה והצריך כאן כוונת שומע ומשמיע ונסתפק בנוסחת רבינו ז''ל גבי מצה אם היא אמיתית ועם כל זה יישב הנוסחא. והר''ן ז''ל כתב וז''ל וכן פסק הר''ם במז''ל בפרק ב' מהלכות שופר דצריך שיתכוין משמיע להוציא ושומע לצאת הא לאו הכי לא יצא אלא שבפ''ו מהל' חמץ ומצה כתב דכפאוהו ואכל מצה יצא ולא פליגא דידיה אדידיה ... דאע''ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה כדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ובגמ' נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר הילכך אע''ג דשופר מידחיא דקי''ל צריך כוונה בכפאוהו ואכל מצה נקטינן דיצא עכ''ל. ...
(ג) נתכוון שומע לצאת ולא נתכוון התוקע להוציאו וכו'. קשה על דברי רבינו דבהלכות ק״ש פ' ב' כתב דאפילו היה מגיה יצא והוא שכיון לבו בפסוק ראשון א״כ משמע דמצות אינן צריכות כוונה דאע״ג דפסק דבעי כוונה בפסוק ראשון הרי כתב הרב״י ז״ל בשם הרשב״א ז״ל סי' ס״ג דלכ״ע פסוק ראשון צריך כוונה אפילו למ״ד מצות אינן צריכות כוונה דכי קאמר מצות אינן צריכות כוונה היינו כוונה לצאת אבל הך כוונה לא הוי כוונה לצאת אלא כונת הענין כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים א״כ מ״ש בגמרא שמצות צריכות כוונה הוי דלכל הפרשה בעי כוונה לצאת דלפסוק ראשון כ״ע מודו וא״כ רבינו דפסק שם דלא בעי כוונה אלא בפסוק ראשון הוי כמאן דאמר מצוות אינן צריכות כוונה וכאן פסק בהפך ואפילו תאמר דבמ״ש ה״ה שכיון שאין אדם עושה מעשה בתקיעה וכו' יספיק לתרץ זה ונימא דהכא הוי השמיעה עיקר ולכך בעי כוונה אבל התם האמירה היא העיקר דהוי כמעשה ולכך לא בעי כוונה מה שזה אינו לפי האמת דאין כוונת ה״ה לחלק אלא בין מעשה לשמיעה ואמירה וכיון דאינו מעשה ממש הכל שוה ובעי כוונה וכדכתב רבינו יונה בפ״ק דברכות ומגיה יוכיח שהוא אמירה ופסק רבינו דלא בעי כוונה. ואפילו יהבינן ליה כל טעותיה למי שיפרש כן מ״מ תקשי ליה למ״ש ה״ה שהוא חושב שנוסחת רבינו בהלכות חמץ ומצה שהוא לא יצא ולפי זה נסתלק החילוק של ה״ה אם כן תקשי לך ק״ש כדכתיבנא. ונראה דדעת רבינו כמ״ש הרמב״ן בספר המלחמות בפרק ראוהו ב״ד שכתב שם דבהא פליגי מ״ד מצוות צריכות כוונה או אינן צריכות אי בעי כוונה בפסוק ראשון או לא וכל הני תנאי דאית להו דבעי כוונה בק״ש אית להו דמצות צריכות כוונה אבל למ״ד דמצות אינן צריכות כוונה אפילו בפסוק ראשון לא בעי כוונה ואין לחלק בין כוונת הענין לכוונה לצאת דהכל אחד. וראיה לדבריו דאם תחלק בכך מאי הקשה הגמ' ממתניתין ש״מ דמצות צריכות כוונה נימא דמתני' דקאמר אם כיון לבו היינו כוונת הענין בפסוק ראשון א״ו אין לחלק בין כוונה לכוונה ושם האריך ע״ש. ולכך סובר רבינו דדוקא בפסוק ראשון בעי כוונה דפסק כמ״ד מצות צריכות כוונה אבל למ״ד אינן צריכות אפילו בפסוק ראשון לא. וא״ת לפי זה קשיא דרבא ארבא דהוא פסק כר״מ בברכות דבפסוק ראשון בעי כוונה בר״ה בפרק ראוהו ב״ד (ראש השנה דף כ"ח) אמר רבא דמצות לא בעו כוונה דהכי אמר התם רבא אמר לצאת לא בעי כוונה וכו'. וי״ל דרבא לדבריו דרבה קאמר ולתרץ אליביה וליה לא ס״ל וכדכתב שם דרבא לא מכרעה. וכ״ת איך כתב שם דרבא לא מכרעה דמשמע דמסופק לו אם אליבא דנפשיה קאמר או אליבא דרבה הא מוכרח הוא לפמ״ש דלא אמרו אליבא דידיה. וי״ל דאמר כן הרמב״ן לרבא דעליה קא מהדר דלא מכרעה אבל לדידיה ודאי דמוכרח הכי כדכתיבנא. אבל ה״ה כתב ועכ״ז אני מסתפק שלא תהיה נוסחת רבינו לא יצא. וא״ת אם נסתפק רבינו גבי מצה לא יצא איך כתב אח״כ לתת טעם כל מי שאכל בשעת חוליו והיה נכפה ונתרפא מפני שאכל בשעה שהיה פטור מן המצות לימא מפני שאכל בלא כוונה. ויש לומר דכי מצריכינן כוונה למאן דמצי לכוון דעתו אבל השוטה שאינו יכול לכוון ודאי שהיה יוצא בכך לכך הוכרח לתת טעם שבאותה שעה היה פטור מן המצות והוא פשוט. והטור כתב בא״ח סימן תע״ה שנסתפק במ״ש רבינו בהל' חמץ ומצה אי ס״ל דבעי כוונה או לא. ולא ידעתי איך נסתפק בכך דאם גורס בדברי רבינו יצא אם כן ודאי דלא בעי כוונה ואם גורס לא יצא ודאי דבעי כוונה. ועל מה שתמה ה״ה דמאין מצא רבינו חילוק זה. נראה לי טעם נכון בסוגיא דפסחים (דף קי"ד) דמשמע מהתם גבי טבול דלא בעי כוונה והכא משמע דבעי כוונה וכתבו שם התוספות דיש לחלק בין מצה לשופר ולכך לא הביאו שם לראיה דמצות צריכות כוונה מהא דאמר ר' יוסי גבי שופר וכיון דסוגיא דהתם מוכרחת דלא בעי כוונה והכא משמע דבעי כוונה מש״ה הוצרך רבינו לחלק החילוק שחלק ה״ה והוא נכון ע״ש:
נתכוון שומע לצאת וכו'. פ' ראוהו בין דין (דף כ"ח כ"ט) אמר ליה ר' זירא לשמעיה אכוין ותקע לי ... ופסק רבינו כר' זירא וכן פסקו בהלכות וביקוק'ג. ויש מן הגאונים שלא פסקו כן אלא כרבא (דף כ"ח) דאמר התוקע לשיר יצא דמצות אינן צריכות כונה וכל שנתכוין לתקיעה ראויה אע''פ שלא נתכון לצאת יצא וזה דעת הרבה מן האחרונים ומכללם הרשב''א והרא''ה ז''ל ואני תמה בדברי רבינו שהוא פוסק פרק ששי מהל' חמץ ומצה שאם אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו עכו''ם שיצא ידי חובתו וזה נראה בגמ' שהוא כדעת מי שאומר מצות אין צריכות כונה שכך שנינו שם שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא ואוקימנא לה כגון שכפאוהו פרסיים ואמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא ואמרו אלמא קסבר רבא מצות אינן צריכות כונה וא''כ היאך פסק כאן רבינו שמצות צריכות כונה והצריך כאן כונת שומע לצאת וכונת משמיע להוציא. ולא מצאתי בזה תירוץ נאות לדעתי אם נוסח ספריו אמת רק שנאמר שרבינו סובר דהא דכפאוהו ואכל מצה אינה תלויה בדין השופר ואולי שהוא סובר שכיון שאין אדם עושה מעשה בתקיעת שופר אלא השמיעה ואפילו התוקע עיקרו השמיעה לפיכך צריך כונה משא''כ באכילת מצה ורבה הוא שהשוה דינן ולפיכך דקדקו ואמרו אלמא קסבר רבה מצות אינן צריכות כונה ולא דקדקו כן מההיא דכפאוהו ואכל מצה, ועם כל זה אני מסתפק שלא תהיה נוסחת רבינו האמיתית שם גבי מצה לא יצא שכן נראה מן ההלכות ולא ראיתי מי שחלק בין מצוה למצוה בדין הכונה:
... וצריך שיכוין התוקע להוציא השומע שאם תקע ולא כיון להוציא לא יצא דא"ר זירא לשמעיה איכוין ותקע לי פי' התכוין להוציאני אלמא בעי דעת שומע שיכוין לצאת ודעת משמיע שיכוין על זה להוציאו ולית הלכתא כרבא דאמר התוקע לשיר פי' לשורר ולא נתכוין לתקיעת מצוה יצא דקי"ל מצות צריכות כוונה וכ"כ בהלכות גדולות הלכך המתעסק שאינו מכוין לתקיעת מצוה אלא מלמד לאחרים לתקוע לא יצא והשומע ממנו לא יצא ... והרי"ץ גיאת פסק כרבא דמצות אין צריכות כוונה ותוקע לשיר יצא ומתעסק היינו טעמא דלא יצא שלא נתכוין לשמוע אלא לתקיעה בעלמא וכן פסק ר"ח ורב שרירא שדר ממתיבתא דהלכתא כרבא ומיהו מדאשכחן לרבי זירא דאמר לשמעיה איכוין ותקע לי אמרינן לא לעביד לכתחלה אלא יכוין במצוה ואם לא נתכוין יצא וא"א הרא"ש ז"ל פסק דמצות צריכות כוונה:
... ודעת רבינו שמואל כתב ג"כ הר"י בסוף פ"ק דברכות גבי פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא וכתב עוד שם דאפי' מי שסובר דמצות א"צ כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה אבל במצוה שתלוי באמירה בלבד ודאי צריך כוונה שהאמירה הוא בלב וכשאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצוה ובאהל מועד כתב העושה מצוה ואינו רוצה לצאת באותה שעה לא יצא וכ"כ רבותינו הצרפתיים והרשב"א ז"ל והרא"ה אומר שאפי' צווח שאינו רוצה לצאת ידי אותה מצוה יצא וחזק סברא זו בראיות בפ"י דפסחים גבי כפאוהו עו"ג ואכל מצה ע"כ כבר כתבתי שהר"י הביא דברי רבינו שמואל. משמע דס"ל כותיה וכיון שכן לא חיישינן לדברי הרא"ה בזה: ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש מסכימין דמצות צריכות כוונה הכי נקטינן. ...
(ח) המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו וכן השומע מן המתעסק לא יצא וכן התוקע לשורר ולא נתכוון לתקיעת מצוה לא יצא נתכוין שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת לא יצא ידי חובתו עד שיתכוון שומע ומשמיע:
(ט) מי שתקע ונתכוין להוציא כל השומע תקיעתו ושמע השומע ונתכוין לצאת ידי חובתו אע"פ שאין התוקע מתכוין לפלוני זה ששמע תקיעתו ואינו יודעו יצא שהרי נתכוין להוציא לכל מי שישמענו לפיכך מי שהיה מהלך בדרך או יושב בתוך ביתו ושמע תקיעו' משליח צבור יצא אם נתכוין לצאת שהרי ש"ץ מתכוין להוציא את הרבים ידי חובתן:
(יג) המתעסק בתקיעת שופר כדי להתלמד – לא יצא ידי חובתו, כיון שלא כיון לשם מצוות תקיעה. וכן השומע מן המתעסק – לא יצא, אף על פי שהשומע כיוֵן לצאת, כיון שהתוקע היה מתעסק בעלמא, ולא כיוֵן לצאת.וכן התוקע לשם שיר, ולא לשם מצוה – לא יצא. דאנן קיימא לן דמצות צריכות כוונה, כלומר דבשעה שעושה אותן – יכוין לשם מצוה, כמו שכתבתי לעיל סימן ס, עיין שם.ויש אומרים דאפילו למאן דסבירא ליה מצות אינן צריכות כוונה – זהו במצוה של מעשה, כמו אכילת מצה, דסוף סוף הא אוכל המצה. אבל מצוה של דיבור כמו קריאת שמע, ושל שמיעה כמו שופר, כשהוא בלא כוונה לצאת ידי מצוה – לאו כלום קעביד. וזה נראה בדעת הרמב"ם, שבפרק ששי מחמץ ומצה פסק לענין מצה דאינה צריכה כוונה. ובפרק שני משופר פסק דצריך כוונה.(כמו שכתבו המגיד משנה והלחם משנה שם, הלכה ה. ועיין מה שכתבתי בסימן תעה, ולעיל סימן ס, ומהש"ס משמע דדמי להדדי.)
(ג) (שם סעיף ח) המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו וכו' נ"ב הנה הר"ן כתב בסוף ר"ה במשנה דהשומע מן המתעסק לא יצא דאף למ"ד מצות א"צ כוונה הכא גרע כיון דמכוין להנך התינוקות הוי בת מינה ומחריב בה ע"ש וקשה לי טובא מן הש"ס שם דפריך השומע מן המתעסק לא יצא הא מן המשמיע לעצמו יצא לימא תיהוי תיובתא דר"ז דאמר לשמעיה אכוון ותקע לי ומשני איידי וקשה לי מה פריך לפי דעת הר"ן הנ"ל הרי י"ל דאדרבא רבותא קמ"ל דלעולם מצות א"צ כוונה ואם שמע מהתוקע שלא לשם מצוה כלל ודאי יצא ולא בעי שיכוין הלה להוציאו רק ר"ז מיירי דשמעיה כוון להוציא לעצמו לכך כיון דבת מינה הוא מחריב בה לכך צריך לכווין גם להוציא את ר"ז ולכך המשנה רבותא קמ"ל דלא מן המשמיע לעצמו דהוי לשם מצוה ממש פשיטא דנחשב בת מינה ממש ומחריב בה ולא יצא רק גם אם הוי כמתעסק אז הוי ס"ד כיון דאינו רק לחנך והשומע מכוון לשם מצוה ממש לא נקרא זה בת מינה ולא מחריב בה לכך קמ"ל דגם זה הוה בת מינה ומחריב בה ובעי כוונה וזו קושיא גדולה לדעת הר"ן לפעד"נ וצ"ע ודו"ק. גם קשה לי מאי פריך הרי י"ל כמו דקיי"ל בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ל"ק ומגביה מציאה לחבירו קנה מכח מיגו דזכה לנפשיה וכו' נימא נמי בזה היכא דלא יצא עדיין התוקע לא בעי כוונה להוציא השומע מכח מגו דזכה לנפשיה אבל אם כבר יצא התוקע אז בעינן כוונה ור"ז מיירי שכבר יצא התוקע אף שדוחק לו' כן דשמעיה יהיה יוצא קודם ר"ז עכ"פ נימא דר"ז ס"ל דלכתחלה בעי בכל ענין כוונה והמשנה מיירי בדיעבד וצ"ע וד"ק: והנה מה דמבואר בש"ע המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו. הנה לכאורה אין הלשון של הש"ע מדוקדק שנקט כאן שלא כסדר עפמ"ש הר"ן במס' ר"ה בב' מקומות דאף למ"ד תקע לשיר יצא דמצות אין צריכות כוונה מודה דמתעסק לא יצא דזה גרע במה שמכוין לשם מצוה לחנך התינוקות כמ"ש במס' זבחים דבת מינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה ע"ש ולפ"ז אתי שפיר הש"ע תחלה כ' דתוקע כדי להתלמד לא מהני ואח"כ כתב בתוקע לשיר דלא יצא זהו דרך לא זו אף זו דל"מ כוון להתלמד דהוי בת מינה דלא יצא רק אף בתוקע לשיר דלאו בת מינה לא יצא. אך מ"ש אח"כ בנתכוין שומע ולא נתכוין משמיע להוציא השומע דלא יצא זה הוי זו ואצ"ל זו דמה אם כוון רק לחנך התינוקות דהוי בת מינה ומחריב בה מכ"ש אם כוון לצאת ממש י"ח לשם מצוה דהוי בת מינה ומחריב בה כיון דלא כיוון להוציא השומע והוי ק"ו דלא יצא דמה המתעסק לא יצא כ"ש בזה וכן הוי ק"ו מתוקע לשיר מה תוקע לשיר דלא הוי בת מינה ומחריב בה מכ"ש בתוקע לשם מצוה ואין מכוין להוציא השומע דלא יצא והוי זו ואצ"ל זו. אך הן אמת דקשה לי על הר"ן מן הש"ס דר"ה דף ל"ג דפריך שם בשומע מן המתעסק דלא יצא הא שומע מן השומע לעצמו יצא והא תניא וכו'. וקשה לפי דברי הר"ן מה פריך נימא דאדרבא רבותא קמ"ל דאף שומע מן המתעסק דלא כוון למצוה גמורה רק לחנך התינוקות והוי רק דרבנן מ"מ נקרא בת מינה ומהני דלא יצא מן התורה אף דמן התורה ליכא מצוה כלל ולא הוי מינו מן התורה מ"מ לא יצא מן התורה וחייב לחזור ולתקוע מן התורה ונ"מ לכמה דברים בין אם חייב מן התורה בין אם חייב מדרבנן מכ"ש בנתכוין לצאת מעצמו ולא כוון להוציא השומע דבזה הוי מינו ממש והוי מצוה מן התורה דהוי בת מינה ומחריב בה ובעינן כוונה לכ"ע ואם לא כוון להוציא השומע לא מהני והוי זו ואצ"ל זו ומה פריך. והנה בזה הוי א"ש לשון הש"ע דמן הש"ס הנ"ל הוכיח דהמתעסק גרע מנתכוין לעצמו ולכך כתב שפיר דרך לא זו אף זו אך אעפ"כ על הר"ן קשה שפיר דמנ"ל על הש"ס להקשות דהרי יש סברא לו' דנתכוין לעצמו גרע ממתעסק לפי סברת הר"ן הנ"ל ומה פריך וצ"ע. והנה עיינתי בלשון רש"י שכתב בד"ה מתעסק הוא דלא וכו' אבל תוקע לשיר שמתכוין לתקיעה בעלמא יצא עכ"ל. והוא תמוה דהרי הש"ס רוצה להוכיח רק דאם תוקע לשם מצוה רק שאינו מכוין להוציא השומע יצא וע"ז פריך מר"ז ול"ל להזכיר כאן תוקע לשיר. וא"ל דרש"י מפרש דמ"ש בש"ס אבל השומע מן המשמיע לעצמו היינו בתוקע לשיר שמשמיע לעצמו כלו' לדעתו ולא מכח חובת היום שמוטל עליו רק לדעתו זה אינו דרש"י כתב אח"כ בד"ה תנא סיפא נמי מתעסק וז"ל ולעולם השומע מן המשמיע לעצמו שלא נתכוין להוציא את השומעין לא יצא עכ"ל אם כן משמע שגם הוא מפרש המשמיע לעצמו הוי רק שלא כוון להוציא את השומעין אבל לעצמו כוון לצאת וכמו שמוכח מלשון ר"ז ולמה תחלה פירש כוונה לשיר וע"ק דלפי דרכו דמוכח מכאן דלשיר נמי יצא הוי ליה להקשות מזה למ"ד מצות צריכות כוונה ולמה פריך לר"ז דוקא רק הול"ל ש"מ מצות א"צ כוונה כמ"ש בברכות ובכמה דוכתי ש"מ מצות צריכות כוונה הול"ל כאן להיפוך ש"מ מצות א"צ כוונה ולמה מזכיר דברי ר"ז ובע"כ מוכח כפירוש הר"ן דתוקע לשיר גרע ממתעסק לכן פריך רק לר"ז וצ"ע ודו"ק: