פרשת צו תש"ג - זבח שלמים
א. "וממחרת והנותר" ו' יתירה?
"וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל"
But if the sacrifice of his offering be a vow, or a freewill-offering, it shall be eaten on the day that he offereth his sacrifice; and on the morrow that which remaineth of it may be eaten.
ד"ה וממחרת והנותר ממנו: בראשון יאכל, (ס"א והנותר ממנו יאכל) וי"ו זו יתירה היא ויש כמוה הרבה במקרא כגון ואלה בני צבעון ואיה וענה (בראשית ל"ו) תת וקדש וצבא מרמס (דניאל ח').
וממחרת והנותר ממנו AND ON THE MORROW ALSO THE REMAINDER OF IT — i. e. what remained on the first day, יאכל MAY BE EATEN; — this ו (that of והנותר) is redundant (the text being equivalent to וממחרת הנותר ממנו יאכל); there are many similar examples in Scripture: (Genesis 36:24) “And these are the sons of Zibean: And Ajah (ואיה) and Anah”; (Daniel 8:13): “to give and the Sanctuary (וקדש) and the host to be trampled under foot”.
(אחרי הביאו דברי רש"י) וכן פירש רבנו אברהם. ולפי דעתי ענין הכתוב הזה, בעבור שאמר ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת, והיה במשמע שתהא מצוה שיאכל בשני ימים, יאכל מקצתו ביום הראשון ויניח מקצתו למחר, ולפיכך חזר לבאר, והנותר ממנו בראשון יאכל וממחרת, לא שישאיר ממנו בכוונה, ולא שיהא רשאי להניח כולו ליום המחרת, אבל מצוה שיאכל ממנו בראשון, והנותר במקרה יאכל במחרת הנזכר. והענין הזה מדברי רבותינו למדנוהו, אמרו בתורת כהנים (פרק י"ב י"א-י"ב) ביום הקריבו יאכל, מצוה להאכל ממנו יום ראשון, יכול כולו, תלמוד לומר וממחרת, יכול מצוה לאכלו בשני ימים, תלמוד לומר והנותר, אם הותיר הותיר, אי והנותר יכול אם הותיר כולו לשני ימים יהא פסול, תלמוד לומר יאכל אפילו כולו. ואם תעשה הוא"ו יתרה, גם כן יתפרש וממחרת הנותר ממנו יאכל, לא שיותיר לדעת. ולא ידעתי למה היתה הוא"ו בתת וקדש וצבא מרמס יתרה אצל רש"י, כי ענין הכתוב, שישאל עד מתי תת הפשע שומם, ועד מתי קדש וצבא מרמס.
מה בין שני המפרשים בביאור פסוקנו?
ב. האיסור שלא להותיר קדשים
"וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף"
But that which remaineth of the flesh of the sacrifice on the third day shall be burnt with fire.
טעם מצוות לא תעשה שלא להותיר קדשים לאחר זמנם:
מורה נבוכים, מאמר ג' פרק מ"ו:
החטאת והאשם יאכל בעזרה וביום שחיטתו ולילו בלבד, אבל השלמים אשר הם למטה מהם והם קדשים קלים יאכלו בכל ירושלים לבד ויאכלו ממחרת היום ולא אחר כך, מפני שאחר כך יקבלו זוהמה ויפסידו.
ספר החינוך:
... גם מלבד זה יש בדבר רמז אל הבטחון בשם ה', שלא יהיה אדם חונק עצמו במאכלו יותר מדי להצניעו ליום מחר, בראותו כי האל יצוה לכלות בשר קודש משעברה שעתו כליון גמור ולא רצה שתהנה בו בריה אחרת, לא אדם ולא בהמה.
1. מה ההבדל העקרוני בין שני הטעמים?
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר"
And Moses said unto them: ‘Let no man leave of it till the morning.’
ג. השוואת תרגומים
"וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה..."
And if any of the flesh of the sacrifice of his peace-offerings be at all eaten on the third day, it shall not be accepted, neither shall it be imputed unto him that offereth it; it shall be an abhorred thing, and the soul that eateth of it shall bear his iniquity.
את תחילת פסוקנו תרגמו מתרגמינו בדרכים שונות:
באור
האט אבער פאן דעם פליישע... אויך אם דריטען טאגע געגעססען ווערדען זאללען.
הירש
ווען אבער פאן דעם פליישע... אויך אם דריטען טאגע געגעססען ווערדען זאלל.
בובר
ווירד אבער איין עססען געגעססען פאם פלייש... אם דריטען טאגע...
1. מה ההבדל החשוב בין שני המתרגמים הראשונים לבין האחרון?
מה גרם לשינוי הזה?
להבנת שאלה זו עיין במפרשים הבאים:
ד"ה ואם האכל יאכל: (ת"כ) במחשב בשחיטה לאכלו בשלישי הכתוב מדבר. יכול אם אכל ממנו בשלישי יפסל למפרע - תלמוד לומר: המקריב אותו לא יחשב, בשעת הקרבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי. וכן פירושו בשעת הקרבתו לא תעלה זאת במחשבה ואם חשב פיגול יהיה.
אם האכל יאכל וגו' ‏ AND IF ANY [OF THE FLESH] SHOULD BE EATEN AT ALL [ON THE THIRD DAY) — Scripture is speaking of one who has the intention whilst slaughtering thė sacrifice to eat it (the flesh) on the third day. One might think that what the text really means is, that if one has eaten of it on the third day it becomes disqualified retrospectively (i. e., that it is regarded as having been invalid from the moment that it was offered)! Scripture, however, states, “As for him that offereth it, there shall be no מחשבה to him” implying that at the time when it is offered it can become disqualified, and that it cannot become disqualified on the third day (Sifra, Tzav, Section 8 1). And the following is its meaning (that of the text): At the time when it is offered, this shall not enter the mind of any priest performing a rite with it, to eat of it on the third day, and if he does harbour such a thought, it becomes פגול, an abominable thing,
ד"ה ואם האכל יאכל: חכמים עקרוהו מפשוטו ופירשוהו במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי באחד מד' עבודות שחישב בשחיטה או בהולכת הדם או בקבלה או בזריקה.
ואם האכול יאכל, our sages ignored the plain meaning of this verse, interpreting it as referring to the owner planning to eat of the sacrificial meat on the third day [not provided for in the Torah. Ed.] or planning not to perform any of the 4 basic procedures during the time frame designated by the Torah. (Zevachim 29)
ד. כוונת נותר
"לֹא יֵרָצֶה"
And if any of the flesh of the sacrifice of his peace-offerings be at all eaten on the third day, it shall not be accepted, neither shall it be imputed unto him that offereth it; it shall be an abhorred thing, and the soul that eateth of it shall bear his iniquity.
ה"באור" לפסוקנו (ר' נפתלי הרץ ויזל):
אם נפרש פירושו כפשוטו, שאם יאכל מבשרו ביום השלישי לא ירצה הקרבן, והמקריב אותו לא יחשב לו לקרבן, כי פיגול יהיה, וגם הנפש שאכלה הנותר עוונה תשא, לא ידעתי ליישב אותו על מכונו. שאם אמר "לא ירצה" שעניינו כמו "כי לא לרצון יהיה לכם" (כ"ב כ'), ידענו שאינו נחשב לקרבן, ולמה הוסיף "המקריב אותו לא יחשב לו"? ועוד: שלא מצאנו בכל המקרא, "יחשב" שמתפרש כמו זה, כי תמיד נסמך לו העניין, כמו ויחשבה לו צדקה (בראשית ט"ו) (או תהלים ק"ו, ויקרא י"ז ד', ישעיה כ"ט) וכאן נאמר סתם, והיה לו לומר: המקריב אותו לא יחשב לו לרצון. ועוד: שהיה לו לומר: המקריב אותו לא ירצה ולא יחשב לו, או: לא ירצה ולא יחשב למקריב אותו, עכשיו שאמר תחילה "לא ירצה" ואחר כך "המקריב אותו", נראה שמדבר עם שנים? ועוד מה טעם לומר "פגול יהיה", יאמר: פיגול הוא, ואם נאכל כולו, מה יהיה פיגול? ...לכן נראה ברור שאין כוונת הכתוב אלא כקבלת רבותינו שאמרו בתורת כהנים והובא בזבחים (כ"ט א') אמר ר' אליעזר: כוף אזנך לשמוע: במחשב לאכל מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר. או אינו אלא באוכל מזבחו ביום השלישי? אמרת: אחר שהוא כשר יחזור ויפסל? ...הרי הוא אומר "המקריב" – בשעת הקרבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי. ועתה יתיישב המקרא על אפניו: שאין "ואם האכל יאכל" אכילה ממש, אלא כמו חסר למ"ד, ועניינו: אם להאכל ביום השלישי, וכלומר: אם שחטו שיאכל ביום השלישי, אז לא ירצה...
אם המקריב יותיר עד היום השלישי, ולא ישרפנו, אבל יאכל ממנו או יאכיל אחרים ביום השלישי, אז לא יהיה קרבנו נחשב לו, אך פיגול יהיה. וכל מי שיאכל אפילו בתוך הזמן (ביום ראשון ושני) עוונו ישא. זהו משמעות הכתוב. אבל זו באמת חומרא גדולה, שמי שאכל בתוך הזמן ישא עוונו כאילו אכל פיגול, מפני שאחרי כן לא נשרף הנותר ויהיה כמי שאכל ביום השלישי. ועל זה תמה ר' אליעזר זבחים כ"ט אחרי שהוא כשר יחזור ויפסל? לפיכך הוצרכו חכמים להוציא הכתוב מפשוטו ולפרש שאין הקרבן נפסל באכילת יום שלישי, אלא אם כן היתה כוונת הבעלים בשעת הקרבתם לאכלו בשלישי. ולכך דרשו: המקריב אותו לא יחשב לו – אזהרה לבעלים שלא יחשבו בשעת הקרבה לאכל מבשרו ביום השלישי, והנפש האוכלת ממנו (אם קודם אכילה ידעה מחשבת בעלים) עוונה תשא. אחרי כמה שנים שהייתי מתמיה על רז"ל למה (כדברי רשב"ם) עקרו הכתוב בזה מפשוטו, היום (פורים תר"ז) זכיתי להבין מה ראו על ככה...
1. מה בין דברי שד"ל לדברי רשב"ם הנראים שווים לדבריו?
2. מה בין דברי שד"ל לדברי הבאור, ובאיזו דרך אפשר לסתור דברי שד"ל על ידי דברי הבאור?
3. מהי הטענה שאפשר לסתור בה את דברי שד"ל נוסף על הטענות שאפשר להביא נגדו מדברי הבאור?
ה. "לא יחשב"
"לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ"
And if any of the flesh of the sacrifice of his peace-offerings be at all eaten on the third day, it shall not be accepted, neither shall it be imputed unto him that offereth it; it shall be an abhorred thing, and the soul that eateth of it shall bear his iniquity.
כיצד אפשר לבאר מילים אלה, כדי שלא יהיה בפיסוק כפל מיותר (לא ירצה = לא יחשב לו)?