| א. לסמיכות העניינים בפרשתנו |
ד"ה ושם איש ישראל: כשם שייחס את הצדיק לשבח ייחס את הרשע לגנאי.
ושם איש ישראל וגו׳ AND THE NAME OF THE ISRAELITE [WHO WAS SMITTEN] — Wherever it gives the genealogy of a good man in praise of him, it gives the genealogy of a bad man mentioned in the same story to disparage him (Midrash Tanchuma, Pinchas 2).
ד"ה נשיא בית אב לשמעוני: לאחד מחמשת בתי אבות שהיו לשבט שמעון.
נשיא בית אב לשמעני A PRINCE OF A FATHER’S HOUSE AMONGST THE SIMEONITES — of one of the five 'father’s houses' which were of the tribe of Simeon. — Another explanation: This is stated to tell the praiseworthiness of Phineas: that although this man was a prince he did not refrain from showing his zeal against the profanation of the Divine Name — on this account Scripture tells you who it was (a prince!) that was smitten by him.
דבר אחר: להודיע שבחו של פינחס שאף על פי שזה היה נשיא לא מנע את עצמו מלקנא לחילול השם, לכך הודיעך הכתוב מי הוא המוכה.
נשיא בית אב לשמעני A PRINCE OF A FATHER’S HOUSE AMONGST THE SIMEONITES — of one of the five 'father’s houses' which were of the tribe of Simeon. — Another explanation: This is stated to tell the praiseworthiness of Phineas: that although this man was a prince he did not refrain from showing his zeal against the profanation of the Divine Name — on this account Scripture tells you who it was (a prince!) that was smitten by him.
ד"ה ושם האשה המוכה: להודיעך שנאתם של מדינים שהפקירו בת מלך לזנות כדי להחטיא את ישראל.
ושם האשה המכה וגו׳ AND THE NAME OF THE [MIDIANITISH] WOMAN WHO WAS SMITTEN etc. — This is stated to show you the hatred the Midianites bore to Israel — that they abandoned even a princess to prostitution in order to make Israel sin (Midrash Tanchuma, Pinchas 2).
ד"ה ויהי אחר המגפה: משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות.
ויהי אחרי המגפה AND IT CAME TO PASS AFTER THE PESTILENCE [THAT THE LORD SPOKE TO MOSES … TAKE THE SUM OF ALL THE CONGREGATION] — A parable! This may be compared to the case of a shepherd amongst whose flock wolves found their way and slew some of them, and he counted them to discover the number of those that were left. — Another explanation: When they left Egypt and were entrusted to Moses' care, they were entrusted to him by number, now when he is close to death and has to hand back his sheep, he hands them back by number (Midrash Tanchuma, Pinchas 4).
דבר אחר: כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה נמסר לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו מחזירם במנין.
ויהי אחרי המגפה AND IT CAME TO PASS AFTER THE PESTILENCE [THAT THE LORD SPOKE TO MOSES … TAKE THE SUM OF ALL THE CONGREGATION] — A parable! This may be compared to the case of a shepherd amongst whose flock wolves found their way and slew some of them, and he counted them to discover the number of those that were left. — Another explanation: When they left Egypt and were entrusted to Moses' care, they were entrusted to him by number, now when he is close to death and has to hand back his sheep, he hands them back by number (Midrash Tanchuma, Pinchas 4).
קרא רמב"ן, הקדמה לפרשתנו:
הודיע הקב"ה למשה שישלם שכר טוב לפינחס על קנאתו אשר קנא לאלהיו, ועל הצדקה שעשה עם ישראל לכפר עליהם, ולא מתו כולם במגפה. וציוהו שיודיע לישראל שהוא כהן לעולם, וזה טעם לכן אמור, שיגיד זה בישראל. ולא אמר הכתוב "והיתה לו ולזרעו אחריו כהונת עולם" כמו שאמר (שמות כ"ט ט') באהרן, אבל אמר "ברית כהונת עולם" ואמר "את בריתי שלום" שיתן לו ברית עם השלום דבק בו, ובאהרן נאמר "לכבוד ולתפארת" (שמות כ"ח ב'), ולכך אמר אשר קנא לאלהיו, והמשכיל יבין. והזכיר: ושם איש ישראל המוכה, ושם האשה המכה, להודיע כי ראוי היה לשכר הגדול הזה, שהרג נשיא בישראל ובת מלך גוים - ולא ירא מהם בקנאתו לאלהיו. ואחרי שנתן שכרו הטוב לצדיק ציוהו להפרע מן הרשעים, ואמר לו צרור את המדינים. וציוהו שימנה העם תחילה, וזה טעם ויהי אחרי המגפה (להלן כ"ו א'), כי המנין יהיה תחילה.
הודיע הקב"ה למשה שישלם שכר טוב לפינחס על קנאתו אשר קנא לאלהיו, ועל הצדקה שעשה עם ישראל לכפר עליהם, ולא מתו כולם במגפה. וציוהו שיודיע לישראל שהוא כהן לעולם, וזה טעם לכן אמור, שיגיד זה בישראל. ולא אמר הכתוב "והיתה לו ולזרעו אחריו כהונת עולם" כמו שאמר (שמות כ"ט ט') באהרן, אבל אמר "ברית כהונת עולם" ואמר "את בריתי שלום" שיתן לו ברית עם השלום דבק בו, ובאהרן נאמר "לכבוד ולתפארת" (שמות כ"ח ב'), ולכך אמר אשר קנא לאלהיו, והמשכיל יבין. והזכיר: ושם איש ישראל המוכה, ושם האשה המכה, להודיע כי ראוי היה לשכר הגדול הזה, שהרג נשיא בישראל ובת מלך גוים - ולא ירא מהם בקנאתו לאלהיו. ואחרי שנתן שכרו הטוב לצדיק ציוהו להפרע מן הרשעים, ואמר לו צרור את המדינים. וציוהו שימנה העם תחילה, וזה טעם ויהי אחרי המגפה (להלן כ"ו א'), כי המנין יהיה תחילה.
Pinchas, the son of Elozor. The Holy One, Blessed is He, informed Moshe that He would reward Pinchas well for the act of vengeance he performed for Hashem, and for the kindness he bestowed on Yisroel to atone for them so they would not all die in the plague. He commanded him to inform Yisroel that Pinchas would be a kohein forever. That is the explanation to the words, “Therefore, tell” — that Moshe should inform Yisroel. Scripture did not say there would be an eternal kehunah for Pinchas and his seed after him, as it did regarding Aharon. Rather, it says, “A covenant of eternal kehunah” and “My covenant of peace” — that Hashem would give him a covenant with peace attached.
שים לב: את הקשר שבין י"ד לפסוקים הקודמים מבאר רש"י בשתי דרכים!
לדרך א' השווה רש"י, בראשית י"ח י"ח:
ד"ה ואברהם היו יהיה: מדרש אגדה, זכר צדיק לברכה הואיל והזכירו בירכו. ופשוטו, וכי ממנו אני מעלים - והרי הוא חביב לפני להיות לגוי גדול ולהתברך בו כל גויי הארץ.
ד"ה ואברהם היו יהיה: מדרש אגדה, זכר צדיק לברכה הואיל והזכירו בירכו. ופשוטו, וכי ממנו אני מעלים - והרי הוא חביב לפני להיות לגוי גדול ולהתברך בו כל גויי הארץ.
ואברהם היו יהיה SEEING THAT ABRAHAM SHALL SURELY BECOME — The Midrash applies to this the text Proverbs 10:7, “The mention of the righteous shall be for a blessing”: therefore, since He mentions him He blessed him (Genesis Rabbah 49:1). But its real meaning is: “Shall I conceal it from him, seeing that he is so beloved by Me as to become a great nation, and seeing that all nations of the earth shall bless themselves through him?”
| ב. מעשה פינחס ושכרו |
אברבנאל, מקשה:
מהו השכר שנתן הקב"ה לפינחס על אשר השיב את חמתו מעל בני ישראל וקינא את קנאתו, מאחר שהוא לא חטא בידוע שיעשה שלום לו?!
מהו השכר שנתן הקב"ה לפינחס על אשר השיב את חמתו מעל בני ישראל וקינא את קנאתו, מאחר שהוא לא חטא בידוע שיעשה שלום לו?!
המפרשים טרחו למצוא את הקשר שבין מעשה פינחס ובין שכרו (=לתרץ את הקושיה לעיל). מה הם תשובותיהם? (מהו ההסבר הפסיכולוגי בדבריו של העמק דבר? במה משווה הוא את מקומנו למקום בספר דברים?)
ד"ה את בריתי שלום: ...והטעם שלא יגור מאחי זמרי כי הוא נשיא בית אב ושכרו שתהיה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם ונצח, כי הכהנים הגדולים היו מבני פינחס ויתכן שהיו בנים אחרים לאלעזר.
ד"ה את בריתי שלום: ממלאך המוות. כעניין עושה שלום במרומיו. כי אמנם ההפסד לא יקרה אלא בסיבת ההתנגדות ההפכים וזה אמנם נתקיים בפינחס שהאריך ימים הרבה מאד מכל שאר אנשי דורו עד שהיה הוא משמש במשכן שילה בזמן פילגש בגבעה שהיה בלי ספק אחרי מות יהושע שאר הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. וכל שכן אם היה בזמן יפתח שכתב למלך בני עמון בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה וכו' שלש מאות שנה. וכבר ספרו ז"ל שפינחס לא רצה ללכת אז אל יפתח להתיר נדרו. וכל שכן לדברי האומר אליהו זה פינחס והוא עדיין חי וקיים.
את בריתי שלום. Peace with the angel of death. We have a similar meaning of this word שלום in Job 25,20 עושה שלום במרומיו, “He makes peace in His lofty regions.” [I assume that the reference is to the fact that the angel of death has no authority in the celestial regions. Ed.] Losses occur only as a result of confrontations by opposites. We find that as a result of this שלום, “peace, or armistice” with the angel of death Pinchas enjoyed an exceedingly long life on earth, more so than any other member of his generation. In fact, he was still serving as priest in the Tabernacle at Shiloh during the civil war between Binyamin and the other tribes. This occurred many years after the death of Joshua and the elders who were Joshua’s assistants. (Judges 20,28) Joshua 24,26 reports these elders as surviving Joshua for many years. If, as is indicated by the Talmud, Pinchas was still alive in the days of Yiphtach (Judges 11,26) he must have been 300 years old by that time. (compare either Bereshit Rabbah 60,3 or Pirke de Rabbi Eliezer chapter 47 on the subject of Pinchas)
ד"ה תחת אשר קנא: ומאחר שהוא רב את ריבי - אצילהו מריב כל התנגדות ויהיה לו השלום.
תחת אשר קנא לאלוקיו, seeing he had had the courage to fight My fight, I have ennobled him, granting him “peace” [a fitting reward for a noble fight. Ed.]
בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב"ה, בירכו במידת השלום, שלא יקפיד ולא ירגיש. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כך, אבל באשר היה לשם שמים משום הכא באה הברכה, שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום. ועיין כיוצא בזה בספר דברים י"ג י"ח ברוצחי עיר הנידחת.
My covenant [of] peace. Pinchas was promised he would not become an agitated and angry person, for the nature of the act he did — killing a person with his hands — leaves a strong impression. However, since he did it for the sake of Heaven he received the blessing that he would always be in peace and serenity.
| ג. שאלות במפרשים |
ד"ה פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן: (סנהדרין פ"ב, סוטה מ"ב) לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן.
פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן PHINEAS THE SON OF ELEAZAR THE SON OF AARON THE PRIEST — Because the tribes spoke disparagingly of him, saying, “Have you seen this grandson of Puti the father of whose mother used to fatten (פטם) calves for idolatrous sacrifices (see Exodus 6:25 that Eleazar his father had married a daughter of Putiel who is identified with Jethro; see Rashi on that verse and Exodus 18:1), and he has dared to slay a prince of one of Israel’s tribes!”, therefore Scripture comes and connects his genealogy with Aaron (Sanhedrin 82b).
מה קשה לרש"י?
ד"ה את בריתי שלום: טעמו את בריתי ברית שלום, כמו כסאך אלהים. ורבים כן.
מה קשה לראב"ע?
הידועות לך עוד דוגמאות?
3. רש"י, פסוק י"ג:
ד"ה והיתה לו: בריתי זאת.
ד"ה והיתה לו: בריתי זאת.
ראב"ע:
טעמו את בריתי ברית עולם כמו כסאך אלהים ורבים כן. והטעם שלא יגור מאחי זמרי כי הוא נשיא בית אב ושכרו תהיה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם ונצח, כי הכהנים הגדולים היו מבני פינחס ויתכן שהיו בנים אחרים לאלעזר.
טעמו את בריתי ברית עולם כמו כסאך אלהים ורבים כן. והטעם שלא יגור מאחי זמרי כי הוא נשיא בית אב ושכרו תהיה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם ונצח, כי הכהנים הגדולים היו מבני פינחס ויתכן שהיו בנים אחרים לאלעזר.
מה קשה לרש"י?
ומה בינו לבין ראב"ע?
ד"ה אשר הכה את המדינית: עם, ורבים כן.
מה קשה לראב"ע? וכתוב אחד מן "הרבים".
ד"ה ושם האשה המוכה: להודיעך שנאתם של מדינים שהפקירו בת מלך לזנות כדי להחטיא את ישראל.
ושם האשה המכה וגו׳ AND THE NAME OF THE [MIDIANITISH] WOMAN WHO WAS SMITTEN etc. — This is stated to show you the hatred the Midianites bore to Israel — that they abandoned even a princess to prostitution in order to make Israel sin (Midrash Tanchuma, Pinchas 2).
מה קשה לרש"י?
ד"ה ועל דבר כזבי: ועוד כי יחשבו לעשות לכם רע בעבור כזבי אחותם.
מה קשה לראב"ע?
ומה בינו לבין פירוש הרמב"ן, פסוק י"ח:
ד"ה בנכליהם: כאשר פירשתי (לעיל כה א') כי זקני מדין חשבו המחשבה הרעה הזאת, כמו שנאמר (לעיל כ"ב ד') ויאמר מואב אל זקני מדין, כי בהם נתיעצו מתחילה והם נתנו עצה זו למואב שתזנינה בנותם עמהם ויצמידו אותם לבעל פעור להדיחם מעל השם, ואם לא נזכר שם. ועוד ששלחו להם בת מלכם לזנות עמהם, וזה טעם ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם. כי לולי מדעת יועצי המלכות נעשה, כבודה בת מלך במדין מה תבקש בשטים בערבות מואב לבוא אל מחנה עם אחר, כי ישראל בערבות מואב בשטים היו, ומאין תבוא שם המדינית הזאת. אבל היתה יפת תואר מאד, ושלחו אותה זקני מדין שם כי אמרו בתואר אשה יפה רבים הושחתו (יבמות ס"ג ב'). וקרוב הוא שהיה גם בלעם בעצה הזו, כי בשובו מארץ מואב עבר במדין כי דרכו משם והיה ביועצי המלכות, ואולי נתעכב שם לדעת מה יהיה בהם, לפיכך מצאוהו ישראל במדין והרגוהו שם (להלן ל"א ח')...
ד"ה בנכליהם: כאשר פירשתי (לעיל כה א') כי זקני מדין חשבו המחשבה הרעה הזאת, כמו שנאמר (לעיל כ"ב ד') ויאמר מואב אל זקני מדין, כי בהם נתיעצו מתחילה והם נתנו עצה זו למואב שתזנינה בנותם עמהם ויצמידו אותם לבעל פעור להדיחם מעל השם, ואם לא נזכר שם. ועוד ששלחו להם בת מלכם לזנות עמהם, וזה טעם ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם. כי לולי מדעת יועצי המלכות נעשה, כבודה בת מלך במדין מה תבקש בשטים בערבות מואב לבוא אל מחנה עם אחר, כי ישראל בערבות מואב בשטים היו, ומאין תבוא שם המדינית הזאת. אבל היתה יפת תואר מאד, ושלחו אותה זקני מדין שם כי אמרו בתואר אשה יפה רבים הושחתו (יבמות ס"ג ב'). וקרוב הוא שהיה גם בלעם בעצה הזו, כי בשובו מארץ מואב עבר במדין כי דרכו משם והיה ביועצי המלכות, ואולי נתעכב שם לדעת מה יהיה בהם, לפיכך מצאוהו ישראל במדין והרגוהו שם (להלן ל"א ח')...
With their guiles. Hashem commanded them to take vengeance from the Midianites, but not the Moabites. The Midrash explains this was because the Moabites acted out of fear since Yisroel was looting and taking booty from them, but the Midianites mixed into a dispute that did not involve them, as Rashi wrote later on (31:2). Moreover, it can be explained, according to the plain meaning, as follows: Hashem gave the lands of Amon and Moav as an inheritance to Lot’s descendants, due to the merit of their family head Lot who served Avraham and went into exile with him to the Land of Canaan. Therefore, Hashem prohibited Bnei Yisroel from doing anything bad to them in their land. However, since the Moabites and Ammonites sinned by not offering food and drink to Bnei Yisroel and driving them away, Hashem punished them by driving them away from His people and commanded (Devorim 23:4): “Neither an Ammonite nor a Moabite may enter”, measure for measure.
ד"ה לזנות אל בנות מואב: על ידי עצת בלעם, כדאיתא בחלק (סנהדרין ק"ו א'), לשון רש"י. ובאמת שהזנות לא היתה מזימת הנשים, כי בעצת אנשיהן וגדוליהם נעשה, ומזקני מדין היה להם, שנאמר במדינים (להלן פסוק י"ח) כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, כי נכלו להם בזמה להדיחם אחר בעל פעור. ולכן יתכן שהיה בלעם בעצה, שהוא גדול עצתם, ודעתו להרע לישראל ועשה בזה כל יכולתו, כמו שנאמר (דברים כ"ג ו') ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם, ועל כן הרגוהו בחרב.
אבל על דרך הפשט, לא הזכיר הכתוב העצה בכאן, רק במה שאמר אחרי כן (להלן ל"א ט"ז) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם, כאשר לא הזכיר עצת זקני מדין רק במה שאמר כי צוררים הם לכם, אחרי המעשה בעת הנקמה יזכיר מאין יצאה להם הרעה, ויאמר כי לא היה המעשה ביצר הזימה אשר הוא באנשים ובנשים מנעוריהם בטבעם רק עצה רעה להדיחם...
| ד. עצת בלעם |
ירושלמי סנהדרין הלכה ב':
אמר לו בלעם לבלק: אלוהיהם של אלה שונא זימה הוא, העמידו בנותיכם בזמה ואתם שולטים בהם. אמר לו: וכי משמע לי אנון? (=וכי ישמעו לי אנשי מואב להפקיר בנותיהם?) אמר לו: אוקים בנתך קומי ואינון חמי ושמעון לך. (אתה תתחיל מקודם להפקיר בתך והם יראו ויעשו כמוך). הדא הוא דכתיב ראש אומות בית אב במדין הוא.
אמר לו בלעם לבלק: אלוהיהם של אלה שונא זימה הוא, העמידו בנותיכם בזמה ואתם שולטים בהם. אמר לו: וכי משמע לי אנון? (=וכי ישמעו לי אנשי מואב להפקיר בנותיהם?) אמר לו: אוקים בנתך קומי ואינון חמי ושמעון לך. (אתה תתחיל מקודם להפקיר בתך והם יראו ויעשו כמוך). הדא הוא דכתיב ראש אומות בית אב במדין הוא.
ד"ה לזנות: ע"י עצת בלעם כדאיתא בחלק.
לזנות אל בנות מואב TO COMMIT WHOREDOM WITH THE DAUGHTERS OF MOAB — by the advice of Balaam, — as is related in the chapter חלק (Sanhedrin 106a).
ד"ה לזנות: על ידי עצת בלעם, כדאיתא בחלק (סנהדרין ק"ו א'), לשון רש"י. ובאמת שהזנות לא היתה מזימת הנשים, כי בעצת אנשיהן וגדוליהם נעשה, ומזקני מדין היה להם, שנאמר במדינים (להלן פסוק י"ח) כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, כי נכלו להם בזמה להדיחם אחר בעל פעור. ולכן יתכן שהיה בלעם בעצה, שהוא גדול עצתם, ודעתו להרע לישראל ועשה בזה כל יכולתו, כמו שנאמר (דברים כ"ג ו') ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם, ועל כן הרגוהו בחרב.
אבל על דרך הפשט, לא הזכיר הכתוב העצה בכאן, רק במה שאמר אחרי כן (להלן ל"א ט"ז) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם, כאשר לא הזכיר עצת זקני מדין רק במה שאמר כי צוררים הם לכם, אחרי המעשה בעת הנקמה יזכיר מאין יצאה להם הרעה, ויאמר כי לא היה המעשה ביצר הזימה אשר הוא באנשים ובנשים מנעוריהם בטבעם רק עצה רעה להדיחם, ולפיכך ראוי לנקמה גדולה. כי פירוש "לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" הוא באמת כאשר פירשתי (לעיל כ"ד י"ד).
ויתכן עוד על דרך הפשט, כי בלק בתחילה היה חפץ לקללם ולהלחם בהם ולא יתן אותם לבוא בגבולו כלל, וכאשר אמר לו בלעם כי לא יוכל להם, והודיעו שלא יחריבו ארצו ועמו רק באחרית הימים, אז הוציא לחם ויין בערבות מואב ופיתה אותם כאוהב להם, וזהו "בדבר בלעם" כי בעבור דבריו עשו כן. אבל מפני שהיה חפצו לקללם, ונשכר לבלק בכך לולי צדקות ה' אשר הפך את הקללה לברכה, על כן הרגוהו בחרב, כי השוכר והשכיר שניהם נענשו, כמו שאמר (דברים כ"ג ה') ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור וגו'.
ד"ה בנכליהם: כאשר פירשתי (לעיל כ"ה א') כי זקני מדין חשבו המחשבה הרעה הזאת, כמו שנאמר (לעיל כ"ב ד') ויאמר מואב אל זקני מדין, כי בהם נתיעצו מתחילה והם נתנו עצה זו למואב שתזנינה בנותם עמהם ויצמידו אותם לבעל פעור להדיחם מעל השם, ואם לא נזכר שם. ועוד ששלחו להם בת מלכם לזנות עמהם, וזה טעם ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם. כי לולי מדעת יועצי המלכות נעשה, כבודה בת מלך במדין מה תבקש בשטים בערבות מואב לבוא אל מחנה עם אחר, כי ישראל בערבות מואב בשטים היו, ומאין תבא שם המדינית הזאת. אבל היתה יפת תואר מאד, ושלחו אותה זקני מדין שם כי אמרו בתואר אשה יפה רבים הושחתו (יבמות ס"ג ב').
וקרוב הוא שהיה גם בלעם בעצה הזו, כי בשובו מארץ מואב עבר במדין כי דרכו משם והיה ביועצי המלכות, ואולי נתעכב שם לדעת מה יהיה בהם, לפיכך מצאוהו ישראל במדין והרגוהו שם (להלן ל"א ח')...
With their guiles. Hashem commanded them to take vengeance from the Midianites, but not the Moabites. The Midrash explains this was because the Moabites acted out of fear since Yisroel was looting and taking booty from them, but the Midianites mixed into a dispute that did not involve them, as Rashi wrote later on (31:2). Moreover, it can be explained, according to the plain meaning, as follows: Hashem gave the lands of Amon and Moav as an inheritance to Lot’s descendants, due to the merit of their family head Lot who served Avraham and went into exile with him to the Land of Canaan. Therefore, Hashem prohibited Bnei Yisroel from doing anything bad to them in their land. However, since the Moabites and Ammonites sinned by not offering food and drink to Bnei Yisroel and driving them away, Hashem punished them by driving them away from His people and commanded (Devorim 23:4): “Neither an Ammonite nor a Moabite may enter”, measure for measure.
ד"ה ושם האשה: להודיעך שנאתם של מדינים שהפקירו בת מלך לזנות כדי להחטיא את ישראל.
ושם האשה המכה וגו׳ AND THE NAME OF THE [MIDIANITISH] WOMAN WHO WAS SMITTEN etc. — This is stated to show you the hatred the Midianites bore to Israel — that they abandoned even a princess to prostitution in order to make Israel sin (Midrash Tanchuma, Pinchas 2).
ד"ה כי צוררים הם: שהפקירו בנותיהם לזנות כדי להטעותכם אחר פעור, ואת מואב לא ציוה להשמיד מפני רות שהיתה עתידה לצאת מהם כדאמרי' (בבבא קמ"א ל"ח).
כי צררים הם לכם וגו׳ על דבר פעור FOR THEY SHOWED THEMSELVES YOUR ENEMIES etc. IN THE MATTER OF PEOR — i.e., in that they abandoned their daughters to prostitution in order to lead you astray after Peor; but He did not command them to destroy the Moabites — on account of Ruth who would later on issue from them, just as we state in Bava Kamma 38b.
ד"ה בדבר בלעם: אמר להם אפילו אתם מכניסים כל המונות (ס"א האומות) שבעולם אין אתם יכולים להם. שמא מרובים אתם מן המצרים שהיו שש מאות רכב בחור. בואו ואשיאכם עצה, אלהיהם של אלו שונא זימה הוא וכו' כדאיתא בחלק ובספרי.
לך איעצך COME AND I WILL COUNSEL THEE what you have to do. And what is the counsel? The God of these people hates unchastity, therefore tempt them to sin by means of thy women-folk, as is related in the chapter חלק (Sanhedrin 106a) — You can know that it was Balaam who gave this counsel, to make them fall by the sin of unchastity, for it is stated, of the women of Midian (Numbers 31:16), “Behold, these were an enticement to the children of Israel through the word of Balaam”.
מה טעם לא נכתב כל אותו מאורע במקומו בראש פרק כ"ה – אלא נרמז בפרשתנו (פסוק י"ח) ושב ונרמז במטות (פסוק ט"ז)?