פרשת נשא תש"כ - הנשיאים
א. יזכור הכתוב לכל אחד בשמו
ר' יצחק עראמה, בספרו עקדת יצחק בהקדמה לספר במדבר:
...שאין להם עמידה וקיום במין בלבד, ככל שאר הנמצאות ההוות ונפסדות, אלא להעלותך אל על... לומר שכל אחד יהיה לו חשיבות בפני עצמו כמלך וככהן, וכעין שנאמר (תהלים פ"ז) "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה". ולפי זאת הסגולה נאמר גם כן בכוכבים "לכלם בשם יקרא"... כי באמת חיבה יתירה נודעת להם בזה; וזה טעם נפלא למה שיזכור הכתוב לכל אחד ואחד בשמו ויחסו בשוה... כי כולם שוים במעלה, ומעלת כל אחד נפרדת ממעלת חברו.
מהי התמיהה בפרשת במדבר ובפרקנו שרצה ליישב בדבריו אלה?
ב. אופיים של הנשיאים
השווה דברי שני המדרשים הבאים:
...עמדו ומנו את הלבנים ואמר להם פרעה: "כזה אתם מעמידים בכל יום ויום!" מינה את הנוגשים של מצרים על השוטרים של ישראל והשוטרים התמנו על יתר העם, וכשאמר להם פרעה (שמות ח' ז'): "לא תוסיפון לתת תבן לעם ללבון הלבנים... הם ילכו וקששו להם תבן, ואת מתכנת הלבנים... תשימו עליהם, לא תגרעו ממנו", היו באין הנוגשים ומונין את הלבנים ונמצאו חסרות, היו מכין הנוגשים את השוטרים שנאמר: "ויוכו שוטרי בני ישראל" והיו השוטרים מוכים על יתר העם (=בגלל העם) ולא היו מוסרין אותם בידי הנוגשים (פירוש מהרז"ו: שלא גילו שוטרי ישראל לנוגשים מי הם שלא השלימו מתכנת הלבנים, כי כל שוטר היה ממונה למשל על עשרה אנשים, אשר כל איש היה צריך לעשות מאה לבנים והיה הנוגש תובע מהשוטר אלף לבנים שהיה לו להעמיד, ואם היה מגלה לנוגש, שזה לא העמיד המאה שלו, היה הנוגש מענישו) והיו השוטרים אומרים: "מוטב לנו ללקות ואל יכשל יתר העם". לפיכך כשאמר הקב"ה (במדבר י"א) "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" אמר משה: ריבונו של עולם! איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי, אמר לו (במדבר י"א) "אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו". אותם שהיו מוסרין עצמן ללקות עליהם במצרים - יבואו ויטלו בגדולה זו.
רש"י, לפרקנו פסוק ב':
ד"ה הם נשיאי המטות: שהיו שוטרים עליהם במצרים והיו מוכים עליהם, שנאמר (שמות ח') ויוכו שוטרי בני ישראל...
"ויקריבו נשיאי ישראל": למה נזדרזו הנשיאים לבוא ולהקריב תחילה ובמלאכת המשכן נתעצלו ולא הביאו אלא אבני שהם ואבני מלואים באחרונה? לפי שבשעה שאמר משה (ל"ה ה') "כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'" ולא אמר לנשיאים, היה רע בעיניהם על שלא אמר להם להביא. אמרו: "יביאו העם מה שיביאו, ומה שיחסר נמלא אנחנו". שמחו כל ישראל במלאכת המשכן והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות. ראה מה שכתוב (שמות ל"ה כ"ב): "ויבואו האנשים על הנשים", שהיו דוחקים זה על זה ובאים, אנשים ונשים בערבוביה. ולשני בקרים הביאו כל הנדבה, שנאמר (ל"ו ג') "והם הביאו אליו עוד בבקר, בבקר". וכתיב (ל"ו ז'): "והמלאכה היתה דים". לאחר שני ימים ביקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו, שכבר ציוה משה (ל"ו ז') "ויעבירו קול במחנה לאמור: איש איש אל יעשו עוד מלאכה". והיו הנשיאים מצירים על שלא זכו בנדבת המשכן. אמרו: "הואיל ולא זכינו בנדבת המשכן, ניתן בבגדי כהן גדול". שנאמר (ל"ה כ"ז): "והנשיאים הביאו את אבני השהם..." אמר הקב"ה: בני שנזדרזו – יכתב שהביאו והותר (ל"ו ז'), והנשיאים שהתעצלו – יחסר אות אחת משמם, שכן כתיב "והנשאם" חסר יו"ד. כיון שנגמר המשכן, הקדימו והביאו קרבן בזריזות.
"And the Chieftains of Israel offered" (Bamidbar 7:2) Why were the Chieftains anxious to make the first offerings, but in the case of the Mishkan they were lazy and only brought lapis lazuli and other stones last? When Moses said, "Anyone whose heart so moves them, bring gifts to the Lord for the work of the Tabernacle," he did not (specifically) ask the Chieftains and this was wrong in their eyes. They said, "Let the people bring what is necessary, and whatever is left we will complete." All of Israel was joyous in the work of the Tabernacle, and they brought with joy everything voluntarily and with speed. See what is written, (Exodus 35:22) "They brought, the men and the woman." They were pushing one another and the men and woman were coming all mixed together. For two mornings they brought all the offerings, as it is written (Exodus 36:3) "They continued to bring to him freewill offerings morning after morning." And it is written, (Exodus 36:7) "The work was enough for them" After two days the Chieftains requested to bring their freewill offerings, but they couldn't since Moses had already commanded, (Exodus 36:6) "A proclamation was made through the camp, 'Let no further effort be made'" The Chieftains were troubled that they did not merit in the freewill offerings of the Tabernacle. They said, "Since we have not merited in the work of the Tabernacle, we will give for the clothes of the High Priests." Thus it is written (Exodus 35:27) "The Priests brought lapis lazuli and other stones" The Holy Blessed One said, "Of my children who were quick to bring, let it be written that they brought more than enough. But the Chieftens who were lazy, a letter should be removed from their name. Thus it is written "והנשאם" which is missing the letter "י". Thus when the work of the Tabernacle was completed, they were quick to bring the sacrifices quickly.
ונתפרשו דברים אלה יפה בפירושו של ר' שמשון רפאל הירש, (תרגום מגרמנית ע"י אבי מורי ז"ל):
...הנשיאים חשבו את הקריאה להתנדבות כל העם לפגיעה בכבוד מעלתם, ובצפייתם שתרומת העם לא תספיק ואז יפול בגורלם כבוד השלמת החסר, לא מיהרו להשתתף בהתנדב עם, ואולם זריזות העם הכזיבה את חשבונם, עד שיצא שנשאר להם רק להביא את אבני השהם וכו' לבגדי הכהן הגדול.
1. האם דעת שני המדרשים האלה (במדבר רבה ט"ו ובמדבר רבה ז') השונים זה מזה בהערכת הנשיאים סותרים זה את זה, או יש לישבם?
2. לשם מה משתמש רש"י כאן במדרש הזה?
ג. שאלות ודיוקים ברש"י
1) פסוק א'
ד"ה כלות משה: בצלאל ואהליאב וכל חכם לב עשו את המשכן. ותלאו הכתוב במשה, לפי שמסר נפשו עליו לראות תבנית כל דבר ודבר כמו שהראהו בהר להורות לעושי המלאכה, ולא טעה בתבנית אחת. וכן מצינו בדוד לפי שמסר נפשו על בנין בית המקדש שנאמר (תהילים קל"ב, א'-ב') "זכור ה' לדוד את כל ענותו, אשר נשבע לה'..." לפיכך נקרא על שמו, שנאמר (מלכים א' י"ב, ט"ז) "ראה ביתך דוד".
א. דברי רש"י אלה קשים ונתקשו בהם המפרשים. הסבר מה קשה לו בפסוקנו, סוף סוף במי יכול היה הכתוב לתלות הקמת המשכן אם לא במשה? אם כן – מה קשה לו?
ב. היכן מצינו רעיון, שמצוה נקראת על שם מי שמסר נפשו עליה, גם אם לא עשאה לבדו?
2) פסוק א'
ד"ה ויהי ביום כלות משה: כלת כתיב, יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה.
פירש בעל באר-יצחק:
שאין מתיחסים אליו בבחינת עבדים אל אדוניהם, או עם אל מלכם, כי אם האהובה לאוהב. וכן בספרי הנביאים... ולכן הרחיבו חז"ל המליצה, שאם כנסת ישראל היא הכלה, אם כן המשכן, מקום השראת השכינה, הוא החופה.
ר' וולף היידנהיים, הבנת המקרא:
"כלת כתיב" – כן הגירסה בכל פירושי רש"י שבידנו, גם במדרש רבה ובילקוט... מכל מקום, קשה עלי לחשוב שהיתה מתעלמת המסורה האמיתית מעיני חז"ל. לזאת לבי אומר לי, שאין המדרש בנוי על חסרון הוי"ו, שאילו היה כן היה להם לומר: "כלת כתיב חסר" כמנהגם במדרשים כאלה.
באר יצחק:
כוונת רש"י כפשוטו ממה שכתוב "כלת" חסר בלי וי"ו, ואין תימה, כי בכמה מקומות נחלקו המסורות במלא וחסר, וגדולה מזו מצינו ברש"י לפרשת תרומה (שמות כ"ה, כ"ב): "ואת כל אשר אצוה אותך" הרי וי"ו יתרה וטפלה וכמוה הרבה במקרא...
**
א. הסבר במה מחולקים שני מפרשי רש"י אלה?
ב. מהי "גדולה מזו" בפרשת תרומה?
**
ג. מה קשה לרש"י אם נקבל דעת רווה"ה?
3) פסוק ב'
ד"ה הם העומדים על הפקודים: שעמדו עם משה ואהרן כשמנו את ישראל שנאמר (במדבר א', ד') "ואתכם יהיו איש איש למטה אבותיו הוא".
**
דברי רש"י אלה תמוהים, ונתקשו בהם מפרשי רש"י. וכתב ר' תם מאורליאנש שיש ליישב דבריו דומיא דבראשית ב', פסוקים י"ג-י"ד:
ד"ה כוש ואשור: עדין לא היו, וכתב המקרא על שם העתיד.
הסבר מה התמיהה בדברי רש"י, ומהו יישוב התמיהה המוצע בזה?
ד. שלא יגיס דעתו
"וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת"
and his offering was one silver dish, the weight thereof was a hundred and thirty shekels, one silver basin of seventy shekels, after the shekel of the sanctuary; both of them full of fine flour mingled with oil for a meal-offering;
דעת זקנים מבעלי התוספות:
וא"ו יתירה שלא יגיס יהודה דעתו על שזכה להקריב ראשון, לכך כתיב "וקרבנו" דמשמע שיש אחר שקדמו.
1. מהי הפליאה הסגנונית שאותה רצה לישב?
**
2. מהי הפליאה השנייה בסגנון הפסוקים האלה (י"ב-י"ג) המתפרשת אף היא בדרך זו "שלא יגיס דעתו"?
3. מה פירוש "שיש אחר שקדמו" – הן הוא הקריב ראשון?