| א. "שמות" |
"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ"
NOW THESE are the names of the sons of Israel, who came into Egypt with Jacob; every man came with his household:
אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן, להודיע חיבתן, שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר (ישעיה מ) "המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא" (שמות רבה).
ואלה שמות בני ישראל NOW THESE ARE THE NAMES OF THE CHILDREN OF ISRAEL — Although scripture has already enumerated them by name whilst they were living, when they went down into Egypt (Genesis 46:8-27), it again enumerates them when it tells us of their death, thus showing how dear they were to God — that they are compared to the stars which also God brings out and brings in by number and name when they cease to shine, as it is said, (Isaiah 40:26) “He bringeth out their host by number, He calleth them all by name” (Exodus Rabbah 1:3; Tanchuma Yashan 1:1:2).
כי הכתוב ירצה למנות עניין הגלות מעת רדתם למצרים, כי אז גלו בראש גולים, כאשר פירשתי, ולפיכך יחזור אל תחילת העניין שהוא מפסוק "וכל זרעו הביא אתו מצרימה" (בראשית מו ז), ושם כתוב אחריו "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" וגו', ואותו הפסוק בעצמו הוא שהחזיר בכאן, כי אף על פי שהם שני ספרים, הסיפור מחובר בדברים באים זה אחר זה. וכאשר הזכיר בני יעקב קיצר בבני בניו וכל זרעו, והחזיר הכלל כאשר אמר שם (שם מ"ו כ"ז) "כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים".
וכעניין הזה בספר דברי הימים וספר עזרא, שהשלים דברי הימים (דה"ב ל"ו כ"ב כ"ג) "ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה' בפי ירמיהו העיר ה' את רוח כורש" וגו', "כה אמר כורש מלך פרס" וגו', ואותם שני פסוקים בלשונם החזיר בראש ספר עזרא (עזרא א א' ב') לחבר הסיפור, אלא שהיו שני ספרים, השלים הראשון במה שהיה קודם בניין הבית, והספר השני מעת הבניין. וכן הדבר בשני הספרים האלה בראשית ואלה שמות.
ורבי אברהם אמר כי בעבור שהזכיר בסוף הספר הראשון כי ראה יוסף לבניו בני שילשים, הזכיר כי גם אחיו ברדתם היו מעטים ופרו ורבו. ואיננו נכון. ורש"י כתב אף על פי שמנאן בחייהם, חזר ומנאן אחר מיתתן בשמותם, להודיע חיבתם, שנמשלו ככוכבים, שמוציאן במספר ומכניסן במספר, שנאמר "המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא" (ישעיה מ כו). ואלו דברי אגדה (שמות רבה א' ג'), והם דברים של אמת בעניין החיבוב שהקדוש ברוך הוא מחבבן וכופל שמותם תדיר, אבל קישור הפסוקים וחיבורם בוא"ו הוא כמו שפירשתי.
The reason for "And these are the names" is that the verse wants to tell the topic of the exile from the time of their descent to Egypt because then was the initial exile, as I have explained. Therefore, it returns to the original topic which [originally was mentioned] in the verse, "And [Jacob] brought all his descendants with him to Egypt" (Genesis 46:7). Afterwards it says there, "And these are the names of the children of Israel who came to Egypt etc." This very verse it what is being repeated here, because even though they are two separate books (Genesis and Exodus), the story is connected with things that
מפני שרוצה לפרש ולומר "ובני ישראל פרו וישרצו" וגו' הוצרך לכפול ולומר בבואם למצרים לא היו אלא שבעים ואחר מות דור ההוא פרו וישרצו.
ואלה שמות, seeing that the Torah wanted to let us know how the Israelites had increased and multiplied (verse 3) it became necessary to repeat that when they had arrived in Egypt they had numbered only 70 souls. The dramatic increase in numbers of Israelites began only with the death of the generation that had moved there from the land of Canaan. As a result, when a new king came to the throne in Egypt, he wanted to diminish their numbers and did not succeed in doing so.
1. מה קשה כאן?
2. איך מתרצים את הקושי רש"י, רמב"ן ורשב"ם?
3. מה ההבדל ביניהם?
4. איך מתייחס הרמב"ן לדרש המובא ברש"י?
| ב. "ויוסף...במצרים" - שאלות ברש"י |
"וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם"
And all the souls that came out of the loins of Jacob were seventy souls; and Joseph was in Egypt already.
ד"ה ויוסף היה במצרים: והלוא הוא ובניו היו בכלל שבעים, ומה בא ללמדנו? וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים? אלא להודיעך צדקתו של יוסף, הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך, ועומד בצדקו.
ויוסף היה במצרים lit., AND JOSEPH WAS IN EGYPT — But were not he and his sons included in the seventy? What, then, is this statement intended to tell us? Do we not know that he was in Egypt? But its purpose is to inform you of Joseph’s righteousness: this is the same Joseph who tended his father’s sheep; this is the same Joseph who was in Egypt and became king there, and yet he remained steadfast in his righteousness, and the change from a humble position to exalted rank in Egypt caused no deterioration in his character (cf. Sifrei האזינו; Exodus Rabbah 1:7).
איך אפשר לתרץ את הקושי בלי להיזקק לדרש?
| ג. "מלך חדש" |
"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף"
Now there arose a new king over Egypt, who knew not Joseph.
ד"ה ויקם מלך חדש: רב ושמואל, חד אמר: חדש ממש, וחד אמר: שנתחדשו גזרותיו (סוטה יא).
ויקם מלך חדש NOW THERE AROSE A NEW KING — Rab and Samuel (two Amoraim or Talmudical teachers) differed in their interpretation of these words. One said that he was really a new king; the other said that it was the same king but he made new edicts (Sotah 11a).
פירושו כמשמעו בלא תוספת, שלא היה מזרע המלוכה. על כן כתיב "ויקם" כמו "כי הקים בני את עבדי".
1. מהו טעמו של מאן דאמר שנתחדשו גזרותיו?
2. מהי דעתו של ראב"ע בעניין זה?
| ד. הפוליטיקה של פרעה |
ד"ה הבה נתחכמה לו: לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חינם העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון. וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה, כי עמהם הוא מתייעץ, ואף כי בני ישראל עם רב ועצום, ויעשו עמהם מלחמה גדולה. אבל אמר שיעשו דרך חכמה שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם, ולכך הטיל בהם מס, כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך, כמו שבא בשלמה (מלכים - א ט' כ"א).
ואחרי כן ציוה בסתר למילדות להרוג הזכרים על האבניים, ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם. ואחרי כן ציוה לכל עמו "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" אתם. והעניין שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להורגם בחרב המלך או שישליכו הם אותם ליאור, אבל אמר לעם כאשר ימצא כל אחד ילד יהודי - ישליך אותו ביאור, ואם יצעק אבי הילד אל המלך או אל שר העיר, יאמרו שיביא עדים ויעשה בו נקמה. וכאשר הותרה רצועת המלך, היו המצרים מחפשים הבתים ונכנסים שם בלילות ומתנכרין ומוציאים הילדים משם, כי על כן נאמר "ולא יכלה עוד הצפינו" (להלן ב ג).
ונראה שעמד זה ימים מעטים, כי בלדת אהרן לא היתה הגזרה, וכשנולד משה נראה שנתבטלה, אולי בת פרעה בחמלה עליו אמרה לאביה שלא יעשה כן, או כאשר נשמע כי מאת המלך נהיה הדבר, ביטל אותו, או שהיה על פי האצטגנינות כדברי רבותינו (שמו"ר א כט), כי הכל התחכמות עליהם שלא ייוודע החמס. וזה טעם מאמר האומרים למשה רבינו "אשר הבאשתם את ריחנו לתת חרב בידם" (להלן ה כא), כי עתה יוסיפו בשנאתם אותנו, וימצאו טענה כי אנחנו מורדים במלכות ויהרגו אותנו בחרב לעיני הכל, לא יצטרכו עוד לעשות במרמה.
"Let us scheme against them" Pharaoh and his advisers did not decide to smite them with the sword, because that would be a great betrayal, to smite a nation that has come to the land on the command of the first king. Even the common people wouldn't give consent to the king to do such a crime, for he advises with them, and additionally the nation of Israel was numerous and mighty and would fight back in a great war. Rather he advised that they should act cleverly so that Israel should not feel that he is acting out of hate, and therefore he levied a tax on them, for it is common for foreigners to pay a tax to the king, as is seen by Solomon (Kings 1, 9:21)
ד"ה ועלה מן הארץ: ...וייתכן לפרש שיאמר כי תקראנה מלחמות יהיה נוסף על שונאינו לשלול שלל ולבוז בז, ויעלה לו מן הארץ הזאת אל ארץ כנען עם כל אשר לנו, ולא נוכל אנחנו לנקום נקמתנו ממנו ולהילחם בו. והוא כלשון "אשר העלנו מארץ מצרים" (להלן לב א), "אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות" (ירמיה כג ח). וכן "ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ" (הושע ב ב), שישימו עליהם ראש ועלו לארצם מן הארץ אשר גלו בה.
ד"ה שרי מסים למען ענותו בסבלתם: שם על העם מס לקחת מהם אנשים לעבודת המלך, ומינה על המס שרים מן המצריים, שיקחו מהם כרצונם אנשים לפי העבודה, חליפות חודש או יותר יהיו בבניין המלך, ושאר הימים בביתו. והשרים האלה ציוו אותם שיבנו ערים לפרעה. ויבן העם ערי מסכנות לפרעה במס הזה, וכאשר ראו שלא יזיק זה לעם, קצו בחייהם מפניהם, וגזרו שיעבידו כל מצרים את העם, וכל איש מצרי שיצטרך בעבודה ימשול לקחת מהם אנשים שיעשו עבודתו. וזה טעם "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך".
ועוד גזרו עליהם עבודות קשות בחומר ובלבנים, כי מתחילה היו השרים נותנים להם הלבנים והיו אנשי המס בונים הבניין, ועתה נהגו העם בעבודה וציוום שיהיו מביאים עפר, ועושים החמר בידיהם וברגליהם, ולא יינתן להם מבית המלך רק התבן בלבד, ונותנין הלבנים לאנשי המס הבונים לעשות הבניין, וגם כל עבודה קשה אשר לפרעה ולמצרים בשדה, כגון החפירות והוצאת הזבלים, הכל נתנו עליהם, וגם היו רודים בהם לדחוק אותם שלא ינוחו ומכים ומקללים אותם. וזה טעם "את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך".
והיה המלך מפרנס אותם בלחם צר כמנהג לפועלי המלך. וזה מאמר המתאוים שאמרו "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקישואים" (במדבר יא ה), כי הדגה במצרים רבה מאוד, והיו לוקחים מן הצדים אותם במצות המלך, ולוקחים מן הגינות קשואים ואבטיחים, ואין מכלים, כי מצות המלך היא. ורבותינו אמרו: עבדים למלכים היו ולא עבדים לעבדים (מכילתא בחדש סוף פרק ה). אם כן "ויעבידו מצרים" רמז לשרי המסים אשר לפרעה.
ד"ה ונלחם בנו ועלה מן הארץ: לשוב אל ארץ אבותיהם, ולא טוב לנו לאבד עבדינו, וקרו לי(ה) מלכותא קטיעא.
ונלחם בנו ועלה מן הארץ, in order to return to the land of their ancestors. It would be disastrous for us to lose this source of cheap manpower. If that were to happen my kingdom would be an emaciated kingdom. [Pharaoh speaking of his loss of “face,” if he would allow the Jews to escape although they were also a great source of frustration. Ed.]
ד"ה וכל הדור ההוא: כל שבעים נפש, שלא בא הדור לקלקול גמור כל ימיהם.
וכל הדור ההוא, all of these 70 souls. None of the members of this group of migrants had assimilated to the Egyptian culture during their lifetime.
פסוק ח':
ד"ה ויקם מלך חדש על מצרים וכו': אף על פי שהיה זיכרון ממנו בדברי הימים למלכים בלי ספק, בפרט בעניין החידוש אשר שם לחוק לא עלתה על לב המלך החדש אפשרות היותו מזה העם, ושהיה עם זה ראוי לשאת פנים לעמו בעבורו.
ד"ה ויקם מלך חדש על מצרים וכו': אף על פי שהיה זיכרון ממנו בדברי הימים למלכים בלי ספק, בפרט בעניין החידוש אשר שם לחוק לא עלתה על לב המלך החדש אפשרות היותו מזה העם, ושהיה עם זה ראוי לשאת פנים לעמו בעבורו.
ד"ה הבה נתחכמה לו: לבוא עליו בעקיפין.
come, let us deal wisely with them, lest they multiply, and it come to pass, that, when there befalleth us any war, they also join themselves unto our enemies, and fight against us, and get them up out of the land.’
פסוק י':
ד"ה ועלה מן הארץ: מעצמו, מבלתי שנגרשם בכוח בלתי סיבה מבוארת לתת אותנו לשמצה בקמינו. וזה נעשה "פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה"...
ד"ה ועלה מן הארץ: מעצמו, מבלתי שנגרשם בכוח בלתי סיבה מבוארת לתת אותנו לשמצה בקמינו. וזה נעשה "פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה"...
פסוק י':
ד"ה ונוסף גם הוא על שונאינו: כי בהיותם נבדלים ממנו במילה ובלשון ובדעות העברים, באופן ש"לא יכלו המצרים לאכול את העברים לחם", הם לנו אויבים ללא ספק, ויגלו שנאתם אז בעת צרות המלחמה.
ד"ה ונוסף גם הוא על שונאינו: כי בהיותם נבדלים ממנו במילה ובלשון ובדעות העברים, באופן ש"לא יכלו המצרים לאכול את העברים לחם", הם לנו אויבים ללא ספק, ויגלו שנאתם אז בעת צרות המלחמה.
ד"ה למען ענותו: כדי שיסכימו לצאת אל ארץ אחרת.
Therefore they did set over them taskmasters to afflict them with their burdens. And they built for Pharaoh store-cities, Pithom and Raamses.
ד"ה ויבן ערי מסכנות: והם קיבלו עליהם למס לבנות הערים.
Therefore they did set over them taskmasters to afflict them with their burdens. And they built for Pharaoh store-cities, Pithom and Raamses.
פסוק י"ג:
ד"ה ויעבידו: כשראו אותם מבזים עצמם לפעולה פחותה שמו אותם לעבדים, וזה כי כפי מה שהיו מוסיפים חטאת על חטאת, כן אבדה עצתם, ויצאו מרעה לרעה.
ד"ה ויעבידו: כשראו אותם מבזים עצמם לפעולה פחותה שמו אותם לעבדים, וזה כי כפי מה שהיו מוסיפים חטאת על חטאת, כן אבדה עצתם, ויצאו מרעה לרעה.
מה היתה הפוליטיקה של פרעה, לפי הרמב"ן, ומה היתה לפי הרשב"ם? איך תופש הספורנו את כל העניין?
| ה. "נתחכמה לו" - שאלות ברש"י |
"הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ"
come, let us deal wisely with them, lest they multiply, and it come to pass, that, when there befalleth us any war, they also join themselves unto our enemies, and fight against us, and get them up out of the land.’
ד"ה נתחכמה לו: לעם נתחכמה מה לעשות לו (שמות רבה).
נתחכמה לו LET US DEAL WISELY WITH THEM (לו more lit., with him) — i. e. with the people (the word לו, which is singular, refers to עם used in the preceding verse in the phrase עם בני ישראל): let us consider wisely what to do to them. Our Rabbis, however, explained that the singular לו refers to God, and that the words mean: “let us use our wisdom against Him who would show Himself Israel’s deliverer, by sentencing them to death by water, since He has already sworn that He will not bring another flood upon the world, and He will therefore be unable to punish us ‘measure for measure’, as is His way.”)
מה הן שתי הקושיות שאותן בא רש"י לתרץ?
| ו. "ועלה מן הארץ" - שאלות ברש"י |
"וְעָלָה מִן הָאָרֶץ"
come, let us deal wisely with them, lest they multiply, and it come to pass, that, when there befalleth us any war, they also join themselves unto our enemies, and fight against us, and get them up out of the land.’
ד"ה ועלה מן הארץ: על כורחנו, ורבותינו דרשו כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים, והרי הוא כאילו כתב ועלינו מן הארץ, והם יירשוה.
ועלה מן הארץ AND HE WILL GO UP OUT OF THE LAND, against our will. Our Rabbis explained that they spoke like a person who is pronouncing a curse against himself but attaches the curse to others (because he does not wish to use an ominous expression of himself), so that it is as though Scripture wrote “and we shall have to go up out of the land” and they will take possession of it (Sotah 11a).
1. מה ההבדל בין שני פירושי רש"י?
2. מדוע אינו מסתפק בפירושו הראשון, כלומר מה היא חולשת הראשון?
| ז. "למילדות העבריות" |
"לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת"
And the king of Egypt spoke to the Hebrew midwives, of whom the name of the one was Shiphrah, and the name of the other Puah;
ואמר מלכא דמצרים לחיתא יהודיתא דשום חדא שפרה ושום תניחא פועה.
מדוע תרגם אונקלוס כאן יהודיות (וכן פסוק ט"ז י"ט פרק ב' פסוק ו'-ז' ובכל ספר שמות) ולא כמו שתרגם בספר בראשית (פרק י"ד פסוק י"ג; פרק ל"ט פסוק י"ז , פרק מ"א פסוק י"ב) "עבראה"?
| ח. "מדוע עשיתן"? |
"וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים"
And the king of Egypt called for the midwives, and said unto them: ‘Why have ye done this thing, and have saved the men-children alive?’
האם שאלת פרעה היא שאלה רטורית, דוגמת:
שמואל ב' פרק י"ב פסוק ט': מדוע בזית?
שמואל א' פרק ט"ו פסוק י"ט: ולמה לא שמעת?
ירמיה פרק כ"ו פסוק ט': מדוע נבאת?
או שיש הבדל בין מקומנו ובין המקומות האלה, ושאלתנו היא שאלה ממש? נמק את תשובתך!
| ט. פינה דקדוקית - רק לחובבים |
מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים:
*
ד"ה נתחכמה לו: שלא ירבה. שאם ירבה - "והיה כי תקראנה מלחמה" משונאינו, כמו "ידה ליתד תשלחנה" - מצינו לשון יחיד אצל רבים.
*
נתחכמה לו, so that they will not increase further. In the event that they would continue to multiply and a war should break out between us and our enemies. The construction here is just as in Judges 5,26 ידה ליתד תשלחנה, “her left hand reached for the tent pin”. The word תשלחנה is in the plural mode although Devorah speaks of Yael using a single hand to do this. In our verse too the word תקראנה is unaccountably in the plural mode.
מה הקושי במילה "תקראנה"?
*
ד"ה לו: בעבורו, כמו "אמרי לי". דע כי כל הפעלים עוברים או עתידים שם הפועל בכוחם. פירוש שם דבר הנגזר מן הפועל שהוא חסר הוא נשמע מכוח הפעלים, כמו "והנה בירכת ברך". "וברך לא אשיבנה". והטעם וברך ברכה. וככה "וברוב יועצים תקום" והשלם יועצים עצה תקום. וככה"כי תקראנה" קורות "מלחמה".
פרש את המילים: "כי כל הפועלים... שם הפועל בכוחם"!
*
ד"ה וימררו: ידוע הוא כי התי"ו סימן לנקבות על הרוב, והמ"ם סימן לזכרים כמו מועדות ומועדים. ודרך חכמי ספרד כי בנייני הפעלים שמורים ולא תחסר אות מן השורש. ואינם כן כן רק שמות דברים יאמרו כאשר נמצאו. כי יחיד מן מועדות מועד לא מועדה. כאשר אמר החכם בעיניו, כי מן המקום יאמר מקומים וממקומות מקומה. אולי יפקח עיניו ויראה, כי מן בכור ואמר בכורים. "למכה מצרים בבכוריהם". והנה "ובכורות בקרך", אם כן יהיה היחיד בכורה. וככה "לבנים" לא יאמר לבן כי אם לבנה.
על איזו מילה הוא מדבר?
*
4. לרש"י, פסוק ט"ז:
ד"ה וחיה: ותחיה.
ד"ה וחיה: ותחיה.