פרשת בהר - בחקותי תש"ה - שמיטה
א. טעם מצוות שמיטה
ואמנם כל המצוות אשר סיפרנום בהלכות שמיטה ויובל, מהם לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם, כמו שאמר "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה" (שמות כ"ג י"א) ושתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעומדה שמוטה.
As to the precepts enumerated in the laws concerning the year of release and the jubilee (Hilkot shemittah ve-yohel) some of them imply sympathy with our fellow-men, and promote the well-being of mankind; for in reference to these Precepts it is stated in the Law, "That the poor of thy people may eat" (Exod. 23:11); and besides, the land will also increase its produce and improve when it remains fallow for some time. Other precepts of this class prescribe kindness to servants and to the poor, by renouncing an claims to debts [in the year of release] and relieving the slaves of their bondage [in the seventh year]. There are some precepts in this class that serve to secure for the people a permanent source of maintenance and support by providing that the land should remain the permanent property of its owners, and that it could not be sold." And the land shall not be sold for ever" (Lev. 25:23). In this way the property of a person remains intact for him and his heirs, and he can only enjoy the produce thereof. I have thus explained the reason of all precepts contained in our work in the Section Zera‘im, with the exception of the laws concerning the intermixture of different species of beasts the reason of which will be given (chap. xlix.).
ספר החינוך:
משורשי המצוה לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבותינו עניין חידוש העולם, כי ששת ימים עשה ה'... וביום השביעי שבת... הכתיב מנוחה על עצמו, למען הסיר ולעקור מרעיונינו דבר הקדמוּת אשר יאמינו הכופרים ובו יהרסו כל פינותיה, ובא חובה עלינו להוצא כל זמנינו יום יום ושנה שנה על דבר זה למנות שש שנים ולשבות בשביעית. ובכן לא ייפרד העניין לעולם מבין עינינו תמיד, והוא כעניין שאנו מונין ששת ימי השבוע כששת ימי עבודה, והשביעי יום מנוחה. ולכן ציוה ה' להפקיד כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפרות בכל שנה לא בכוחה וסגולתה, כי יש לה אדון על אדוניה, וכשהוא חפץ הוא מצוה עליו להפקירם. ועוד יש תועלת בדבר לקנות בזה מידת הוותרנות. כי אין נדיב כנותן בלי תקוה אל הגמול. ועוד יש תועלת אחר בזה: שיוסיף האדם ביטחון בה' יתברך, כי המוצא עם לבבו לתת ולהפקיד לעולם כל גידולי קרקעותיו ונחלת אבותיו אחת לשבע שנים ומלומד בכך כל ימיו לא תחזק בו לעולם מידת הכילות ולא מיעוט הביטחון.
הרב א"י. קוק, שבת הארץ (מתוך ההקדמה):
סגולת האומה, הטוב האלוקי הטבוע בקרבה, והחיים הישרים המתאימים אל הצדק והיושר, ושקט והשלוה, החן והאומץ הממולאים בהסתכלות אלוקית מקפת, כפי מה שהיא נמצאת בנשמת האומה – אין חיי החול יכולים להוציאה מן הכוח אל הפועל. חיים אלה במהותם המעשית מסתירים את ההוד הרוחני של הנשמה האלוקית (השוכנת באומה), ומעכבים את הזרחת אורה הבהיר לתוך המציאות החילונית השלטת. דחיפת הגידול וההשתלמות של החיים צריכה שתצא אל הפועל על ידי נתינת רֶוַח של הפסקה והתנערות ממהומת החיים הרגילה. היחיד מתנער מחיי החול לפרקים קרובים בכל שבת... את אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד הוא לאומה זו (שהיצירה האלוקית נטועה בקרבה באופן בולט), כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור האלוקי שלה (= שבה) בכל מלוא זוהרו, אשר לא ישביתוהו חיי החברה של חול עם העמל והדאגה, הזעף והתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה טהרת נשמתה כמו שהיא. ואם אותה האביריות (= קשיחות הלב) המוכרחת להתלוות על כל סדר של חיי ציבור קבועים, גורמת להקטין את עדינות החיים המוסרית והניגוד המתמיד שבין האידיאלית להכרזה של חסד ואמת חמלה ורחמים, לבין הנגישׂה והכפייה ולחץ הקפדה של קניין ורכוש, המוכרחים להיראות בעולם המעשי, גורם הרחקה לאור האלוקי מתכונת הכרתה של האומה – הנה הפסקת הסדר החברתי בצדדים ידועים, מתקופה לתקופה. מביאה לאומה זו (כשהיא מסודרת על מכונה), לידי עלייתה העצמית למרומי התכונות הפנימיות שבחיים המוסריים והרוחניים, מצד התוכן האלוהי שלהם, העומד למעלה למעלה מכל תכסיס וסדר חברתי, והוא מעבד ומעלה את הסדרים החברתיים ונותן להם את שלמותם... שנת שבתון מוכרחת היא לאומה ולארץ! שנת שקט ושלוה, באין נוגש ורודה, "לא יגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לה'" שנת שוויון ומרגוע, התפשטות הנשמה בהרחבתה אל היושר האלוקי, המכלכל חיים בחסד. אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית ושלום אלוקי שורר על כל אשר נשמה באפו. "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול", אין חילול קודש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות יבולה של שנה זו, וחמדת העושר המתגרה על ידי המסחר משתכחת. "לאכלה – ולא לסחורה". עין טובה והוקרה נאמנה באה לכל ברכת ה' אשר בפרי הארץ, "לאכלה – ולא להפסד". (פסחים נ"ב ע"ב), שאסור להפסיד פרי הראוי לאכילה. האדם חוזר אל טבעו הרענן, עד אשר לא יצטרך לרפואות למחלות שהן באות ברובן על ידי הריסת (שיווי) המשקל של החיים, בהתרחקם מטבע הרוחני והחומרי "לאכלה – ולא למלוגמא (רש"י: רפואה), לאכלה – ולא לעשות ממנה אפיקטוזין (שלוקחין להקיא המאכל)" (סוכה ה' א'). רוח קדושה ואצילות שפוך על פני כל - "שנת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'!".
1. מה הם שני טעמי המצווה, לפי הרמב"ם, ומה הם ארבעת הטעמים לפי ספר החינוך?
2. מהו הצד השווה שבטעמי הרמב"ם, ומהו הצד השווה שבארבעת טעמי ספר החינוך?
3. מהו ההבדל העקרוני בין דעת הרמב"ם ובין דעת ספר החינוך?
4. במה שונה דעת הרב קוק משש הדעות הקודמות?
5. איזו תכלית תושג – לפי דעת הרב קוק – על ידי קיום מצוות שמיטה?
ב. דיני שמיטת קרקעות
שתי מצוות עשה כלולות בדיני שמיטת קרקעות:
מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה השביעית שנאמר "ושבתה הארץ שבת לה'..."
It is a positive commandment to refrain from working the land and caring for trees in the seventh year, as it says, "and the land shall rest a Sabbath for the Lord" (Leviticus 25:2), and it says "in plowing and in harvesting you shall rest" (Exodus 34:21). Anyone who performs one of the forbidden labors from the working of the land or caring for trees in this year has abrogated a positive commandment and transgressed a negative commandment, as it says, "you shall not plant your field, nor shall you prune your vineyard" (Leviticus 25:4).
שם ד' כ"ד:
מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר (שמות כ"ג) "השביעית תשמטנה ונטשתה". וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה... אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכל מקום שנאמר "ואכלו אביוני עמך".
אלו מן הטעמים הנ"ל מסבירים מצות עשה ראשונה, ואלו מהם – שניה?