פרשת אחרי מות - קדושים תש"ה - מצוות שונות
א. טעם מצוות ערלה ונטע רבעי
"וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה' וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם"
And when ye shall come into the land, and shall have planted all manner of trees for food, then ye shall count the fruit thereof as forbidden; three years shall it be as forbidden unto you; it shall not be eaten.
בטעם המצוות האלה נאמרו דעות שונות:
מורה נבוכים, ג' פרק ל"ז:
...וכן שמו (עובדי עבודה זרה) לחוק שראשית פרי כל אילן שפריו נאכל ייעשה בו כן, רוצה לומר שיקריבו קצתו ויאכלו קצתו בבית עבודה זרה; ופרסמו גם כן שאיזה אילן שלא ייעשה כן בראשית פריו, ייבש האילן ההוא, ויישל פריו או תמעט תבואתו או תארע לו מכה, כמו שפרסמו שכל ולד שלא יעבירו אותו באש ימות. ולפחד בני אדם על ממונם מיהרו גם כן לזה. ועמדה התורה כנגד זה הדעת, ואמר יתעלה בשריפת כל מה שיוציא האילן העושה פרי לשלושת השנים, כי קצתם יתנו פרי אחר השנה, וקצתם יתנו תחילת תבואתם אחר שנתיים, וקצתם אחר שלוש. ורוב מה שתאחר הנטיעה תחילת תבואתה בארץ ישראל הוא לשלוש שנים. וייעד לנו יתעלה אשר באיבוד זאת התבואה הראשונה והשחתה תרבה תבואות האילן, אמר "להוסיף לכם תבואתו", וציוה באכילת נטע רביעי לפני ה' תחת שהיו אוכלים ערלה בבית עבודה זרה, כמו שביארנו. וממה שזכרוהו גם כן עובדי עבודה זרה הקדמונים בעבודת הנבטים שהם היו מעפשים דברים שזכרום וישמרו בהם בוא השמש במעלה ידועה ומעשה כישוף רבים, וחשבו שהדבר הזה יהיה מזומן ביד כל אחד, וכשייטע אדם אילן עושה פרי, יזרה סביבו או במקומו מן הדבר ההוא המעופש, וימהר להצמיח האילן ולתת פריו מהרה יותר מן הנהוג, וזכרו שזה עניין נפלא מאוד, ושהוא עניין יותר נפלא מכל מיני הכישוף במהירת יציאת פרי כל עץ שעושה פרי. וכבר ביארתי לך והודעתיך בריחת התורה ממעשה הכישוף כולם. ולזה אסרה התורה כל פרי שיתן האילן בשלוש שנים מיום נטיעתם ואין צריך אם כן למהר נתינת פרים, לפי מה שהיו חושבים (עובדי עבודה זרה). ואחר שלוש שנים יוציאו רוב האילנות הנותנים פרי פרים בארץ ישראל, לפי מנהג טבעם, לא נצטרך למעשה הכישוף ההוא המפורסם אצלם אז.
ד"ה וערלתם: ... וטעם המצוה הזאת, לכבד את ה' מראשית כל תבואתנו מפרי העץ ותבואת הכרם, ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הילולים לה'. והנה אין הפרי בתוך שלוש שנים ראוי להקריבו לפני השם הנכבד, לפי שהוא מועט, ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך שלוש שנים, ורובן לא יוציאו פירות כלל עד השנה הרביעית. ולכך נמתין לכולן ולא נטעום מהם עד שנביא מן הנטע שנטענו כל פריו הראשון הטוב קודש לפני השם ושם יאכלוהו ויהללו את שם ה', והמצוה הזאת דומה למצות הביכורים. ואמת הדבר עוד, כי הפרי בתחילת נטיעת האילנות רב הלחות דבק מאוד מזיק לגוף ואיננו טוב לאכלה, כדג שאין לו קשקשת (לעיל י"א ט'), והמאכלים הנאסרים בתורה הם רעים גם לגוף: והרב נתן גם בזה טעם במורה הנבוכים (ג' ל"ז) כטעמו ברוב המצוות, כי היו לחרטומים ולמכשפים בזמן ההוא מיני כשוף יעשו אותם בעת נטיעת האילנות, ויחשבו כי בהם ימהר האילן להוציא פריו קודם זמנו הידוע במנהגו של עולם, ובבואו יקריבו את הפרי לפני העבודה זרה שעשו בשמה הכישוף ההוא, ולכך ציותה התורה באיסור הפרי הבא קודם שלוש שנים שלא יבואו לעשות המעשים הרעים ההם, כי רובי האילנות יביאו פירות בשנה הרביעית. ושנאכלהו לפני השם, היפך אוכלם אותו לפני עבודה זרה.
You shall regard its fruit as closed off. The reason for this mitzvah is to honor Hashem from the first of all our produce from the fruit of trees and vineyards. We should not eat from them until we bring all the fruit of one year as praises to Hashem. The fruit from the three years is not worthy to offer to Hashem, the Honored One, since it is negligible, and the tree does not provide its fruit with taste and scent during the three years. Most of them do not bring forth fruit at all until the fourth year. Therefore we wait for them all and we will not eat from them until we bring from the orchard we have planted all its good first fruit, “holy, praises to Hashem.” There, one shall eat them and praise the name of Hashem. In this respect, this mitzvah resembles the mitzvah of first fruits.
רש"ר הירש:
העלאת הפרי או פדיונו אל המקום אשר יבחר ה' היא ההודאה כי מעשי הטבע ומעללי אנוש אינם רק תוצאה מכניסטית של דרך הטבע וניצולו בידי בני אדם, כי אם כולם "ממקום קדוש יהלכו" ובזכות השתעבדות הלב מאהבה אל מצות הקדוש ברוך הוא מגיע לאדם כל החיל הזה.
מהו טעם המצוות האלה, לפי הדעות הנ"ל?
ב. "לא תאכלו על הדם"
"לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם"
Ye shall not eat with the blood; neither shall ye practise divination nor soothsaying.
אמר ר' יוסי בר חנינא: מאי דכתיב "לא תאכלו על הדם"? לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם.
Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said and Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said in the name of Rabbi Eliezer ben Ya’akov: What is the meaning of that which is written: “You shall not eat with the blood” (Leviticus 19:26)? You may not eat before you pray for your blood. One may not eat before he prays.
תניא: מניין לאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה, שהוא בלא תעשה? תלמוד לומר: "לא תאכלו על הדם"! דבר אחר: "לא תאכלו על הדם" - לא תאכלו בשר, ועדיין הוא במזרק (הקרבנות). ר' דוסא אומר: מניין שאין מברין על הרוגי בית דין? תלמוד לומר: "לא תאכלו על הדם". ר' עקיבא אומר: מניין לסנהדרין שהרגו את הנפש, שאין טועמין כלום כל אותו היום? תלמוד לומר: "לא תאכלו על הדם". אמר ר' יוחנן: אזהרה לבן סורר ומורה מניין? תלמוד לומר: "לא תאכלו על הדם". (רש"י: ד"ה לבן סורר ומורה: דלא ענש אלא אם כן הזהיר, והיכן הזהיר? "לא תאכלו על הדם", לא תאכלו אכילה שתהרגו עליה).
As this principle is taught in a baraita: From where is it derived that one who eats from an animal before its soul departs is in transgression of a prohibition? The verse states: “You shall not eat with the blood” (Leviticus 19:26), meaning, you shall not eat from the animal while its soul, which is referred to in the Torah as blood, is still within it. The baraita adds: Another matter is derived from the verse “You shall not eat with the blood”: You shall not eat the meat of an offering while its blood is still in the bowl, as it has not yet been sprinkled on the altar. The meat of an offering may be eaten by the priests only after its blood is sprinkled. The baraita continues: Rabbi Dosa says: From where is it derived that although in general, after a deceased person is buried, the mourners are provided by others with a meal, others do not provide the mourners with a meal after the burial of those executed by the court? The verse states: “You shall not eat with the blood,” which is interpreted to mean: You shall not eat a mourners’ meal after the burial of one who was executed. Rabbi Akiva says: From where is it derived with regard to a Sanhedrin that killed a soul, i.e., that sentenced a person to death, that the judges may not taste anything that entire day that they sentenced him? The verse states: “You shall not eat with the blood.” Rabbi Yoḥanan says: From where is the prohibition against the behavior of a stubborn and rebellious son derived? While the Torah states the punishment given to a stubborn and rebellious son, the prohibition against his actions, namely, stealing money from his parents in order to eat a gluttonous meal of meat and wine in the company of lowly men, is not explicit. The verse states: “You shall not eat with the blood,” which is interpreted to mean that one may not eat in a manner that is punishable by death. This concludes the baraita.
רש"י:
ד"ה לא תאכלו: להרבה פנים נדרש בסנהדרין (ס"ג א'): אזהרה שלא יאכל מבשר קודשים לפני זריקת דמים, ואזהרה לאוכל מבהמת חולין טרם שתצא נפשה, ועוד הרבה.
ד"ה לא תאכלו על הדם: להרבה פנים נדרש בסנהדרין (ס"ג א'), לשון רש"י. והעולה משם לפי הסוגיא, שהם כולם מן התורה, שכלל הכתוב כל אכילת הדם בלאו אחד. ואם כן, מה שאמר הכתוב בשאול (שמואל א' י"ד ל"ג) "הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם", שהיו חוטאים באחד מן השמות הנכללים בלאו הזה, כי היו אוכלים מן הבהמה קודם שתצא נפשה. זהו מה שאמר (שם פסוק ל"ב) "ויעט העם אל השלל", שהוא כעיט הדורס ואוכל, "ויקחו צאן ובקר וגו' וישחטו ארצה ויאכל העם על הדם", מרוב השלל בבהמות כשהיו שופכים דמם ארצה, היו תולשים אבריהם ואוכלין קודם שימותו: ועל דרך הפשט, הוא מין ממיני הכשוף או הקסמים, כי הוא דבר למד מעניינו, והיו שופכים הדם ומאספים אותו בגומא, והשדים מתקבצים שם כפי דעתם ואוכלין על שולחנם להגיד להם העתידות. וכאשר היו ישראל עם שאול במחנה ההוא, היו מתפחדים מאוד מן הפלשתים, ולא היה שאול עושה דבר בלתי שאלת אורים ותומים, כמו שנאמר (שם פסוק ל"ו) "נקרבה הלום אל האלוהים", והעם היו שואלים בשדים או בכשפים לדעת דרכם ומעשיהם ואוכלים על הדם לעשות המעשה ההוא. ולכך אמר הכתוב "ויגידו לשאול לאמר הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם ויאמר בגדתם", לומר הנה השם עשה לכם תשועה גדולה היום, ואתם שואלים ללא אלהים, בגידה היא זו. ועוד אפרש איסור מעונן ומנחש (דברים י"ח ט').
*
1. מה האיסור הכלול בפסוקנו, לפי דעת ר' יוחנן?
**
2. כיצד מתפרשת המילה "על" בכל אחת מדרשות חז"ל הנ"ל? (התוכל להביא דוגמא מן התנ"ך לכל אחת מן ההוראות הנ"ל?)
3. מדוע מעדיף רש"י כאן את שתי הדרשות המובאות בדבריו על כל השאר?
4. מה ראה הרמב"ן שלא לקבל אף אחת מדרשות חז"ל הנ"ל כפשט הכתוב ולפרשו בדרך אחרת לגמרי?
5. מהן שתי הדרכים שבהן מבאר הרמב"ן את עניין האכילה על הדם בשמואל א' י"ד?
6. התוכל למצוא טעם, מדוע מבכר הרמב"ן את פירושו השני לשמואל א' י"ד על פירושו הראשון?