פרשת ויקרא תש"ה - קורבנות
א. למבנה הפרשה
מיין את קרבנות בעלי החיים שבפרקים א', ב', ד', ה', לסוגיהם ולמיניהם לפי טבלה כזו:
קרבנות נדבה קרבנות חובה
1. ................. 1. ...............
א. ................. א. .................
ב. ................. ב. .................
2. ................. 2. .................
ב. דיבור ואמירה
"וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו..."
And the LORD called unto Moses, and spoke unto him out of the tent of meeting, saying:
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ"
Speak unto the children of Israel, and say unto them: When any man of you bringeth an offering unto the LORD, ye shall bring your offering of the cattle, even of the herd or of the flock.
רד"ק, בספר השרשים שרש "דבר":
יש הפרש בין דיבור ואמירה, כי האמירה אינה בלי סמיכה אל אחר, והדיבור הוא מבלי הסמיכה אל אחר כי הוא מורה על עיקר הדיבור שהוא באדם, כמו שתאמר "אדם-חי מדבר" ולא תאמר "אדם-חי אומר". ואף על פי שאין הסמיכה כתובה לפעמים, העניין מובן כי המאמר עם הסמיכה: כמו (בראשית כ"ז ו') "אמרי נא אחותי את" כי בודאי רצה לומר: אמרי לשואלים אותך. ולא יאמר לשון "דיבור" על שאינו מדבר אפילו דרך משל, כמו שיאמר לשון סיפור והגדה: (איוב י"ב) "ועוף השמים ויגד לך ויספרו לך דגי הים".
ראב"ע, תהלים י"ט:
ד"ה אין אומר ואין דברים: וטעם "אומר" הם הדיבורים שיש להם טעם שלם, כאומר "ראובן חי", וזה יהיה רק מחובר דברים אחדים, וה"דיבור" הוא "ראובן" בלבד.
מלבי"ם:
"הדיבור" מציין המבטא לבד, בין שיהיה מדבר אל עצמו, בין שידבר אל חברו, ובזה הוא כמו סוג שתחתיו כמה מינים, כי הדיבור המבטאי הזה שיגיע אל חברו יהיה לפעמים "אמירה" או פעמים "הגדה" או "עניה" או "שאלה". לפעמים יהיה הדיבור ארוך כדרך הדורש ברבים, ופעמים יהיה מילה אחת יחידה, לא כן "אמירה" היא מיוחדת רק על מאמר שיש בו הבנה שיגיד לחברו.
ר' דוד הופמן:
"וידבר לאמור" כמו (הושע י"ג ב') "יוסיפו לחטא", (מלכים ב' י' ל') "היטבה לעשות", (בראשית ב' ג') "ברא אלוקים לעשות".
1. הסבר, לפי הנ"ל, למה הקדים לשון "דיבור" ללשון "אמירה" בפסוק, ולמה "לא יצויר כלל שיבוא פועל אמר לפני פועל אמירה"!
2. מה מובנו של "וידבר – לאמר" לפי ר' דוד הופמן?
3. כיצד יש להבין, לפי זה, למה מצינו "וידבר ה'... לאמור" רק בדיבור ה' אל משה, ולא מצאנוהו בדיבורו אל שאר הנביאים?
ג. שאלות ודיוקים ברש"י
ד"ה ויקרא אל משה: לכל דיברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה, לשון חיבה...
ויקרא אל משה AND [THE LORD] CALLED UNTO MOSES — All oral communications of the Lord to Moses whether they are introduced by דבר or by אמר or by צו were preceded by a call (to prepare him for the forthcoming address) (cf Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 1 1-2). It is a way of expressing affection, the mode used by the ministering angels when addressing each other, as it is said (Isaiah 6:3) “And one called unto another [and said, Holy, holy, holy is the Lord of hosts]”. To the prophets of the nations of the world, however, God revealed himself in a manner which Scripture describes by an expression ordinarily used for denoting events of a casual character and of uncleanness, as it is said, (Numbers 23:4) “and God happened to meet (ויקר) Balaam” (the term ויקר, from the root ,קרה, is connected with מִקְרֶה which denotes “chance”, “occurrence”, and has also the meaning of “uncleanness”, by analogy with Deuteronomy 23:11: ‎לא יהיה טהור מקרה לילה) (cf. Bereishit Rabbah 52:5).
להבנת דבריו עיין רמב"ן:
ד"ה אמר הכתוב בכאן: ... ורבותינו אמרו (תורת כהנים פרשה א' ז') כי לכל הדיברות ולכל האמירות ולכל הציוויים קדמה קריאה, כלומר שיאמר אליו: משה משה, ויאמר: הנני, וזה דרך חיבה וזירוז למשה. והנה על דעתם, הזכיר זה בכאן בעבור שהוא תחילת הדיבור אשר היה אליו מאוהל מועד ללמד על כולם, כי כן יהיה משפטו כל הימים בכל התורה.
רוו"ה היידנהיים, הבנת המקרא:
והמפרשים התקשו מאוד במאמר הזה, לפי שאין בכתוב הזה שום זכר אמירה וציווי, רק דיבור. ומניין לחז"ל לרבות אף אמירות וציוויים?
ד"ה ויקרא אל משה: הקול הולך ומגיע לאוזניו, וכל ישראל לא שומעין. יכול אף להפסקות היתה קריאה, תלמוד לומר "וידבר", לדיבור היתה קריאה, ולא להפסקות. ומה היו הפסקות משמשות? - ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין, קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט.
ויקרא אל משה AND HE CALLED UNTO MOSES — This implies that the Voice went on and reached his (Moses’s) ears only but all the other Israelites did not hear it). One might think that for the subsections there was also such a call! It, however, states, “[And the Lord called unto Moses] and spake (וידבר) [to him]”, thus intimating that a דבור, a complete section had (was preceded by) a call (e. g., in our text chapters 1—4), but not the subsections. And what purpose did these subsections serve (i. e., why are the larger sections broken up into smaller ones)? To give Moses an interval for reflection between one division and another and between one subject and another — something which is all the more necessary for an ordinary man receiving instruction from an ordinary man (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 1 9).
רוו"ה, הבנת המקרא:
ההבדל בין "קרא אל" ובין "קרא ל..." כל קריאה בשימוש מילת "אל" היא קריאת שמו של הנקרא, אמנם קריאה לפלוני עם למ"ד השימוש הוא לשון זימון והזמנה, וזה בין בעצמו בין בשולחו, ואין במשמעותו כלל קריאת שם פלוני, ואין במשמעותו לא אהבה ולא חיבה. ובניין אב לכל הפסוקים שנאמר בהם "קריאה אל" המסופר בשמואל א' ג' "ויקרא ה' אל שמואל ויאמר הנני"... ולא כתיב "ויקרא ה' אל שמואל ויאמר: שמואל ויאמר: הנני" ואין צורך בזה, לפי שהאמירה "שמואל" היא במשמעות "ויקרא אל".
במה מוכיח הפסוק ההוא על פסוקנו, והלוא בשניהם לא נאמר מהו תוכן הקריאה?
ד"ה ויקרא אל משה: ...אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר (במדבר כ"ג ד') "ויקר אלהים אל בלעם".
ויקרא אל משה AND [THE LORD] CALLED UNTO MOSES — All oral communications of the Lord to Moses whether they are introduced by דבר or by אמר or by צו were preceded by a call (to prepare him for the forthcoming address) (cf Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 1 1-2). It is a way of expressing affection, the mode used by the ministering angels when addressing each other, as it is said (Isaiah 6:3) “And one called unto another [and said, Holy, holy, holy is the Lord of hosts]”. To the prophets of the nations of the world, however, God revealed himself in a manner which Scripture describes by an expression ordinarily used for denoting events of a casual character and of uncleanness, as it is said, (Numbers 23:4) “and God happened to meet (ויקר) Balaam” (the term ויקר, from the root ,קרה, is connected with מִקְרֶה which denotes “chance”, “occurrence”, and has also the meaning of “uncleanness”, by analogy with Deuteronomy 23:11: ‎לא יהיה טהור מקרה לילה) (cf. Bereishit Rabbah 52:5).
בעל צידה לדרך:
ואם תאמר: הלוא לעיל (שמות ג' י"ח) כתיב: "ויאמרו ה' אלוקי העברים נקרא עלינו", ופירוש רש"י: לשון מקרה וכו', הרי לך שלשון זה שנאמר בבלעם מצינו גם כן בישראל?
נסה לענות על קושייתו.
ד"ה אדם כי יקריב מכם: כשיקריב, בקרבנות נדבה דיבר העניין.
אדם כי יקריב מכם IF A MAN OF YOU OFFER [AN OFFERING] — This means, when he offers: Scripture is speaking here of free — will offerings (cf. Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Section 2 4).
מניין לו שבקרבנות נדבה ידבר?
ד"ה אדם: למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל.
אדם — Why is this term for “man” employed here? Since אדם also means Adam, its use suggests the following comparison: what was the characteristic of the first man (אדם הראשון)? He did not offer sacrifice of anything acquired by way of robbery, since everything was his! So you, too, shall not offer anything acquired by way of robbery (Leviticus Rabbah 2:7).
נראה שדעת רש"י היא לפי שאין דרך העולם שילך ויגזול בהמה ויקריב אותה לגבוה, ...ומי פתי יסור לעשות העברה כדי שיעשה בה מצוה, כשאין לו הנאה מן העברה? אמנם זהו בנמצא, שיגזול אדם ממון הרבה וילך ויתן קצת מן אותו ממון הגזול לצדקה או לקרבן, שיהיה לו כופר על שאר הממון שבידו.
מהיכן למד בעל כלי יקר שזו דעת רש"י, מה בלשונו של רש"י מסייעו?
ד"ה הקריבו: מלמד ששנים מתנדבים עולה בשותפות.
תקריבו YE SHALL OFFER [YOUR OFFERING] — The plural תקריבו teaches us that two (or more) persons may bring a burnt offering as a free — will gift in partnership (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 3 1).
מה קשה לו?
ד. "אדם כי יקריב מכם"
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם"
Speak unto the children of Israel, and say unto them: When any man of you bringeth an offering unto the LORD, ye shall bring your offering of the cattle, even of the herd or of the flock.
ד"ה כי יקריב מכם: שיעור הכתוב הזה אדם מכם כי יקריב מן הבהמה קרבן לה' מן הבקר ומן הצאן תקריבו. והעניין, בעבור שיצוה אחרי כן בקרבן העוף ובקרבן המנחה, אמר כאן כשיקריב אדם קרבן בהמה יקריב מאלה השנים, ולא חיה ולא שאר בהמות. והנה זה לאו הבא מכלל עשה במקריב חיה, כמו שאמרו בזבחים פרק שלישי (ל"ד א'): המעלה איברי חיה - ר' יוחנן אומר: עובר בעשה.
ד"ה אדם כי יקריב מכם: כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה על דרך "ונשלמה פרים שפתינו" וכאמרו "זבחי אלוהים רוח נשברה", כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת, וכבר אמרו ז"ל מכם ולא כולכם, להוציא את המומר.
אדם כי יקריב מכם, when he brings himself close to G’d by means of a confession of his sins and by humbling himself. The concept parallels the verse in Hoseah 14,3 ונשלמה פרים שפתינו, “we will pay with bulls after having done so first with our lips.” Psalms 51,19 warns זבחי אלוקים רוח נשברה, “an offering of sacrificial meat is such only if accompanied by a crushed spirit.” The psalmist means that G’d is not interested in the fools who offer sacrificial animals if they have not first humbled themselves. Our sages paraphrase this when pointing out that the Torah does not write here כולכם, your entire selves, but מכם, something emanating from you, i.e. “by excreting the spiritually unworthy parts of you.” (compare Rashi)
מה ביניהם?