פרשת אמור תש"ו - "...וינזרו מקדשי בני ישראל"
א. השוואת פסוקים
השווה את הפסוקים הראשונים בפרקנו לפסוק י"ז בפרק הקודם:
"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ"
Speak unto Aaron and to his sons, that they separate themselves from the holy things of the children of Israel, which they hallow unto Me, and that they profane not My holy name: I am the LORD.
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר"
And the LORD spoke unto Moses, saying:
"...לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ... מִכָּל זַרְעֲכֶם"
Say unto them: Whosoever he be of all your seed throughout your generations, that approacheth unto the holy things, which the children of Israel hallow unto the LORD, having his uncleanness upon him, that soul shall be cut off from before Me: I am the LORD.
"אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם"
Speak unto Aaron, saying: Whosoever he be of thy seed throughout their generations that hath a blemish, let him not approach to offer the bread of his God.
ב. "וינזרו מקדשי בני ישראל"
"וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל"
Speak unto Aaron and to his sons, that they separate themselves from the holy things of the children of Israel, which they hallow unto Me, and that they profane not My holy name: I am the LORD.
ספרא ס"ד:
קדשי בני ישראל - אין לי אלא קדשי בני ישראל, קדשי עצמן' מנין? תלמוד לומר: "אשר הם מקדישים לי אני ה'" - לרבות את כולם.
ד"ה וינזרו: אין נזירה אלא פרישה, וכן הוא אומר (יחזקאל י"ד ז') "וינזר מאחרי", (ישעיה א' ד') "נזורו אחור", יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן. דבר אחר: "וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי" - סרס המקרא ודרשהו, אשר הם מקדשים לי ולא יחללו את שם קדשי.
וינזרו THAT THEY KEEP AWAY [FROM THE HOLY THINGS etc.] — The term נזר always denotes “keeping aloof". Similarly it is said (Ezekiel 14:7) "and he separates himself (וינזר) from following Me”; (Isaiah 1:4) "They are gone away (נזורו) backward”. The meaning of this verse therefore is: they (the priests) shall keep aloof from the holy things during the time of their uncleanness (Sifra, Emor, Section 4 1). וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדשים לי. ולא יחללו את שם קדשי — Invert the words of the verse in the order here set forth and explain it accordingly. אשר הם מקדשים לי WHICH THEY HALLOW UNTO ME — This is intended to include in the prohibition the holy things of the priests themselves (i. e. הם refers to אהרן ובניו not to ‎‎בני ישראל‎) (Sifra, Emor, Section 4 1).
ד"ה אשר הם מקדשים לי: לרבות קדשי כהנים עצמן.
וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדשים לי. ולא יחללו את שם קדשי — Invert the words of the verse in the order here set forth and explain it accordingly.
ד"ה ולא יחללו: מושך עצמו ואחר עמו, וכן הוא ולא יחללו את שם קדשי, ולא יחללו אשר הם מקדישים לי.
and not desecrate The verb takes a compound object: they must not desecrate My holy name , and they must not desecrate that which they consecrate to Me.
ד"ה ולא יחללו: סרס המקרא ודרשהו, וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי. "אשר הם מקדישים לי", לרבות קדשי כהנים עצמן, לשון רש"י. ואם נפרש "אשר הם מקדישים לי" בכהנים עצמן, אין צורך לסירוס הזה, אבל יאמר הכתוב, "וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו בהם את שם קדשי", ו"אשר הם מקדישים לי", שלא יחללו את אשר אהרן ובניו עצמם מקדישים לי. ובתורת כהנים (פרשה ד' א') כך הוא נדרש, "וינזרו מקדשי בני ישראל", על קדשי בני ישראל חייבים משום פיגול נותר וטמא, ואין חייבים על קדשי גוים משום פיגול נותר וטמא. "קדשי... ישראל", אין לי אלא קדשי ישראל, קדשי עצמן מנין? תלמוד לומר "אשר הם מקדישים לי אני ה'" - לרבות את כולם, ולא הוזכר שם סירוס המקרא כלל...
מלבי"ם, לדברי הספרא הנ"ל:
כבר כתב רש"י ז"ל שהכתוב מסורס... וחק מוסד אצלנו שאין סירוס ועיוות בדברי אלוקים חיים. וכבר התבאר שמחוקי הלשון שהם המצרף הבא במילת אשר (=משפט הלוואי) יבוא סמוך למילה שהוא מצורף עמו בלא הפסק, וכל מקום שיוצא מכלל זה – יש בו דרוש. ודרשוהו חז"ל כפשוטו שרצונו לומר (1) וינזרו מקדשי בני ישראל (2) שלא יחללו את שם קדשי, ואשר הם בעצמם מקדישים לי, רצונו לומר שלא יחללו את קדשי עצמם.
1. מניין שהכתוב מדבר רק בימי טומאתן?
2. מה הקושי במבנה הפסוק המאלץ את רש"י לפרשו בדרך של "סרס המקרא ודרשהו"? הידועים לך עוד פסוקים המתפרשים בדרך זו?
3. לדעת בעל דברי דוד, יש להוסיף בדברי רש"י אחרי "סרס המקרא ודרשהו" "דבר אחר אשר הם מקדישים לי". הסבר את נחיצות ההגהה הזאת!
4. מהי הדרך האחרת שבה הולכים המפרשים האחרים כדי להתגבר על הקושי הזה?
5. השווה לדבריהם את תרגומו של בובר:
Und nicht preisgeben den Namen…, wenn sie mir darheiligen.
ג. טעם האיסור
"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ"
Speak unto Aaron and to his sons, that they separate themselves from the holy things of the children of Israel, which they hallow unto Me, and that they profane not My holy name: I am the LORD.
ספר החינוך:
מצווה שלא יעבד כהן בעודו טמא שנאמר: "וינזרו מקדשי בני ישראל..." משורשי המצווה (=מטעמי המצווה), מה שכתבנו במקומות רבים, כי לכבוד הבית ומעלת העבודה נתרחק ממנה כל דבר שאינו במעלתו וחשיבותו, ומעלת האדם הטהור (על זה שאינו בטהרה) ידוע לכל מבין.
ד"ה וינזרו: שלא יחשבו שלגודל מעלתם יהיו קדשי העם כחולין אצלם, כעניין "מנודה לתלמיד, אינו מנודה לרב" (מועד קטן ט"ז א').
וינזרו מקדשי בני ישראל, they should not think that the senior among them may treat the sacrifices donated by the people as if they were secular in nature as far as they were concerned. We are familiar with the principle alluded to here by the Torah from Moed Katan 16 מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב, “if something is legally out of bounds to the student this does not automatically mean that it is equally out of bounds to the student’s teacher.” (although if the situation is reversed what is out of bounds to the teacher is most certainly also forbidden to the student. ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי. They shall not desecrate the things the ordinary Jews have sanctified for Me, which now bear My holy name.
רש"ר הירש, (תרגום מגרמנית):
בכמה מקומות מוסיפה התורה בפרקנו לקדשים את התואר "אשר יקדישו בני ישראל" (פסוק ג'); "קדשי בני ישראל" (פסוק ב'); "אשר הם מקדישים לי" (פסוק ב'). לפי עניות דעתנו הוזהרו על ידי כך הכהנים אזהרה חמורה, שלא תזוח דעתם ויבואו לידי גאוה ויראו את עצמם כנושאי הקודש ויבוזו לקהל ישראל "החילוני" ("das Lainvolk")... כשם שנהוג לומר באומות העולם, ואשר יימסר קהל ישראל "החילוני" הזה לידם "לשם כפרתו והיטהרותו הנפשית – ולטובתם והשמנתם הגופנית של הכהנים", יוקרב על ידם מתוך כוונות הרחוקות מטהרת הקדש.
מה הן הדעות השונות בטעם איסור זה ומה ההבדל ביניהן?
ד. "וטומאתו עליו" - שאלות ברש"י
"כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים... וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו"
Say unto them: Whosoever he be of all your seed throughout your generations, that approacheth unto the holy things, which the children of Israel hallow unto the LORD, having his uncleanness upon him, that soul shall be cut off from before Me: I am the LORD.
ד"ה וטומאתו עליו: וטומאת האדם עליו, יכול בבשר הכתוב מדבר, וטומאתו של בשר עליו, ובטהור שאכל את הטמא הכתוב מדבר? - הרי כבר נאמר (ויקרא ז' י"ט) "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל", אלא על כרחך ממשמעו אתה למד, במי שטומאתו פורחת ממנו הכתוב מדבר, וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה.
וטומאתו עליו means, AND THE MAN'S UNCLEANNESS IS UPON HIM (the first word meaning "and his uncleanness”). I might, however, think that Scripture is speaking of the flesh — "the uncleanness of the flesh is upon it” (the first word meaning “and its uncleanness, the word בשר being implied in the term הקדשים that precedes) and that Scripture is thus speaking of a clean person who ate holy things which have become unclean! You must needs admit that from what is implied in it (in the phrase) you must learn that Scripture is speaking of one whose state of uncleanness can fly (pass) away therefrom (since the phrase implies: “whilst the טומאה is still present", presupposing that there is a possibility of the טומאה passing away), and this can only refer to a human being who has a means of purification through immersion in a ritual bath whilst unclean food can never again become clean (Sifra, Emor, Section 4 8; Zevachim 43b).
1. כיצד מוכיח רש"י שאין הפסוק מדבר בטהור שאכל את הטמא (שאין "עליו" = על הבשר)?
2. כיצד אפשר להוכיח זאת בדרך אחרת?