| א. בין קללות כי תבוא לקללות בחוקותי |
ד"ה וטעם ואף אני אעשה זאת לכם: ... ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת הגלות והגאולה ממנו. שכן תראה בתוכחות, שאמר "ואם בחוקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם", ואמר "להפרכם את בריתי", והזכיר בהם במות וחמנים וגלולים (פסוק ל'), כי היו עובדי עבודת כוכבים ועושים כל הרעות. והוא שאמר (פסוק ל"א) "והשׁימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם", יַתרה בהם לסלק מהם מקדשו וקיבול הקרבנות שהיו לרצון לו במקדש ההוא. והעונשים עליהם, חרב וחיה רעה ודבר ורעב, וגלות בסוף, כי כל זה היה שם כאשר בא בפירוש בספר ירמיהו (ל"ב כ"ד). ואמר בגלות (פסוקים ל"ד ל"ה) "אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו' כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה", שהיו שנות הגלות כשנים אשר בטלו השמיטות, וכן אמר הכתוב בגלות ההוא (דברי הימים ב' ל"ו כ"א) "למלאת דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאת שבעים שנה". כן התרה בהם, וכן הגיע אליהם, אם כן דבר ברור הוא שעל הגלות ההוא דיבר הכתוב.
והסתכל עוד בענין הגאולה ממנו, שאינו מבטיח רק שיזכור ברית אבות, ובזכירת הארץ (פסוק מ"ב), לא שימחול עוונם ויסלח חטאתם, ויוסיף אהבתם כקדם, ולא שיאסוף את נדחיהם. כי היה כן בעלותם מבבל, שלא שבו רק יהודה ובנימין והלויים עמהם מעט, ומקצת השבטים אשר גלו לבבל, ושבו בדלות, בעבדות מלכי פרס. וגם לא אמר שישובו בתשובה שלימה לפניו, רק שיתוודו עוונם ועוון אבותם (פסוק מ'), ומצינו אנשי בית שני עושים כן כמו שהתודה דניאל (דניאל ט' ה'-ח') "חטאנו ועווינו והרשענו ומרדנו וסור ממצותיך וגו' למלכינו לשרינו ולאבותינו", וכתיב (שם שם ט"ז) "כי בחטאינו ובעוונות אבותינו ירושלים ועמך לחרפה", וכן נחמיה התוודה (נחמיה א' ה'-י"א), ועזרא אמר (שם ט' ל"ד) "מלכינו שרינו כהנינו ואבותינו לא עשו תורתך", הרי כי כולם למדו מן התורה שיתוודו עוונם ועוון אבותם. וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת, שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו. אבל הברית שבמשנה תורה ירמוז לגלותנו זה ולגאולה שניגאל ממנו. כי הסתכלנו תחילה שלא נרמז שם קץ וקצב, ולא הבטיח בגאולה, רק תלה אותה בתשובה. ולא הזכיר בעבירות ההם שיעשו אשרים וחמנים ושיעבדו עבודת כוכבים כלל, אבל אמר, (דברים כ"ח ט"ו) "והיה אם לא תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו". אמר, כי מפני שיעברו על קצת מצוותיו שלא ישמרו ויעשו את כולן ייענשו, שכך היה בבית שני, כמו שאמרו (יומא ט' ב') שבית ראשון מפני מה חרב? - מפני עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, בית שני, שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקין בתורה ובגמילות חסדים מפני מה חרב? - מפני שנאת חינם שהיתה ביניהם. ולא הזכיר שם המקדש וריח ניחוח כאשר הזכיר כאן, שלא היתה האש יורדת ואוכלת הקרבנות בבית שני, כמו שהעידו במסכת יומא שם (כ"א ב').
ואמר בקללות (דברים כ"ח מ"ט) "ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר", שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד, ואמר שם "אל גוי אשר לא ידעת" (שם פסוק ל"ו), "גוי אשר לא תשמע לשונו" (שם פסוק מ"ט), מפני רוב ריחוקם מארצנו. ולא כן בדברי הברית הזאת, כי גלו לבבל ואשור, שהם קרובים לארץ ונלחמים בהם תמיד, וייחוס ישראל משם היה, ויודעים לשונם, כענין שנאמר (מלכים ב' י"ח כ"ו) "דַּבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו". וכן "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ" (דברים כ"ח ס"ד), הוא גלותנו היום, שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו. ואמר (שם פסוק ס"ח) "והשיבך ה' מצרים באניות", ובגלותנו זה היה, שמילא טיטוס מהם ספינות וכן כתוב בספר הרומיים. וכן מה שאומר שם "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות" (פסוק ל"ב), "בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי" (שם פסוק מ"א), איננו הגלות שגלו אבות ובנים רק השבי ההוא לבנים לבדם, והאבות נשארים בארץ, ולא נאמר כן בברית הראשון, מפני שגלו גלות שלמה, אבל בברית השני הזכיר כן שהיו הרומיים מושלים בארצנו ולוקחים הבנים והבנות כרצונם. וכן "ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא" (שם פסוק מ"ח), היא עבדותנו שעבדנו הרומיים בארצנו, ושריהם מושלים בארץ ומכבידים עלינו עול כבד ולוקחים גופינו וממונינו, כאשר הוא ידוע בספרים.
ועוד ראיה שאמר (שם כ"ח ל"ו) "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך", כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני לרומי ועל הליכתו שם נחרב הבית, ולא אמר הכתוב "המלך אשר ימלוך עליך="', אבל אמר "מלכך אשר תקים", רמז לנו יתברך, שלא היה ראוי למלוך ואסור היה להיות מלך על ישראל מדין תורה, אבל הקימו עליהם הוא ואבותיו שלא כדת, כמו שהוזכר זה במסכת סוטה (מ"א א'). וכל אלה רמזים כאלו יזכירו בפירוש ענין גלותנו זה. והגאולה בברית ההיא השנית, גאולה שלמה מעולה על כולם. אמר (דברים ל' א') "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה" וגו', והבטיח (שם פסוק ה') "והטיבך והרבך מאבותיך," שהיא הבטחה לכל שבטי ישראל, לא לששית העם. ושם הבטיח שיכרת ויכלה המַגלים אותנו, שנאמר (שם פסוק ז') "ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך".
*
מה בין קללות כי תבוא לקללות בחוקותי לדעת הרמב"ן ומהן ההוכחות שהרמב"ן מביא לדעתו?
| ב. השינוי בזמנים - שאלות ברש"י |
השווה בפרקנו:
"וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע..."
And all these blessings shall come upon thee, and overtake thee, if thou shalt hearken unto the voice of the LORD thy God.
"וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ..."
And all these curses shall come upon thee, and shall pursue thee, and overtake thee, till thou be destroyed; because thou didst not hearken unto the voice of the LORD thy God, to keep His commandments and His statutes which He commanded thee.
ד"ה את הברכה: על מנת אשר תשמעו.
את הברכה [I SET BEFORE YOU] THE BLESSING — with the condition that you should obey (אשר תשמעו).
**
התוכל להסביר את סיבת השינוי בזמנים בין הברכה ובין הקללה?
| ג. "ובאו עליך כל הברכות..." |
"וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת... כִּי תִשְׁמַע..."
And all these blessings shall come upon thee, and overtake thee, if thou shalt hearken unto the voice of the LORD thy God.
טעם "כי" כמילת אשר (דאסס) שהמשפט הקודם סיבה למשפט הבא, כמו (שמות ג') "מי אנכי כי אלך"... ויודיע בזה התכלית המכוון בברכות האלה, שעל ידיהם תהיה דעתכם פנויה לשמור התורה, כי בזמן שאדם חולה ורעבון וכדומה מן הדברים המטרידים את הנפש, אין דעתו פנויה להתעסק במצוות כראוי, לכן יבטיח שכאשר יעשו המצוות, יוסרו הדברים המונעים אותו מלעשותם, וישפיע עלינו כל הטובות המחזיקות ידינו לעשות התורה. כי אין טוב כל הברכות האלה סוף מתן שכרן של מצוות, דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא (אין שכר מצוה בעולם הזה), אבל הן סיבות גורמות לחיי עד.
להבנת דבריו עיין בדברי הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק מובאים בגיליון בחוקותי תש"ו.
1. מה הקושי בפסוקנו המתורץ בדבריו?
2. במה הוא נוטה מדרך הפשט?
3. איך אפשר לתרץ את הקושי בדרך הפשט?
| ד. "יקימך ה' לו לעם" |
"יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו"
The LORD will establish thee for a holy people unto Himself, as He hath sworn unto thee; if thou shalt keep the commandments of the LORD thy God, and walk in His ways.
יקימך ה' לו לעם: יקרא שבועה הברית אשר כרת עמהם בהר סיני על כל הדברים האלו, כי שם נאמר (שמות י"ט ו') "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". או שהברית אשר כרת עם אברהם (בראשית י"ז ז') "להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך" יכלול זה. וכן אמר (להלן כ"ט י"ב), "למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים כאשר דיבר לך וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב", כי לכולם בא בברית.
1. מה קשה לו?
2. מה היא מעלת כל אחד משני פירושיו?
| ה. "לראש ולא לזנב" |
פסוק י"ג
"וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי תִשְׁמַע אֶל מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת"
"וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי תִשְׁמַע אֶל מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת"
ד"ה וטעם לראש ולא לזנב: ביאורו, לראש לכל העמים ולא לזנב לאחד מכל הגוים, כי ייתכן שיהיה לראש על עמים רבים וזנב לעם אחד נכבד ממנו. והנכון, שיתנך לראש, מעתה, ולא לזנב, עד עולם באחד מכל העתים. וכן רק למעלה - תמיד, ולא תהיה למטה – לעולם.
1. מה קשה לו?
2. מדוע אינו מסתפק בפירושו הראשון?
3. התוכל לתרץ קושי זה בדרך הפשט באופן אחר? עיין גיליון מקץ תש"ו שאלה ה2 !
| ו. "ולא תסור מכל הדברים..." |
"וְלֹא תָסוּר מִכָּל הַדְּבָרִים... יָמִין וּשְׂמֹאול לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים... לְעָבְדָם"
and shalt not turn aside from any of the words which I command you this day, to the right hand, or to the left, to go after other gods to serve them. .
הודיענו שהנטיה מעוטה שייטו מדרכי התורה תביא לעבוד עבודה זרה, ולכן ראוי שייזהר האדם שלא לפרוץ גדר מזאת התורה דבר.
*
1. היכן מצאנו בפסוקנו רמז לרעיון זה?
**
2. הידועים לך עוד מקומות בתורה שנאמר או נרמז בהם רעיון זה?
| ז. "יְשַׁלַּח" - שאלות ברש"י |
"יְשַׁלַּח ה' בְּךָ אֶת הַמְּאֵרָה"
The LORD will send upon thee cursing, discomfiture, and rebuke, in all that thou puttest thy hand unto to do, until thou be destroyed, and until thou perish quickly; because of the evil of thy doings, whereby thou hast forsaken Me.
ד"ה וישַׁלַּח: אין זה לשון שליחות אלא לשון שילוח, שילחהּ ללכת לדרכהּ, ובזו יראה אם קלו המים' שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו.
וישלח And HE SENT FORTH — This does not mean merely “sending on an errand”, but “sending away”, “letting go” — he freed her to go where she liked, and thus he could see whether the waters abated, because if she could find a resting place she would not return to him.
ד"ה ושילח לכם: ויפטר לכון, תרגומו, יפטרנו מאסיריו, לשון (שמות כ"א כ"ו) "לחפשי ישַׁלְּחנו", ואינו נופל בתרגום לשון "וישלח", שהרי לשם הם הולכים אצלו.
ושלח לכם means AND MAY HE RELEASE UNTO YOU, as the Targum renders it — may He release him from his bonds. It has the same meaning as (Exodus 21:26) “He shall let him go, יְשַׁלְּחֶנוּ (Piel) free”. It would not have been correct to translate it in the Targum by “and may he send to you your other brother”, because, as a matter of fact, they were going there where he was.
*
הסבר לפי דברי רש"י אלה, למה לא נאמר בפסוקנו "יִשְׁלח ה' בך" בקל, ולמה נאמר "יְשַׁלַּח, בפיעל? ועיין גיליון חקת תש"ג שאלה ב !
| ח. שאלות ודיוקים ברש"י |
מה ראה צורך לפרש מילה זו כאן, והלא המילה ידועה?
ד"ה עד אבדך: תרגום עד דתיביד כלומר עד אבוד אותך, שתכלה מאליך.
עד אבדך — The Targum renders this by עד דתיבד, meaning “until you perish”, i.e. until you will perish on your own.
*
א. לשם מה מביא רש"י כאן את תרגום אונקלוס?
*
ב. למה הוסיף עוד "כלומר" אחרי דברי תרגום אונקלוס, ומה תיקן בזה?
ד"ה ככלי אובד: ההולך לאבד, כל לשון אבידה אין הלשון נופל על בעל אבידה, לומר הוא איבד אותה, אלא האבידה אובדת ממנו כד"א "אשר תאבד ממנו" (דברים כ"ב) "האובדת לא בקשתם" (יחזקאל ל"ד))
ד"ה עשוק: בכל מעשיך יהיה ערעור.
עשוק [THOU SHALT BE] WRONGED — i.e. against every action of yours there will be dispute.
**
א. מה קשה לו?
**
ב. היכן מצינו בתורה סמך לפירושו זה?