פרשת אמור תשכ"ו - נוקב שם ה'
א. בטעם דין הנוקב
ספר החינוך:
משרשי המצוה בברכת השם, לפי שמתרוקן האדם במאמר הרע ההוא מכל טוב וכל הוד נפשו נהפך למשחית, והנה הוא נחשב כבהמות, כי באותו דבר ממש שהבדילו השם לטובה ובו נעשה אדם, והוא הדיבור, שנבדלו בו ממין הבהמות, מבדיל הוא את עצמו לרעה ומוציא עצמו לגמרי מכל גדר הדעת ונעשה כשרץ נמאס ונאלח ולמטה ממנו, ועל כן הזהירתנו התורה על זה, כי האל הטוב יחפץ בטובתנו, וכל דיבור ודיבור הגורם מניעת הטובה מאתנו – יבוא כנגד חפצו ברוך הוא.
הראי"ה קוק, ספר אורות המצוות:
וטעם מצוה זו גלוי וידוע שאף על פי שאין ה' יתברך מתפעל מזה, כי הוא מקור הברכות, מכל מקום במה שהעיז פניו רשע זה לברך את ה' פורק עול מצות המקום מעל צוארו וראוי לעונש גדול, כאשר בא מבואר (ויקרא כ"ד) "ונוקב שם ה' מות יומת". ואינו ראוי לעונש זה מפני מה שעשה, כי אין ה' יתברך מתפעל מזה – כאשר אמרנו - אלא מפני מה שעתיד לעשות, כדרך מי שמקלל במלכו, שלא יחוש לכבודו ולא יפנה למצוותו.
1. באר את ההבדל שבין שתי ההשקפות הנ"ל בטעם מצות לא תעשה זו!
2. היכן מצינו במקרא שוב שבוצע דין זה ובוצע שם שלא כדין?
ב. מיקומה של פרשת הנוקב
ר' יצחק קארו, (זקנו של ר' יוסף קארו בעל השולחן הערוך) בפירושו לתורה, תולדות יצחק:
וסמיכות זאת הפרשה לפרשיות של מעלה הוא שלמעלה אמר מעלת משמשי ה' יתברך שהוא הכהן המקריב, ואמר (ויקרא כ"ו ח') "וקדשתו כי את לחם אלוקיך הוא מקריב", שמי שמשמש לה' יתברך הוא גדול מאד בעיני אלוקים ואדם. ולזה אמר גם כן מעלת הקרבן, שהדורון שישלחו לה' יתברך ראוי שלא יהיה בו מום ושאר פסולים שיש בו. ואחר כך אמר מעלת ה' יתברך עצמו, שאמר שהקב"ה נותן שלמות בגופותינו ובנפשותינו, אם נפשותינו – אמר (כ"ד ב') "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור" שהמנורה רומזת להארת נפשנו. ואם שלמות הגוף – שנותן מזון לכל בריותיו, ולזה סמך לו לחם הפנים, שאמר (כ"ד ה') "ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות". בא המקלל ואמר: "כל זה אינו כלום. לא מקריב ולא קרבן ולא מציאות הא-ל!" ולזה בירך את השם יתברך לאמור: "לית דין ולית דיין".
ר' נפתלי הירץ ויזל, הבאור:
...לפי שספר ויקרא כולו מראשו ועד כאן קדושות: קדושת הקרבנות, הנזירה מן הטומאות והעריות, ומועדי ה' הקדושים וכל פרשת קדושים, ומכאן ואילך לא דיבר עוד על קדושת הגוף והמצוות, כי אם בקדושת הארץ, שמיטה ויובל: לכן נכתב באחרונה הסיפור הזה, לפי שבפרשת הקדושים החל (י"ט ב') "איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת", ועל ברכת ה' לא הזהיר ולא העניש, אף על פי שהוא חמור מאד ממקלל הוריו, לפי שאין מדרך כבוד של מעלה להזהיר על ברכת השם הנכבד והנורא, וחלילה לבני ישראל היודעים את ה' ש"יברכוהו", והדבר בעצמו נמנע, שהיודע אותו שהוא לבדו ומאתו הכל ואין מי יעמוד לפניו, קללתו לשגעון תחשב, ...על כן לא באה אזהרה על המקלל את ה', ...אבל סיפר הכתוב שקרה הדבר הרע הזה, ומשאלת משה ותשובת ה' אנו למדין על דרך הסיפור דין הפושע הזה.
1. מה השאלה המשותפת לשני הפרשנים?
2. מהי השאלה הנוספת שמיישב בעל הבאור?
ג. המקלל והנוקב
"אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱ-לֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ"
And thou shalt speak unto the children of Israel, saying: Whosoever curseth his God shall bear his sin.
"וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת"
And he that blasphemeth the name of the LORD, he shall surely be put to death; all the congregation shall certainly stone him; as well the stranger, as the home-born, when he blasphemeth the Name, shall be put to death.
ד"ה ונשא חטאו: בכרת כשאין התראה.
ונשא חטאו [WHOSOEVER EXECRATETH HIS GOD] SHALL BEAR HIS SIN — i. e. shall be punished with excision if there was no legal warning preceding the offence (Sifra, Emor, Chapter 19 6; cf. Rashi on Leviticus 20:27).
ד"ה כי יקלל אלוהיו: בסתר, והנכון שמילת אלוהים שם התואר והמלאכים יקראו "אלוהים" וכן הדיינים. ומי יוכל לדעת מה יש בלב המקלל? אך אם יפרש השם הנכבד שאינו שם התואר ולא יתערב עם שם, כי הוא לבדו, והטעם בעת שיקלל אם יפרש השם יומת בנקבו שם, כאשר עשה בן המצרי, ולמען כבוד ה' לא נזכר.
the entire assembly meaning, the leaders of Israel. Some people apply the phrase who curses his Lord to the case when someone blasphemes secretly. The truth of the matter is that “lord” is a common noun. Both angels [Judges 13:22] [comment on Genesis 3:5] and judges [Exodus 22:27] are called “lords”. How can one know which meaning the blasphemer intended? However, if he utters the Glorious Name, which is not a descriptive name, and cannot be mistaken for a common noun, then it can only denote Him and no one else [cf. comment on Exodus 3:15]. Thus the meaning of this verse is: When someone blasphemes, if he pronounces the Name, then he is put to death for blaspheming the Name . This is what happened in the case of the Egyptian’s son. Notice that, out of respect for God, the passage on blasphemy does not mention the Name. both the alien and the native shall be put to death This leads us to the upcoming passage, which discusses assault (since the two men who fought, above, almost certainly struck one another). Although these laws were given before [Exodus 21:12 ff], they are repeated here to add the phrase “for both the alien and the native” [:22]. We begin with the case of one who kills any other person deliberately (except in wartime), whether the victim be an alien or a native.
זוהר ק"ח ע"ב (אמור):
"כי יקלל אלוהיו" אף על פי דפולחנא נוכרא הוא... מאן דלייט (מי שמקלל) ומבזה להון – ונשא חטאו ודאי... אבל "נוקב שם ה' מות יומת"... "מות" בעלמא דין, "יומת" – בעלמא דאתי.
1. מה הקושי בשני הפסוקים האלה?
2. כיצד מפרשים כל השלושה את וי"ו של "ונוקב שם ה'"?
3. במה שונים שני הראשונים מפירושו של הזוהר? ועיין לשאלה זו גיליון אמור תשי"ב שאלה ה'.
*
4. הסבר את דברי ראב"ע המסומנים בקו.
ד. הדגשת "כאשר צוה"
"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה"
And Moses spoke to the children of Israel, and they brought forth him that had cursed out of the camp, and stoned him with stones. And the children of Israel did as the LORD commanded Moses.
ד"ה ובני ישראל עשו: מאותו היום כמשפט הזה בחובל.
The children of Israel did … From that day onwards, they enforced all the laws of personal injury.
ד"ה ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה: (אחרי הביאו את דברי הראב"ע) ואינו נכון, שיהיה כתוב על העתיד, ופשוטו "וירגמו אותו אבן", כי עשו בני ישראל המצוה אשר ציוה ה' את משה, כי כן יכפול בכל השומרים מצוות ה' כמו שנאמר בפרשת הפסח וכמו שאמר בפרשת הפקודים "ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו" (במדבר א' נ"ד) וכן במטות הנשיאים: "ויעש משה כאשר צוה ה' אותו כן עשה" (במדבר י"ז כ"ו). והנכון בעיני בכאן מפני שפירט בתחילה הסקילה ואחרי כן חזר ואמר "ובני ישראל עשו", כי טעם הכתוב לומר, כי כאשר דיבר משה אל בני ישראל הוציאו מיד את המקלל ורגמו אותו ועשו כן כל בני ישראל לשמור ולעשות כאשר ציוה ה' את משה, ולא לשנאת בן המצרי שנצה עם הישראלי, אלא לבער הפגום מתוכם.
בא להגיד שעם היות שישראל קיימו וקיבלו דבר ה' בזה, הנה הם היו נושאים ונותנים בדבר, ומדרך סברתם לא היה המקלל חייב מיתה, להיותו בן איש מצרי, אבל עשו מה שעשו, לפי שכן ציוה ה' את משה וקיימו וקיבלו מצוותו עם היות שלא היה כן הדין לדעתם. ואחרים מפרשים "ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה" על פרשיות המועדים ושמן המנורה ולחם הפנים שנזכרו למעלה. ומה שפירשתי ראשונה הוא היותר נכון בעיני.
לצד שהיה הדבר ע"י מריבה ומחלוקת שהיה בין הישראלי ובין בן הישראלית יש מקום לומר שעשו בו משפט גם בגלל טינא שבלב, לזה אמר, שעשו כאשר ציוה ה', פירוש: לצד מצות ה' הוא שעשו.
ובני ישראל עשו כאשר צוה השם. The children of Israel did as G'd commanded. Why did the Torah write that the children of Israel did what G'd commanded after it had already reported in the first part of the verse that they took the blasphemer out of the camp and executed him by stoning him? Seeing that the cause of this execution was a quarrel between a Jew and the son of a Jewess, one could have argued that though the judgment was carried out, many people harboured reservations in their hearts about this execution. The Torah therefore repeats that the children of Israel did what G'd commanded to indicate that their motivation was to carry out G'd's commandment.
שלא רגמוהו בשביל שנאה על שהיה גר שהתגרה באזרח, אבל עשו לבלתי סור מן המצוה.
ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה, they did not stone him as an act of revenge, or because they hated the individual being stoned; they did it merely in order to fulfill G’d’s commandment.
1. מה הקושי בפסוקנו? (ועיין גיליון בהר-בחוקתי תשכ"ג א 5)
2. מה ההבדל שבין התשובות השונות?
**
3. למה קורא הרמב"ן לפירושו הראשון "פשוטו" ולשני "הנכון בעיני"?
4. יש משוים את פסוקנו – לפי פירושם של ה"אחרים" (המובא באברבנאל) לדברים ט"ו י"ז "ואף לאמתך..." במה דומים שני הפסוקים (אם נפרש את פסוקנו לפי הפירוש הזה)?