| א. יפתח רצה בשלום עם עמון |
פרופ' סגל, מחקרים בשופטים, תרביץ תרגיל א', ספר ב' עמוד 6:
לפי מצבו הטכסיסי, יש להאמין שיפתח היה בוחר לגמור את הריב עם עמון בשלום ולהיפטר ממלחמה. כי מן הכתוב מוכח שהכח היה על צד עמון ושהמלחמה היתה ענין מסוכן מאד לגלעדים.
לפי מצבו הטכסיסי, יש להאמין שיפתח היה בוחר לגמור את הריב עם עמון בשלום ולהיפטר ממלחמה. כי מן הכתוב מוכח שהכח היה על צד עמון ושהמלחמה היתה ענין מסוכן מאד לגלעדים.
1. מהם הפסוקים בפרקנו ובפרקים הסמוכים שמהם יש להוכיח זאת?
2. בהמשך דבריו מביא סגל גם כראיה את מלכים ב' ג' כ"ז. מהי הראיה משם?
| ב. צדקת טענותיו של יפתח |
מהם הפסוקים שבפרשתנו, המשמשים הוכחה לצדקת טענותיו של יפתח במשאו ומתנו עם מלך עמון?
| ג. ענין "ארץ מואב" אצלנו |
"לֹא לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן"
and said to him, Thus says Yiftaĥ, Yisra᾽el did not take away the land of Mo᾽av, nor the land of the children of ῾Ammon:
אברבנאל, מקשה:
אם היו האויבים האלה בני עמון ואליהם שלח יפתח מלאכים, והם השיבוהו 'כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים' - אם כן למה השיבם יפתח 'לא לקח ישראל את ארץ מואב', ומה לו לזכור ארץ מואב?
אם היו האויבים האלה בני עמון ואליהם שלח יפתח מלאכים, והם השיבוהו 'כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים' - אם כן למה השיבם יפתח 'לא לקח ישראל את ארץ מואב', ומה לו לזכור ארץ מואב?
נסה לענות לשאלתו! מצא סעד לתשובתך בתורה בפרשתנו.
| ד. שאלה כללית |
"וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם... וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם"
then Yisra᾽el sent messengers to the king of Edom, saying, Let me, I pray thee, pass through thy land: but the king of Edom would not hearken. And in like manner they sent to the king of Mo᾽av: but he would not consent: and so Yisra᾽el remained in Qadesh.
לשם מה מזכיר יפתח למלך עמון שליחות זו לאדום?
| ה. רמז ששלח שליחים למואב |
"וְגַם אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה"
then Yisra᾽el sent messengers to the king of Edom, saying, Let me, I pray thee, pass through thy land: but the king of Edom would not hearken. And in like manner they sent to the king of Mo᾽av: but he would not consent: and so Yisra᾽el remained in Qadesh.
והנה לא ראינו בתורה ששלח אל מלך מואב.
התוכל למצוא בפרשתנו או במקום אחר בתורה רמז לכך שאמנם שלח שליחים אל מלך מואב?
| ו. נדרו של יפתח |
תנחומא ישן ויקרא, פרשת בחקותי (ז'):
"איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה'" (ויקרא כ"ז ב') - זה שאמר הכתוב (משלי י"א): "פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם". אם יהיה איש צדיק, ואף על פי שהוא צדיק, אם אינו עוסק בתורה - אין בידו כלום, אלא פרי צדיק עץ חיים – זו התורה. שמתוך שהוא בן תורה הוא לומד היאך לוקח נפשות, שנאמר "לוקח נפשות חכם". וכן אתה מוצא ביפתח הגלעדי, מפני שלא היה בן תורה - איבד את בתו. אימתי? בשעה שנלחם עם בני עמון ונדר, שנאמר: "וידר יפתח נדר לה' ויאמר: אם תתן את בני עמון בידי, והיה היוצא אשר יצא מדלת ביתי לקראתי, בשובי בשלום מבני עמון, והיה לה' והעלתיהו עולה". באותה שעה כעס עליו הקב"ה, אמר הקב"ה: "אילו יצא מביתו כלב או חזיר או גמל – יקריב לפני?!"... "והנה בתו יוצאת לקראתו... ויהיה כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר... ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב". והלא פינחס היה שם (=שיכול היה להתיר נדרו) והוא אומר "ולא אוכל לשוב"?! אלא פינחס אמר: "אני כהן גדול בן כהן גדול – אשפיל עצמי ואלך אל עם הארץ?!" ויפתח אמר: "אני ראש שבטי ישראל, ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט?!" מבין שניהם אבדה ההיא עלובה. (בבראשית רבה ס': "בין חייתא למחבלא אזל ברא דעלובתא" =בין מילדת ליולדת הלך לו (=אבד) בן העלובה). ושניהם (=יפתח ופינחס) נתחייבו בדמיה...אמרה לו בתו: אבי! שמא כתוב בתורה שיקריבו נפשות בניהם על גבי המזבח?! והלא כתיב (ויקרא א'): "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" מן הבהמה – ולא מבני אדם! אמר לה: בתי, נדרתי "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי... והיה לה'". אמרה לו: יעקב אבינו אשר נדר (בראשית כ"ח) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, ונתן לו הקב"ה שנים עשר שבטים – שמא הקריב אחד מהם?! ולא עוד: הלא חנה כשהיא נודרת ואומרת (שמואל א' א') "ונתתיו לה'" – שמא הקריבה את בנה לקב"ה?" וכל הדברים האלה אמרה לו ולא שמע לה... עלה ושחטה לפני הקב"ה. ורוח הקודש צווחת: נפשות הייתי מבקש שתקריב לפני?! (ירמיהו י"ט ה') "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי", לא צויתי לאברהם שישחוט בנו, אלא אמרתי (בראשית כ"ב) "אל תשלח ידך אל הנער" – בשביל להודיעך היאך היה אברהם עושה רצוני. שהיו אומות העולם אומרים: למה הקב"ה מחבב לאברהם הרבה? לכך אמר לו "קח נא את בנך". הוי אשר לא צויתי לאברהם לשחוט את בנו ודאי. "ולא דברתי" ליפתח להקריב לי את בתו, "ולא עלתה על לבי" שיפול מלך מואב ביד מלך ישראל ויקריב לי בנו בכורו שנאמר (מלכים ב' ג' כ"ז) "ויקח את בנו בכורו אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה על החומה". מי גרם ליפתח לאבד את בתו? על שלא קרא בתורה. שאילו קרא בתורה לא איבד את בתו. דכתיב (ויקרא כ"ז) "איש כי יפליא נדר... ואם נקבה היא..."
"איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה'" (ויקרא כ"ז ב') - זה שאמר הכתוב (משלי י"א): "פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם". אם יהיה איש צדיק, ואף על פי שהוא צדיק, אם אינו עוסק בתורה - אין בידו כלום, אלא פרי צדיק עץ חיים – זו התורה. שמתוך שהוא בן תורה הוא לומד היאך לוקח נפשות, שנאמר "לוקח נפשות חכם". וכן אתה מוצא ביפתח הגלעדי, מפני שלא היה בן תורה - איבד את בתו. אימתי? בשעה שנלחם עם בני עמון ונדר, שנאמר: "וידר יפתח נדר לה' ויאמר: אם תתן את בני עמון בידי, והיה היוצא אשר יצא מדלת ביתי לקראתי, בשובי בשלום מבני עמון, והיה לה' והעלתיהו עולה". באותה שעה כעס עליו הקב"ה, אמר הקב"ה: "אילו יצא מביתו כלב או חזיר או גמל – יקריב לפני?!"... "והנה בתו יוצאת לקראתו... ויהיה כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר... ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב". והלא פינחס היה שם (=שיכול היה להתיר נדרו) והוא אומר "ולא אוכל לשוב"?! אלא פינחס אמר: "אני כהן גדול בן כהן גדול – אשפיל עצמי ואלך אל עם הארץ?!" ויפתח אמר: "אני ראש שבטי ישראל, ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט?!" מבין שניהם אבדה ההיא עלובה. (בבראשית רבה ס': "בין חייתא למחבלא אזל ברא דעלובתא" =בין מילדת ליולדת הלך לו (=אבד) בן העלובה). ושניהם (=יפתח ופינחס) נתחייבו בדמיה...אמרה לו בתו: אבי! שמא כתוב בתורה שיקריבו נפשות בניהם על גבי המזבח?! והלא כתיב (ויקרא א'): "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" מן הבהמה – ולא מבני אדם! אמר לה: בתי, נדרתי "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי... והיה לה'". אמרה לו: יעקב אבינו אשר נדר (בראשית כ"ח) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, ונתן לו הקב"ה שנים עשר שבטים – שמא הקריב אחד מהם?! ולא עוד: הלא חנה כשהיא נודרת ואומרת (שמואל א' א') "ונתתיו לה'" – שמא הקריבה את בנה לקב"ה?" וכל הדברים האלה אמרה לו ולא שמע לה... עלה ושחטה לפני הקב"ה. ורוח הקודש צווחת: נפשות הייתי מבקש שתקריב לפני?! (ירמיהו י"ט ה') "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי", לא צויתי לאברהם שישחוט בנו, אלא אמרתי (בראשית כ"ב) "אל תשלח ידך אל הנער" – בשביל להודיעך היאך היה אברהם עושה רצוני. שהיו אומות העולם אומרים: למה הקב"ה מחבב לאברהם הרבה? לכך אמר לו "קח נא את בנך". הוי אשר לא צויתי לאברהם לשחוט את בנו ודאי. "ולא דברתי" ליפתח להקריב לי את בתו, "ולא עלתה על לבי" שיפול מלך מואב ביד מלך ישראל ויקריב לי בנו בכורו שנאמר (מלכים ב' ג' כ"ז) "ויקח את בנו בכורו אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה על החומה". מי גרם ליפתח לאבד את בתו? על שלא קרא בתורה. שאילו קרא בתורה לא איבד את בתו. דכתיב (ויקרא כ"ז) "איש כי יפליא נדר... ואם נקבה היא..."
ד"ה והעליתיהו עולה: דעת רבותינו בזה ידועה. ואדוני אבי ז"ל פירש: "והעלתיהו" הויו במקום 'או' ופירש: והיה לה' הקדש, אם אינו ראוי לעולה, או העליתיהו לעולה. אם ראוי לעולה. וכמו זה הוי"ו של (שמות כ"א) "ומכה אביו ואמו מות יומת" – או אמו. ויפה פירש. וכן נראה מן הפסוק שלא המיתה, שאמרה ואבכה על נפשי. לאות כי לא המיתה... ...כי פרושה היתה... כך נראה לפי פשוטי הפסוקים. ודברי חז"ל - אם קַבָּלָה היא בידם, עלינו לְקַבְּלָהּ.
ד"ה והנה היוצא מדלתי ביתי: יהיה בהכרח על בעל החיים. ואם היה ממין האדם יהיה לה' ויהיה מיוחד לעבודת ה' יתברך לבדו, ואם יהיה זכר, לא יצטרך שיהיה פרוש מן האשה, כי כבר יהיה מיוחד לעבודת ה' בזולת זה האופן כמו שנמצא בכהנים ובלויים; ומצאנו גם כן זה הלשון בשמואל עם לקחו אשה והולידו בנים ממנה. ואמנם אם היתה אשה יחויב שתהיה פרושה מאיש, שאם היה לה בעל לא תהיה מיוחדת לעבודת ה' יתברך, אבל תעבוד על זה עם בעלה כמשפט הנשים הנשואות.
ולזה קרע יפתח את בגדיו בראותו בתו, כי הנדר יחייב כי לא תהיה לאיש; ידמה כי עשה לה בית מחוץ לא ראתה אדם בו, ולא אשה, וישבה שם... זולתי ארבעה ימים בשנה שתלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח.
אברבנאל, פסוק ל"ה:
ד"ה הכרע הכריעתני: העמונים לא נצחוני ולא הכניעוני ואת בתי הכרעתני. לפי שפציתי פי לה' ונדרתי שלא תנשא עוד. והיא השיבתהו שיקים נדרו אך ביקשה ממנו לבכות על בתוליה עם רעותיה, "וירדתי על ההרים" מענין (תהלים נ"ה ג') "אריד בשיחי ואהימה". והיה זה לפי שהיא עתידה להיות פרושה בבית אחד לא תצא משם כל ימי חייה, ביקשה שתלך חדשים באשר תרצה, ותשביע רוחה מהנדוד וההליכה, יען לא תנוד ולא תלך עוד כל ימיה, ולא תנשא עוד, וגם תלך לבחור מקום ישיבתה בפרישות. וכוונתי שמזה למדו אומות אדום לעשות בתי פרישות (קלויסט"ר) לנשים שיכנסו שם ולא יצאו משם כל ימי חייהן ולא יראו איש.
ד"ה הכרע הכריעתני: העמונים לא נצחוני ולא הכניעוני ואת בתי הכרעתני. לפי שפציתי פי לה' ונדרתי שלא תנשא עוד. והיא השיבתהו שיקים נדרו אך ביקשה ממנו לבכות על בתוליה עם רעותיה, "וירדתי על ההרים" מענין (תהלים נ"ה ג') "אריד בשיחי ואהימה". והיה זה לפי שהיא עתידה להיות פרושה בבית אחד לא תצא משם כל ימי חייה, ביקשה שתלך חדשים באשר תרצה, ותשביע רוחה מהנדוד וההליכה, יען לא תנוד ולא תלך עוד כל ימיה, ולא תנשא עוד, וגם תלך לבחור מקום ישיבתה בפרישות. וכוונתי שמזה למדו אומות אדום לעשות בתי פרישות (קלויסט"ר) לנשים שיכנסו שם ולא יצאו משם כל ימי חייהן ולא יראו איש.
*
1. שתי תפישות לפנינו בנדר יפתח. מה הן, ואיזו מהן קרובה יותר לפשוטי הכתובים?
2. מה ענין הפסוק מירמיהו י"ט – שמביאו מדרש תנחומא – לעניננו?
3. במה סוטה המדרש מפשוטו של הכתוב בפרשו את מלכים ב' ג' כ"ז, ומה אילצו לפרש את הפסוק כפי שפירש?
4. מה גרם לאברבנאל לפרש 'וירדתי על ההרים' שלא כפשוטו?
5. מה יש לומר על דעת אברבנאל ביחס למוצאם של מנזרי הנזירות?