פרשת וארא תשט"ז - "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום..."
עיין גם גיליון וארא תש"י.
א. שאלות בדברי אבן כספי
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם"
And the LORD spoke unto Moses and unto Aaron, and gave them a charge unto the children of Israel, and unto Pharaoh king of Egypt, to bring the children of Israel out of the land of Egypt.
ר' יוסף אבן כספי, משנה כסף:
אמר יוסף: יש בזה המאורע מתחילת עניין נבואת משה עד היום שתי שאלות: הראשונה איך יהרהר משה כלל אחר מצות ה' בצוותו לו לעשות דבר, עד שאחרי דברו ישנה ויפחד, וזה לא אחת ולא שתיים לבד, אבל שבע פעמים עד הנה, אין זה כי אם חס ושלום חולשת אמונה בו יתברך. והשאלה השנית: הנה ה' יתברך הוא השכל הגמור השלם וכן תמיד בפועל, ואיך ישתנו הנחותיו עד שמשה כאילו הוא יועץ יותר שלם נותן עצות הגונות אחת לאחת לו יתברך? והוא תחילה בהיות אהרן מליץ לישראל, ושנית גם לפרעה, ולמה לא ענהו ה': "הליועץ למלך נתנוך?" התשובה לראשונה: חלילה שיהיה נזורות משה ופחדו מצד שיהרהר בה' יתברך אבל מצד היותו מהרהר בעצמו ובנפשו, שמא אינו מבין מה שיאמר ה' לו, כי דבריו יתברך קצרים וסתומים דקים וקשים. כי כן ראוי לו, והלוא כן הם דברי כל חכם, אף כי האל יתברך, ואין רשות לעבד העומד לפני האל, שיבקש ממנו על כל מילה פירוש ופירושים. כאילו הוא מדבר עם חברו; לכן היה משה עבד ה' כשמעו דבר ה' חושד תמיד בשכלו ובהבנתו, עד שהיה חרד ומתפחד משגגת עצמו, וכל זה מעצם חכמתו, כמו שנאמר (משלי י"ד ט"ז) "חכם ירא וסר מרע" והיפוכו "וכסיל מתעבר ובוטח"... וה' יתברך לא יעשה עבדיו מן השוטים, כי אין לו חפץ בכסילים, אבל מן החכמים החוקרים להבין תוכות הדברים ובטעמיהם בכל סיבותיהם, וזה אינו חולשת האמונה בה' יתברך, אבל היפוכו, רצוני – הפלגת חוזק האמונה בו, אשר זה הכוונה באמרו (דברים י"ח י"ג) "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" – וזה היה סיבת נזורות משה וברחו, עד שעמד על תוכן שלמות העניינים בחקירותיו ובהתבוננותו, עד שהגיע לו הנבואה המשלמת לו בזו השליחות, באמרו: "ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלוהים לפרעה" ... ואחריו (ז' ו') "ויעשה משה ואהרן כאשר ציוה ה' אותם – כן עשו". כלומר: בשמחה ובטוב לבב. ואין ספק שמשה, אילו היה בתכלית שלמותו, שהגיע אליו בסיפור הכתוב בכי תשא (שמות ל"ג י"א) שנאמר בו "ודיבר ה' עם משה פנים אל פנים", לא הגיעו לו אלו החרדות אף לא אחת, אמנם עתה אינו עוד בתכלית השלמות. אם היה גם עתה (=אף על פי שכבר במצבו זה) במדרגת שלמות על כל הנביאים שהיו. והתשובה לשאלה השנית...
1. סמן את שבע הפעמים אשר בהן "יהרהר משה אחרי מצות ה' בצוותו לו לעשות דבר"?
2. הבא דוגמאות מספר בראשית, אשר גם שם נראים צדיקים כ"מהרהרים בה'" מחולשת אמונה – ובאמת אין דבריהם אלא "חרדה ופחד משגגת עצמם" – כדברי אבן כספי!
3. השווה דברי אבן כספי לדברי רש"י ורשב"ם, בגיליון שמות תשט"ז שאלה 1, למי משני הפרשנים ההם מתקרבת עמדתו?
4. התוכל להביא ראייה מפרשת שמות (מן השיחה שעל יד הסנה) למה שאומר אבן כספי, כי עד עתה "אין משה עוד בתכלית השלמות", אשר אליה הגיע בכי תשא (ל"ג י"א)?
**
5. נסה לענות לשאלתו השנייה.
ב. שאלות כלליות
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"
And the LORD spoke unto Moses and unto Aaron, and gave them a charge unto the children of Israel, and unto Pharaoh king of Egypt, to bring the children of Israel out of the land of Egypt.
ספרי בהעלותך י"א י"ב:
אמר להם: היו יודעים שסרבנים וטרחנים הם (=בני ישראל), אלא על מנת שתקבלו עליכם, שיהיו מקללים אתכם וסוקלים אתכם באבנים.
רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כ"ה:
אסור לאדם לנהוג שררה על הציבור ובגסות הרוח אלא בענווה וביראה... וכן אסור לו לנהוג בהן קלות ראש אף על פי שהן עמי הארץ, ולא יפסיע על ראשי עם הקודש, אף על פי שהן הדיוטות ושפלים – בני אברהם יצחק ויעקב הם, וצבאות ה' שהוציא מארץ מצרים בכוח גדול וביד חזקה, וסובל טורח הציבור ומשאן כמשה רבנו, שנאמר בו (במדבר י"א י"ב) "כאשר ישא האומן את היונק"... צא ולמד ממשה רבן של כל הנביאים, כיוון ששלחו הקדוש ברוך הוא במצרים ונאמר: "ויצוום אל בני ישראל" אמרו מפי הקבלה, שאמר להם למשה ולאהרן: על מנת שיהיו מקללים אתכם וסוקלים אתכם באבנים.
ד"ה ויצום אל בני ישראל: ציוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם.
ויצום אל בני ישראל signifies that HE GAVE THEM A CHARGE regarding them; viz., to deal with them in a gentle manner and to be patient with them (Exodus Rabbah 7:3)
ד"ה ואל פרעה מלך מצרים: ציוה עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם. זהו מדרשו. ופשוטו: ציום על דבר ישראל ועל שליחותו אל פרעה, ודבר הציווי מהו, מפורש בפרשה שנייה לאחר סדר היחס, אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן, הפסיק העניין באלה ראשי בית אבותם ללמדנו, האיך נולדו משה ואהרן ובמי נתייחסו.
ואל פרעה מלך מצרים signifies that He charged them with regard to PHARAOH, KING OF EGYPT, viz., that they should show respect to him in all that they spoke. This is a Midrashic explanation (Exodus Rabbah 7:3; Midrash Tanchuma, Vaera 2); but the real meaning is: He gave them a command with regard to Israel and with regard to His mission on which he had sent them to Pharaoh. And what the purport of this command was is explained in the second section from here (vv. 29—31) after the order of genealogy set forth in the next passage. It properly should follow here, but because Scripture has mentioned Moses and Aaron here, it interrupts the narrative by interpolating the section beginning (v. 14), “These are the heads of their fathers’ houses”, in order to inform us how Moses and Aaron were born (who were their parents) and with whom they are connected by descent.
1. רש"י מביא קיצור דברי הספרי דלעיל גם לפסוקנו וגם לבמדבר י"א י"ב ד"ה כי תאמר אלי (ומזכיר שם גם את פסוקנו!) הסבר מהו הקושי שרצה ליישב במקומנו, ומהו הקושי שרצה ליישב שם (בבמדבר)!
2. מהו ההבדל בין פשט לדרש בפירוש הביטוי "צוה אל פלוני"?
**
3. כיצד מתקשר, לדעת רש"י, סוף הפסוק "להוציא את בני ישראל" לתחילתו "ויצום אל.."?
**
4. מה ראה רש"י להקדים כאן את מדרשו לפשוטו?
**
5. למה פתח רש"י בלשון רבים "ציוה עליהם להנהיגם" וסיים בלשון יחיד "ציוה עליו לחלוק לו כבוד"?
**
6. למה מביא הרמב"ם את עיקר הוכחתו מפסוקנו ("צא ולמד"..) ואינו מסתפק בראייתו מבמדבר י"א י"ב?
ג. "ויצום אל בני ישראל"
"וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
And the LORD spoke unto Moses and unto Aaron, and gave them a charge unto the children of Israel, and unto Pharaoh king of Egypt, to bring the children of Israel out of the land of Egypt.
ירושלמי ראש השנה פרק ג' הלכה ה' (כשר תורה שלמה וארא ו' ע"ז):
אמר ר' שמואל בר רב יצחק: וידבר ה' אל משה... ויצום אל בני ישראל". על מה ציום? כל פרשת שילוח עבדים. (פירוש: שלא ישעבדו איש באחיו מבני ישראל, ובזכות זה יהיו נגאלים). דאמר רב הילא: לא נענשו ישראל (=שגלו מן הארץ), אלא על פרשת שילוח עבדים (לפי שהייתה מצווה ראשונה להם במצרים ובשבילה נגאלו). הדא הוא דכתיב: (ירמיהו ל"ד) "מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי" וכו'.
**
1. היכן מצא הירושלמי רמז בפסוקנו לכך שנצטוו על שילוח עבדים, והיכן מצא רמז לכך בירמיהו ל"ד?
2. מהו רעיון המדרש הזה?