| א. הדגשת "במדין" |
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם"
And the LORD said unto Moses in Midian: ‘Go, return into Egypt; for all the men are dead that sought thy life.’
ד"ה ויאמר: אין מוקדם ומאוחר בתורה, ופירושו וכבר אמר, וככה (בראשית ב') "ויצמח ה' אלוקים מן האדמה", ורבים כאלה. הנה עתה בהשיבו את צאן יתרו אליו, הבטיחו ה' שילך בלי פחד למצרים, כי מת פרעה ועבדיו שהיו יודעים דבר המצרי. וזהו (ב' כ"ג) "וימת מלך מצרים", שכל הימים שהיה חי לא היה נכון להיות משה שליח אל פרעה.
ד"ה ויאמר ה' אל משה במדין: ...כאשר קיבל משה ללכת בדברי השם וחזר למדין ליטול רשות מחותנו, היה סבור ללכת יחידי מתנכר. ולכן אמר אליו (י"ח): "אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים", כלומר: אראה את אחי, העודם חיים, ואשוב, כי הוא כדרך בחור הנכסף לראות את אחיו, ואז אמר לו ה' במדין: "לך שוב מצרים", כלומר: "קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מצרים ואל תפחד שם, כי מתו כל מבקשי רעתך ותהיה שם עם העם עד שתוציאם משם".
ולכן לקח אשתו ובניו, כי היה זה עצה נכונה להוליכם עמו, כי בעבור זה יבטחו בו ישראל יותר. כי בהיותו בן חורין במדין יושב בביתו בשלום עם בניו ועם אשתו חתן כהן הארץ, לא יביא אותם להיות עם עבדים וימררו את חייהם בעבודה קשה, רק אם היה נכון לבו בטוח שיצאו בקרוב ויעלה עמהם לארץ כנען, ולא יצטרך בצאתם לשוב למדין.
ד"ה ויאמר ה' אל משה במדין: כוונת הכתוב בהודעה כי הדיבור היה במדין - להגיד שבחו של משה, שלא חש על שונאיו שהיו במצרים בעת שטען טענותיו הרבים, כי לא היה חושש בכל טענותיו אלא לצד הודעת כח השליחות, לא לרעת עצמו, והראיה, שלא טען כי ירא ממבקשי נפשו; ואם לא היה אומר הכתוב "במדין", תבוא הסברה, כי לא החליט משה בדעתו ללכת, עד כי הובטח מפי אל, כי מתו מבקשי נפשו. לזה אמר הכתוב "במדין", לומר שאחר שגמר בדעתו והסכים עם ה' ללכת, הוא שנתבשר ולא היה דבר זה מעכבו.
אל משה במדין, to Moses in Midian. The reason that the Torah stresses that this communication from G'd to Moses took place in Midian is to praise Moses who was not afraid of his adversaries in Egypt at the time he argued against acceptance of the mission. All that concerned him was his own inadequacy for the gigantic task G'd wanted to charge him with. The Torah had to mention where the conversation took place as otherwise we would have assumed that the argument which swayed Moses was G'd's assurance that all the people who had tried to kill him had already died. Moses had already asked Yitro to release him from his oath before G'd mentioned that his pursuers were dead.
1. מה קשה לשלושת המפרשים?
2. מה יש לומר נגד פירושו של ראב"ע מבחינה לשונית? (ועיין רש"י בראשית ד' א' כ"א א').
*
3. מה בין פירושו של הרמב"ן לבין אור החיים בקביעת זמנו של פסוקנו?
| ב. עדיין היה משה מפחד |
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ"
And the LORD said unto Moses in Midian: ‘Go, return into Egypt; for all the men are dead that sought thy life.’
ר' אברהם בן הרמב"ם:
לפי הבנתי נסע משה ע"ה ממעמדו לשוב למדין ומעיו ששים במה שהכיר והשיג והוא מחשב בענין שליחותו וכשבקש רשות מאת יתרו להיפטר ונתן לו יתרו רשות, הטרידה את מחשבתו דאגת ומצב האנשים שמיראתם יצא ממצרים. לכן בא אליו הדיבור להודיע לו, מה שיניח דעתו מדאגה זו, באומרו לו: "כי מתו כל האנשים" ויהיה טעם מאמר "לך שוב מצרימה" – שוב והשקט ממה שאתה מחשב בו.
לפי הבנתי נסע משה ע"ה ממעמדו לשוב למדין ומעיו ששים במה שהכיר והשיג והוא מחשב בענין שליחותו וכשבקש רשות מאת יתרו להיפטר ונתן לו יתרו רשות, הטרידה את מחשבתו דאגת ומצב האנשים שמיראתם יצא ממצרים. לכן בא אליו הדיבור להודיע לו, מה שיניח דעתו מדאגה זו, באומרו לו: "כי מתו כל האנשים" ויהיה טעם מאמר "לך שוב מצרימה" – שוב והשקט ממה שאתה מחשב בו.
ד"ה לך שוב: ואל תתעכב מפחד המלך ושריו, שהיו מבקשים את נפשך על דבר הריגת המצרי, כי כבר מתו; וזה הוסיף לו לחזק את לבו שידע שהיה מפחד.
1. מה קשה לשני המפרשים?
**
2. מה ההבדל בין שני הפרושים?
מה הוכחה יש מן הכתוב (לא בפרקנו), שעדיין היה משה מפחד "שהטרידה את מחשבתו דאגת מצב האנשים, שמיראתם יצא ממצרים (=פרעה ויועציו)"?
וכן מביא שם ר' אברהם, בשם אביו הרמב"ם:
"...מראה כי הוא ע"ה לא בטח לבו מיראת פרעה שיבקש אותו להרגו עד שהגיעה אליו הבשורה על מותו".
"...מראה כי הוא ע"ה לא בטח לבו מיראת פרעה שיבקש אותו להרגו עד שהגיעה אליו הבשורה על מותו".
| ג. "וירכיבם" - אליעזר ואמו |
"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם"
And Moses took his wife and his sons, and set them upon an ass, and he returned to the land of Egypt; and Moses took the rod of God in his hand.
ראב"ע, בפירושו הקצר על ספר שמות (הוצאת י.צ. פלישר וינה תרפ"ו):
ד"ה וירכיבם על החמור: אליעזר עם אמו והוא בן שמונה ימים. ואל תתמה על מ"ם וירכיבם כי כן (בראשית ל' כ"ו) "תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אותו בהן" על נשי; וכך (תהלים צ"ט ו'-ז') "בעמוד ענן" על משה ואהרן, כי פירוש "שמרו עדותיו", שהיו משה ואהרן שומרים בלבם במצוות והחוקים שנתן להם השם, והיו אומרים אותם לישראל. גם זה טעם לאמור בכל מקום שימצא אחר וידבר.
ד"ה וירכיבם על החמור: אליעזר עם אמו והוא בן שמונה ימים. ואל תתמה על מ"ם וירכיבם כי כן (בראשית ל' כ"ו) "תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אותו בהן" על נשי; וכך (תהלים צ"ט ו'-ז') "בעמוד ענן" על משה ואהרן, כי פירוש "שמרו עדותיו", שהיו משה ואהרן שומרים בלבם במצוות והחוקים שנתן להם השם, והיו אומרים אותם לישראל. גם זה טעם לאמור בכל מקום שימצא אחר וידבר.
1. מה קשה לו בפסוקנו?
2. מהי ראייתו מבראשית ל' כ"ו?
3. מהי ראייתו מתהלים צ"ט? מה הקושי המשותף לכל שלושת הפסוקים? (בראשית ל' כ"ו; שמות ד' כ'; תהלים צ"ט ו')
**
4. בפירושו לתהלים צ"ט ו' הוא מביא ראיה ממלכים א' ב' ה' "וישם דמי מלחמה בשלום". הסבר במה דומה הפסוק ההוא למקומנו.
**
5. הסבר את דברי ראב"ע האחרונים המסומנים בקו.
| ד. המסומל ב"חמור" |
"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר"
And Moses took his wife and his sons, and set them upon an ass, and he returned to the land of Egypt; and Moses took the rod of God in his hand.
פרקי דר' אליעזר פרק ל"א:
(בראשית כ"ב) "וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו", הוא החמור שרכב עליו משה רבנו למצרים שנאמר "ויקח משה... וירכיבם על החמור" והוא החמור שעתיד משיח בן דוד לרכב עליו שנאמר (זכריה ט') "גילי מאד בת ציון, הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור".
(בראשית כ"ב) "וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו", הוא החמור שרכב עליו משה רבנו למצרים שנאמר "ויקח משה... וירכיבם על החמור" והוא החמור שעתיד משיח בן דוד לרכב עליו שנאמר (זכריה ט') "גילי מאד בת ציון, הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור".
בעל עקדת יצחק, מפרש מדרש תמוה זה:
והנה באמת פשוטן של דברים אלה יוכיח על תוכיותן, כי כבישת יצר הוא באמת חבישת החמור... כי בהיות הסוס בלתי נמשך אחר רצון הרוכב, יאמר אז שנהפכה המרכבה, להיות הרוכב למטה והסוס למעלה – כן בני אדם שירוממו חלקי נפשם העבדים, ויעבידו החפשי מהם... והנה לזה כשכבש אברהם אבינו רצונו ושעבד תשוקותיו, כדי לשמעו מצוות בוראו – ההוא יקרא באמת חובש חמורו ורוכב עליו. ועל זה האופן היה הוא עצמו חמורו של משה כשראה להביא אשתו ובניו אל מקום הגלות במצות קונו והוא עצמו מבוקש שם ליהרג... והוא עצמו חמורו של משיח כשילבש רוח ענוה ושפלות להושיע כל ענוי ארץ. ואוי להם לסכלים המלגלגים על דבר רבותינו הנאהבים והנעימים.
והנה באמת פשוטן של דברים אלה יוכיח על תוכיותן, כי כבישת יצר הוא באמת חבישת החמור... כי בהיות הסוס בלתי נמשך אחר רצון הרוכב, יאמר אז שנהפכה המרכבה, להיות הרוכב למטה והסוס למעלה – כן בני אדם שירוממו חלקי נפשם העבדים, ויעבידו החפשי מהם... והנה לזה כשכבש אברהם אבינו רצונו ושעבד תשוקותיו, כדי לשמעו מצוות בוראו – ההוא יקרא באמת חובש חמורו ורוכב עליו. ועל זה האופן היה הוא עצמו חמורו של משה כשראה להביא אשתו ובניו אל מקום הגלות במצות קונו והוא עצמו מבוקש שם ליהרג... והוא עצמו חמורו של משיח כשילבש רוח ענוה ושפלות להושיע כל ענוי ארץ. ואוי להם לסכלים המלגלגים על דבר רבותינו הנאהבים והנעימים.
אברבנאל, מפרש מדרש זה (בראשית כ"ב):
לפי שהיה אברהם בזה כובש את יצרו ומבטל טבע החומר, ראו חכמים ז"ל על דרך המליצה לדרוש, שחבש והכניע את החומר והיצר שלו, כי בזה יוכל ללכת אל המקום אשר אמר לו האלוקים. ולפי שהיה אברהם התחלה בשלמות אמונתו, ומשה רבנו בנתינת התורה שנתנה ע"י משלים אמתי, ומלך משיח יהיה תכלית כל הטוב המיוחד, לכן אמרו חז"ל במליצה, שזה החמור עצמו שחבש אברהם, הוא אשר רכב עליו משה, הוא אשר ירכב עליו מלך המשיח, רצונם לומר, שאותו החמור שהכניע אברהם תחת שכלו, הכניע גם כן משה בקיבול בתורה, והכניע גם כן מלך המשיח לתתנו שלמים בתכלית השלמות. וזכרו חז"ל אלה השלושה - אברהם משה ומשיח, להיותם ראש אמצעי ותכלית לשלמות אמונתו.
לפי שהיה אברהם בזה כובש את יצרו ומבטל טבע החומר, ראו חכמים ז"ל על דרך המליצה לדרוש, שחבש והכניע את החומר והיצר שלו, כי בזה יוכל ללכת אל המקום אשר אמר לו האלוקים. ולפי שהיה אברהם התחלה בשלמות אמונתו, ומשה רבנו בנתינת התורה שנתנה ע"י משלים אמתי, ומלך משיח יהיה תכלית כל הטוב המיוחד, לכן אמרו חז"ל במליצה, שזה החמור עצמו שחבש אברהם, הוא אשר רכב עליו משה, הוא אשר ירכב עליו מלך המשיח, רצונם לומר, שאותו החמור שהכניע אברהם תחת שכלו, הכניע גם כן משה בקיבול בתורה, והכניע גם כן מלך המשיח לתתנו שלמים בתכלית השלמות. וזכרו חז"ל אלה השלושה - אברהם משה ומשיח, להיותם ראש אמצעי ותכלית לשלמות אמונתו.
ד"ה על החמור: חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקדת יצחק, והוא שעתיד מלך משיח להגלות עליו, שנאמר "עני ורוכב על חמור".
על החמור UPON “THE” ASS — the ass designated for this purpose: this was the ass which Abraham had saddled for the purpose of travelling to bind Isaac on Mount Moriah, and this, too, is the ass upon which King Messiah will once show himself in public, as it is said, (Zechariah 9:9) “[Behold, thy king cometh unto thee, …] lowly and riding upon an ass” (Pirkei DeRabbi Eliezer 31).
1. מה ההבדל בין שני הפירושים (של בעל עקדת יצחק ושל אברבנאל) שנתנו לדברי פרקי דר' אליעזר הנ"ל?
2. למה נמנע רש"י מהביא את דברי המדרש לבראשית כ"ב וכן לזכריה ט' ולא נמנע מהביאו במקומנו?
| ה. שאלות ברש"י |
ד"ה כי מתו כל האנשים: מי הם? דתן ואבירם. חיים היו אלא שירדו מנכסיהם, והעני חשוב כמת!
FOR ALL THE MEN ARE DEAD — Who were these men? Dathan and Abiram: Really they were still alive, but they had come down in the world, having lost their property, and a poverty-stricken man may well be regarded as dead (Nedarim 64b).
מה מצריך את רש"י להוציא את המילה "מתו" ממשמעותה?
ד"ה ואומר אליך: בשליחותו של מקום.
ואמר אליך AND I HAVE SAID UNTO THEE, as a messenger of the Omnipresent God, שלח את בני LET MY SON GO,
**
מה קשה לו?
| ו. שאלות בטעמי המקרא |
פרק ב' פסוק ה'
"וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר"
"וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר"
רש"י:
ד"ה לרחוץ על היאר: סרס המקרא ופרשהו: ותרד בת פרעה על היאור לרחוץ בו.
ד"ה לרחוץ על היאר: סרס המקרא ופרשהו: ותרד בת פרעה על היאור לרחוץ בו.
רמב"ן:
(אחרי הביאו את רש"י) ואם כן יהיה "על היאר" כמו "אל-היאר", וכן "וילך אלקנה על ביתו הרמתה" (שמואל א' ב' י"א) "כה תאמרו איש אל-רעהו ואיש על-אחיו" (ירמיהו כ"ג ל"ח). ויתכן שהיו ביאור מעלות והיא ירדה מארמון המלך לרחוץ במעלה הראשונה אשר ביאור... או הוא כמו "לרחוץ ביאור", וכן: "ונתת אותם על-סל אחד" (שמות כ"ט ג').
(אחרי הביאו את רש"י) ואם כן יהיה "על היאר" כמו "אל-היאר", וכן "וילך אלקנה על ביתו הרמתה" (שמואל א' ב' י"א) "כה תאמרו איש אל-רעהו ואיש על-אחיו" (ירמיהו כ"ג ל"ח). ויתכן שהיו ביאור מעלות והיא ירדה מארמון המלך לרחוץ במעלה הראשונה אשר ביאור... או הוא כמו "לרחוץ ביאור", וכן: "ונתת אותם על-סל אחד" (שמות כ"ט ג').
שד"ל, (אחרי הביאו דברי רש"י):
ואין כן בעל הטעמים, ונימוקו עמו, כי לא ייתכן לומר "ותרד על". אלא טעמו: לרחוץ אצל היאר.
ואין כן בעל הטעמים, ונימוקו עמו, כי לא ייתכן לומר "ותרד על". אלא טעמו: לרחוץ אצל היאר.
1. הסבר את דברי רש"י.
2. מה השגתו של שד"ל נגד פירוש רש"י, ובמה הוא מסתמך על בעל הטעמים?
3. כמה פירושים מביא הרמב"ן, והאם הם נראים לפי פיסוק הטעמים?
| ז. שאלות בטעמי המקרא |
"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ
וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים..."
And Moses went and returned to Jethro his father-in-law, and said unto him: ‘Let me go, I pray thee, and unto my brethren that are in Egypt, and see whether they be yet alive.’ And Jethro said to Moses: ‘Go in peace.’
1. בצלע הזאת באים שני עניינים: א. הליכתו של משה, ב. דבריו אל יתרו. אך אין הצלע מתחלקת בהתאם לכך, אלא בגמר חלקה הראשון של האמירה. מה הסיבה לכך?
2. הטעמים המפסיקים העיקריים לפני זקף הם: רביע-פשטא-רביע-פשטא. מדוע בא צירוף לא שכיח ביותר כאן?
3. בצלעית הראשונה באים שתי פעמים הפעלים "הלוך-שוב" (וכן בפסוקים י"ט, כ"א). מהו היחס ביניהם?