פרשת ראה תשט"ז - נביא שקר
א. שאלה כללית
לפסוקים אלה מקשה אברבנאל:
הנה הנביא הזה הנזכר בפרשה לא ימלט אם שנאמר שיהיה נביא שקר... והנה אמר "נלכה אחרי אלוהים אחרים" ולכן יומת – ויקשה לזה אמרו "ונתן אליך אות ומופת ובא האות והמופת", כי אם הוא נביא שקר, איך יצאו מופתיו לפועל?... ואם אמרנו שהוא נביא אמת ולכן בא האות והמופת והיה עניינו לניסיון כמו שאמר הכתוב, יקשה אמרו "והנביא ההוא... יומת, כי דבר סרה... להדיחך מן הדרך..." הלא הוא היה ירא ה' ולא אמר מה שאמר, כי אם לנסותכם לדעת הישכם אוהבים את ה'... ולא היה דעתו להדיחכם מן הדרך, אם כן למה יומת??
תשובות שונות ניתנו לשאלה זו והנה מקצתן:
ספרי:
ובא האות. אמר ר' יוסי הגלילי: ראה עד היכן הגיע הכתוב לסוף דעתם של עובדי כוכבים ונתן להם ממשלה, אפילו יעמידו חמה ולבנה כוכבים ומזלות, אל תשמע להם! מפני מה? "כי מנסה ה' לדעת הישכם אוהבים...". אמר ר' עקיבא: חס ושלום שיעמיד הקב"ה חמה ולבנה כוכבים ומזלות לעכו"ם! הא אינו מדבר אלא במי שהיה נביא אמת וחזר להיות נביא שקר, כחנניה בן עזור.
ואין ראוי שיובן הפסוק הזה כפשוטו, כי חלילה לנו שנאמין, שהאיש אשר עמד בסוד ה' וישמע את דבריו ונתאמת לנביא ה' – ישוב לנבא עכו"ם. ולא שהנביא שקר יעשה אותות ומופתים בשמים ובארץ. אבל היה דעת החכמים האלה שמשה רבנו עליו השלום דבר זה כמפליג, אף במה שאי אפשר להיות, כי אף אם יראו אדם, שיעשה אותות ומופתים בשמים ובארץ ואף כי יהיה נביא מנביאי ה' – לא ישמעו אליו בשום פנים לעבוד עכו"ם. כי המופתים אין ראוי שיהיו חולקים על הדבר האמיתי בעצמו ויהיו הם קריאה אל הנמנעות לאמת משהו בעצמו שקר.
1. כיצד עונים שלושת הנ"ל לשאלת האברבנאל?
2. מהי חולשת פירושו של ר' עקיבא מבחינה לשונית?
3. מה הניע את האברבנאל להוציא את הפסוק ממשמעותו?
אם נקבל את הדעה ש"נביא" זה – נביא שקר הוא, למה קראה לו התורה "נביא"?
ענה לשאלה זו בעזרת ירמיהו כ"ח פסוקים א', ה', י', י"א:
פסוק א'
"וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה בשנת (בַּשָּׁנָה) הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן בְּבֵית ה' לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר..."
פסוק ה'
"וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וּלְעֵינֵי כָל הָעָם הָעֹמְדִים בְּבֵית ה'..."
פסוק י'
"וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ"
פסוק י"א
"וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ"
ב. "ובא האות והמופת..."
"וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת...לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא"
and the sign or the wonder come to pass, whereof he spoke unto thee—saying: ‘Let us go after other gods, which thou hast not known, and let us serve them’;
הלכה ב': נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבנו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו, כדי שנאמר: אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר, אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר "אם נתן אות אליו תשמעון". כמו שציונו לחתוך הדבר על פי שניים עדים ואף על פי שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר, כך מצוה לשמוע מזה הנביא אף על פי שאין אנו יודעים, אם האות אמת או בכישוף ולט. הלכה ג': לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים וביקש להכחיש נבואתו של משה רבנו, אין שומעין לו, ואנו יודעין בביאור שאותן האותות בלט וכשוף הן. לפי שנבואת משה רבנו אינה על פי האותות, כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא.
Consequently they to whom he was sent are the witnesses by whom the truth of his prophecy is established, wherefor he needed no other token to deliver to them, as they and he witnessed it together, and as when two witnesses see one thing together each one testifies for the other that he speaks the truth, and neither needs other testimony for the other. Thus, Moses our Master, all Israel are his witnesses since their presence at Mount Sinai, and there was no need for him to deliver to them any token. This is what the Holy One, blessed is He! spoke unto him, when he commenced to prophesy, at the time He endowed him with the tokens to be delivered in Egypt, saying to him: "And they shall hearken to thy voice" (Ex. 3.18). Moses our Master knew that whosoever believes on the testimony of tokens retains in his heart suspicions and continues to think and reflect; and he endeavored not to go, saying: "But, behold, they will not believe me" (Ibid. 4.1). Then it was that the Holy One, blessed is He! made known to him that these tokens were of no need save until they go forth out of Egypt, but after they go forth, when they will stand upon this Mount the suspicious thoughts which they might be thinking after thee will disappear, for I am herewith investing thee with a token which they will know in truth that it was I Who sent thee from the very start, so that there be left no suspicion in their heart. And it is this what the Verse says: "And this shall be the token unto thee, that I have sent thee: when thou hast brought forth the people out of Egypt, ye shall serve God upon this mountain" (Ibid. 3. 12). Consequently, it must be said that in every prophet who rises up after Moses our Master, we do not believe because of the token alone, so as to say: "If he deliver a token we will hearken to all of his prophesying"; but because of the commandment which Moses commanded in the Torah and said, if he do give a token, "Unto him ye shall hearken" (Deut. 18.15). Even as he commanded us to render decision in a matter on the testimony of two witnesses, although we do not know whether they have testified truth or falsehood, so it is mandatory to hearken to such prophet, notwithstanding our lack of knowledge whether the token is true or whether it was delivered by witchcraft and enchantment.
משה בן מנחם, (מנדלסון) עונה על טענת הכומר הנוצרי Lavater, שהאותות והמופתים הוכיחו אמיתות מיסוד הדת הנוצרית, במכתבו השני המכונה Nacherinnerungen:
...ולפי חוקי תורתי אין מעשה נסים אבן בוחן לאמת וגם אין הנס מעיד בודאות על הנביא כי ה' שלחו. רק מתן התורה ביום הקהל פנים בפנים היא העדות הנאמנה, הואיל וכאן לא היה השליח צריך לשום עדות על שליחותו מאחר שכל העם שמעו באזניהם את המצוה האלוקית... אני מוצא ראיות מוכיחות בתנ"ך שיש בכחם של מדיחים ונביאי שקר לחולל נפלאות. (מה יש – לדוגמא – להגיד על מעשי החרטומים במצרים? ובדברים ה' פסוק ב' מדובר בנביא או חולם חלום שאין לשמוע בקולו גם אם יתקיימו מופתיו ויש להמיתו). אין בידי להכריע אם נעשו נסים אלה בכוח כשפים, אם מעשי להטים הם, או אם יש כאן שימוש לרעה בכוח שניתן להם לתכלית טובה. על כל פנים אני חושב לדבר שאין לסתור אותו, שלפי הדברים הברורים שבתורה, אין במעשה נסים הוכחה ברורה לשליחות אלוקית.
1. האם מסכימים דברי מנדלסון עם דברי הרמב"ם דלעיל או לא?
2. עם אין במעשה הנסים – ובכלל בהצלחה – הוכחה לאמת, מהי אפוא ההוכחה?
3. לכאורה נראה שהמסופר בשמות פרק ד' א'-ח' סותר לכל הנאמר כאן. הסבר מהי הסתירה ומה דרך ליישובה.